לא רואה בעיניים

כולנו קראנו מן הסתם רשימות כאלה ואחרות ובהן עצות לבלוגר המתחיל או המתקדם, “איך לעורר את קוראיך”, “10 כללים לפוסט מצליח”, אתם מכירים את הפורמט.

אחת מהעצות החוזרות על עצמן קוראת לסיים את הפוסט בשאלה לקוראיך. להעביר את הדיון אליהם, לעורר אותם להגיב ולנהל שיחה.

טוב ויפה. כשעושים את זה פה ושם זה נסבל. בעיקר כשיש טעם והגיון לסיים בשאלה. אבל כשיותר ויותר פוסטים בקורא הרסס שלי מסתיימים באופן שכזה, התחושה המצטברת היא של מיאוס. זה נוסחתי, זה קלישאתי, זה חוזר על עצמו, זה נראה כמו אוטומט. חברים, כל תבלין יש לשים במידה. הוסיפו יותר מדי ממנו, והתבשיל נהיה מסריח.

אבל מה אתם אומרים? האם גם לכם זה מפריע? האם אתם מסכימים כי הטריק הזה מוצה עד תום? או שמא אתם מוצאים אותו אפקטיבי?

עד כמה אנחנו חשופים לאנשים שחושבים אחרת מאיתנו?
לכאורה, האינטרנט מגביר את האפשרות להחשף למגוון דעות ומחשבות. כל אחד יכול לכתוב בלוג, אין חוסם ואין מצנזר (בינתיים), הכל פרוש ופתוח לפנינו. מחשבות העולם כולו זורמות על המסך.

אבל כשאני בודק מדגם לא מייצג שכולל אותי, אני מגלה שרוב הבלוגים בקורא הרסס שלי נכתבים על-ידי אנשים שבגדול אני מסכים איתם. לא שאין לפעמים דברים שיכולים להרגיז אותי (למשל כאן), אבל ברוב המקרים הדברים שאני קורא גורמים לי להנהן בהסכמה או להרגיש שמישהו ביטא את מחשבותי טוב יותר משאי-פעם אוכל (ע”ע תום).

דרך אותם בלוגים (או רעיי לטוויטר, שמהווים קבוצה חופפת למדי) אני יכול לגלות כותבים חדשים שלא הכרתי. בדרך כלל גם אלה יהיו כותבים שקרובים להשקפת עולמי (הרי מי שממליץ עליהם הם אנשים שקרובים להשקפת עולמי). וכך מעגל הקריאה שלי הולך ומתרחב ומתמלא בעוד אנשים שחושבים בערך כמוני.

יוצא שבאופן אולי לא מפתיע, דווקא בעיתונות המודפסת אני יכול להתקל בדעות שאני חולק עליהן. זה לא מעיד כמובן על נטיה לפלורליזם בעיתונות, אלא יותר על התקבעותה בעמדה הרחוקה ממני. ואולי דווקא בגלל זה אני יותר ויותר נמנע ממנה והופך את הרשת למקור המידע העיקרי שלי.

האם זו בכלל בעיה? אני מניח שכן. נראה לי שחשיפה למגוון של דעות היא חיונית לקיום דמוקרטי ומאוזן (הן כחברה והן כאדם). היא ללא ספק מעניינת יותר. פלורליזם – טוב. הומוגניות – רע. (אני בטוח שיש פה אנשים שיכולים לתת טיעונים קצת יותר אינטיליגנטיים לזה).

האם הרשת מספקת לנו פלורליזם או רק את היכולת להתקבץ קרוב יותר לאנשים שדומים לנו? האם היא כלי של דמוקרטיזציה או כלי של גטאות מרצון? כמה מהבלוגים שאתם מנויים אליהם נכתבים על-ידי אנשים שתפיסת עולמם שונה באופן מהותי משלכם?

אנחנו כבר מזמן לא כותבים אל המגירה. הכתיבה ברשת היא שיחה (אמרו את זה קודם). אנחנו כותבים ומצפים שמישהו ישמע, ואולי גם יגיב. אנחנו כותבים ומקווים ליצור דיאלוג. אנחנו כותבים וחולמים להשפיע.

אבל אף אחד לא באמת מקשיב. כלומר, אנחנו מקשיבים לעצמנו. מעגל קטן של כותבים שמדברים זה עם זה. אך איננו מצליחים לפרוץ החוצה. זה, בגדול, מה שטוענת תגית בפוסט מומלץ ומעורר מחשבה.

“האם זוהי תכליתו של השיח שלנו? לשכנע את המשוכנעים?” היא שואלת. ויש לה גם הצעה מעניינת. להרים פלטפורמה של תוכן שידבר להמונים – סיפור בהמשכים, בלוג של טיפים או של אופנה – תכנים גוררי רייטינג – שדרכה ניתן יהיה להגיע לקהל שאין לנו גישה אליו בדרך כלל. סוג של ערוץ 2, אם תרצו, אבל עם אג’נדה אידיאולוגית.

האינסטינקט הראשון שלי היה להתלהב מההצעה. כי באמת, למה להפקיר את עיקר השיחה בידיהם של אחרים? בואו נסתנן אל המרכז, נכבוש את הרייטינג ונגניב פנימה רעיונות חתרניים ומרחיבי דעת! קשה לא ללכת שבי אחר הפוטנציאל השובבי שטמון פה.

אך ככל שאני הופך ברעיון, עולים בי יותר ספקות ושאלות. נניח בצד את ההיבטים המקיאווליאניים שתגית עצמה מכירה בהם ואת המלכודת הפטרנליסטית הצפויה (“הנמכת” השפה שלנו כדי להביא את דעותינו להמונים). יש שאלה בסיסית הרבה יותר – למה שנצליח? מי אומר שאנו מסוגלים בכלל לפנות למיינסטרים? למה שנצליח לשעשע את ההמונים?

ולמה שהם ירצו לשמוע? הרי טוב וחמים במרכז, מחככים את הידיים למול מדורת השבט. נוח לברוח אל האח הגדול, לסמוך על יאיר לפיד, להאמין למה שכתוב בידיעות אחרונות. זה קל, זה ברור, זה מנחם. מדוע שירצו לצאת אל מחוץ למערה, אל המדבר סחוף הרוחות של הממשי?

ואולי בכלל לא זאת הדרך. אולי אין טעם לנסות לחדור אל המיינסטרים, לדבר מבפנים, בשפה שלו. אולי דווקא הההדפקות המתמדת מהשוליים – עם כל התסכול שבה – היא האפקטיבית יותר. אולי החשיבות טמונה דווקא בהצבת האלטרנטיבה לשיח הפופולארי, בהמנעות משחייה בסחי.

האפקט יכול להיות מצטבר. אנחנו מדברים בעיקר עם עצמנו, אבל לא רק. אנחנו רשת. זה עידן המדיה החברתית, לעזאזל. יש לנו פייסבוק. יש לנו טוויטר. המעגלים מתרחבים. אלו כבר לא רק אותם מאה מנויי הרסס הקבועים. בכל פוסט, בכל טוויט, יש פוטנציאל למצטרף חדש. עוד מישהו הפיץ אותנו הלאה, למעגל החברים שלו. עוד אדווה שנוצרה במימי הרשת. לאט לאט אנחנו מחלחלים קצת יותר פנימה. זה איטי. זה מתסכל. זה נראה לא אפקטיבי. מתחשק להרים ידיים ולשבור את המקלדת. אבל אולי דווקא הטפטוף הזה הוא שינקב את החרירים שיביאו לקריסת החומה.

ירדן לוינסקי הוא לא רק פסיכיאטר, אלא גם איש רב פעלים באינטרנט הישראלי. הוא ממקימי האתר קונספציה והניוזלטר הקולקטיב הזכורים לטובה, שפתחו בפני שבילים רבים בעולם האינטרנט הגדול והרחב. הוא ממייסדי אתר רשימות שאירח כותבים רבים וטובים. שילוב זה, של חיית רשת ואיש מקצוע בתחום הנפש מעניקים לדבריו זווית ייחודית ומעניינת, במיוחד כשהוא כותב על הפסיכולוגיה של טוויטר או השפעת המדיה החברתית על הטיפול הפסיכולוגי.

כנראה שפסיכולוגיה ופסיכיאטריה אינם נושאים מספיק אטרקטיביים, והבלוג שלו לא זוכה לקישורים רבים. לכן ביקש ירדן קצת עזרה בלוגוספירית. זאת הזדמנות טובה אם כך להמליץ על הבלוג שלו, להודות לו על הפרוייקטים המעניינים שהיה שותף להם עד כה, ולקוות שעוד רבים צפויים לנו בהמשך.

_______________________

בנושא קשור, אתר רשימות עומד בפני סגירה. כמו כמה מהבלוגרים העצמאיים פה בסביבה, גם אני יכול לארח אצלי עוד בלוג. אז אם יש מישהי/הו מרשימות שזקוקים לאירוח וחושבים שמתאים להם להיות פה לידי, צרו קשר במשרד.

ויכוח הרשת של הימים האחרונים סביב המיתוג המחודש של חורימבה כבר מוצה למדי (תזכורת לקוראים מהעתיד – שליו בן-ארי מפרסם פוסט מיותר, דובי, רויטל ויהונתן זועמים, שחר ויובל מהרהרים), ואין לי כוונה למחזר אותו שוב. אולם רציתי להתייחס בכל זאת לנקודה מעניינת שעולה מתוך הדברים והדוברים.

נראה לי שחלק מהסיבה לביקורת החריפה ולרגשות שהמהלך של חורימבה מעורר (בתגובות הועלו רגשות ככעס, אכזבה ועצב) הוא השינוי שעוברת ה”יישות” של הבלוג – מאדם לגוף מסחרי.

בלוג אישי הוא עבורנו ייצוג וירטואלי של האדם עצמו. אנחנו מפתחים סוג של אינטימיות עם בלוגים שאנו קוראים באופן קבוע. מערכת היחסים שלנו עם הבלוג (קריאה, כתיבת תגובות) נתפסת על-ידנו כמערכת יחסים עם האדם שעומד מאחורי הבלוג. רמת האינטימיות עולה, מן הסתם, ככל שהבלוג הוא אישי יותר. אך גם כשמדובר בבלוג מקצועי באופיו, אם הוא נתפס כמקומו האישי של הכותב ברשת, נתייחס אליו ככזה.

וכך במקרה של חורימבה. עד עתה היה זה “הבלוג של גל מור”. אולם המטרמופוזה המסחרית שעובר הבלוג – הצטרפותם של כותבים נוספים, שותפים עסקיים ופרוייקטים למיניהם, מנתקת את הבלוג מהאדם “גל מור” והופכת אותו לגורם בפני עצמו – “חורים ברשת”. זהו גורם מסחרי ולא אישי. הפוסטים אמנם עדיין נכתבים על-ידי אנשים, אך הבלוג עצמו כבר אינו יישות אנושית. הוא אינו מתפקד יותר כשלוחה של האדם. האינטראקציה שלנו איתו משתנה.

מכאן, אני חושב, נובע הרגש החזק שהמהלך מעורר – יש פער בין סוג הקשר שהורגלנו אליו לבין המהות החדשה שנוצרת עכשיו. ומכאן גם החריפות של חלק מהדברים – הביקורת אינה נתפסת כביקורת ישירה על האדם (הבלוג כבר אינו אדם – הוא גוף מסחרי) ולכן נרשה לעצמנו להיות סלחנים פחות ובוטים יותר. גם הקוראים וגם הכותבים זקוקים לזמן להתרגל למצב החדש ולמערכת היחסים החדשה ביניהם. כללי המשחק השתנו.

פה טמונה אולי ההבחנה העמוקה בין בלוג ובין פרובלוג. הראשון הוא מרחב אנושי. השני הוא מרחב מסחרי. וכאן גם חלק גדול מהצער על הכיוון שאליו צועדת הרשת. כי אולי אנחנו מרוויחים מקור פרנסה, אך אנו מאבדים את האינטימיות האנושית שהרשת הלא מסחרית יכולה לעורר בינינו.

הקמת בלוג עצמאי על גבי Wordpress אולי אינה הדבר המסובך ביותר בעולם, אולם למי שאינו מכיר את הפלטפורמה השלבים הראשונים יכולים להיות מעט מתסכלים. החלטתי לרכז כאן כמה מהבעיות והשאלות שנאלצתי להתמודד איתן בעת העברת הבלוג מבלוגלי למקומו החדש. זהו אינו מדריך מקיף – להסבר מפורט על שלבי ההתקנה כדאי לקרוא את המדריך שכתבה חנית כהן ואת סדרת הפוסטים שלה בנושא. אלו רק מספר נקודות שחשבתי שיוכלו לעזור לאחרים. הניסיון שלי עם וורדפרס עצמאי הוא עדיין ראשוני למדי, לכן תוספות, הערות וטיפים נוספים יתקבלו בברכה.

איפה?

השאלה הראשונה היא כמובן איפה להקים את הבלוג החדש. איזה חברת אכסון לבחור? יש אופציות ישראליות, יש רשימה של חברות אליהן מפנים מוורדפרס עצמו. בעקבות המלצתה (עם הסתייגויות) של שרון בחרתי לבסוף ב-DreamHost. אמנם בימים הראשונים נתקלתי בבעיות DB שהפילו את הבלוג מדי פעם, אך לזכותם יאמר ששירות הלקוחות הגיב במהירות ותיקן את התקלה.
ל-DreamHost יש תכניות הפניות נחמדה. אם בחרתם ב-DreamHost, אתם יכולים להשתמש בקופון MARGOLIS80 שיצרתי שמעניק עד 80$ הנחה (ברישום לשנה). את הקופון יש להכניס בתחילת תהליך ההרשמה. לאחר שנרשמתם אתם יכולים ליצור קופון משלכם להפניות שיגיעו דרככם (אפשר לראות פרטים כאן).

עברית קשה שפה

התקנת Wordpress היא קלה למדי. ברוב חברות האכסון יש אופציה ל”התקנה בקליק אחד”. לאחר ההתקנה, השלב הנפוץ הוא למצוא תבנית מתאימה לעיצוב הבלוג. אולם מסתבר שתבנית מתורגמת לעברית אינה מספיקה – אנו צריכים שגם וורדפרס עצמו יהיה מתורגם לעברית כדי שכל הטקסטים יהיו בשפה הנכונה. אין צורך להתקין הכל מחדש – ניתן להוסיף תמיכה בעברית להתקנה הקיימת לפי ההוראות שכאן.

תבניות מתורגמות לעברית ניתן לחפש בבלוג התבניות של אח”י דקר, אצל WeCMS, אצל יואב פרחי ואצל MasterGate. אפשרות למתקדמים היא לחפש תבנית תומכת RTL (הכיוון, לא התחנה) מתוך אלה הקיימות ב-wordpress.com, להוריד אותה ולנסות לתרגמה לבד לפי ההנחיות של (מי אם לא) אח”י דקר. מומלץ לוודא כי התבנית תומכת בווידג'טים ובתגובות מקוננות (nested comments) (אלא אם תכונות אלה אינן חשובות עבורכם).

אבטחה

לאחר ההתקנה כדאי לבצע כמה פעולות בסיסיות כדי לוודא שהבלוג שלכם לא ניתן לפריצה בקלות:

• התקינו את התוסף WP Security Scan. תוסף זה מתריע על מספר נקודות כשל אפשרויות ומתקן מספר מהן.
• התקינו את התוסף Login LockDown. תוסף זה מתעד נסיונות כניסה כושלים לבלוג ונועל את אפשרות הכניסה לאחר מספר כשלונות. כך תוכלו להקשות על האקרים שמנסים לחפש את סיסמתכם.
• צרו לעצמכם יוזר חדש במקום ה-admin הראשוני, ובחרו סיסמה חזקה.
• קראו את הטיפים הנוספים לאבטחה שכאן וכאן.

תוספים תוספים

זהו החלק הנחמד והמתסכל – כל כך הרבה אפשרויות, יותר מדי אפשרויות. שעות של הנאה(?) יעברו עליכם בנסיון למצוא את התוספים השווים ביותר לבלוג. כאן הטעם הוא אישי לחלוטין. אבל אלה התוספים שנראים לי כרגע מקום טוב להתחיל ממנו:

החשובים

• Aksimet – חוסם ספאם.
• FeedSmith – הפניה של הפידים הישירים של הבלוג אל FeedBurner.
• Super Cache – מטמון חכם, שיפור מהירות הבלוג.
• Subscribe To Comments – תנו לקוראים לדעת על תגובות חדשות. זה כל כך חסר לי לפעמים בבלוגים שאני מגיב בהם.
• Live Comment Preview – הצגה מקדימה של התגובה. נחמד.
• Comment Validation – בודק שהשדות ההכרחיים (כמו דוא"ל) מלאים לפני שליחת התגובה.
• Google Analyticator – שילוב הסטטיסטיקות של Google Analytics בבלוג.
• WP Optimize – אופטימיזציות לבסיס הנתונים של הבלוג.
• Search Unleashed – משפר את אפשרויות החיפוש בבלוג, כולל הדגשת מילות החיפוש בפוסט.

עוד תוספים מעניינים

• MCEComments – הופך את שדה התגובה לעורך טקסט מבוסס TinyMCE. תוסף נחמד, אולם לא הצלחתי לגרום לו לעבוד יחד עם Comment Validation. אם למישהו יש פתרון, אנא דווחו.
• Yet Another Related Posts Plugin – מחפש פוסטים קשורים בבלוג (לפי טקסט, קטגוריות וכו') ומציג אותם בסוף כל פוסט.
• Popularity Contest – מחשב את רמת הפופולאריות של פוסטים לפי מספר מדדים (תגובות, צפיות, פינגים וכו'), ומאפשר התאמה של החשיבות של כל מדד. מציג את התוצאה בסוף הפוסט או בווידג'ט (למרות שהווידג'ט לא הכי יפה בעברית).
• Outbrain – מאפשר לקוראים לדרג פוסטים. יכול להציג גם פוסטים קשורים, מהבלוג או מכלל הרשת של Outbrain.
• BackType Connect – מחפש תגובות לפוסט ברחבי הרשת (בלוגים, טוויטר וכו') ומציג אותן לצד התגובות בבלוג עצמו. תוסף מעניין. לא מעוברת.
• Gigya Socialize – מאפשר לקוראים להכנס לבלוג ולהגיב באמצעות חשבון קיים בפייסבוק / טוויטר / מיספייס / גוגל וכו', ולשלוח עדכונים אל הרשת החברתית. בגרסה קרובה תתאפשר תגובה שלא דורשת יצירת משתמש בוורדפרס, וכן יכולות קישור נוספות אל הרשתות. (גילוי נאות – אני עובד שם. אם יש לכם חוות דעת או הערות לגבי תוסף זה אנא שתפו).
• המלצות טובות נוספות לתוספים ניתן למצוא אצל זיגמונד.

מעבר מבלוגלי

המעבר מבלוגלי עבר די בקלות. יש לייצא את הבלוג מבלוגלי (אופציית הייצוא בממשק שמורידה קובץ XML), ולייבא את הקובץ בבלוג החדש. במהלך הייבוא תתבקשו לבחור את המשתמש אליו ישויכו הפוסטים.
אם בבלוג הקודם שילבתם MP3 או וידאו וברצונכם שהם ימשיכו לפעול ללא שינוי, יש שני תוספים שתצטרכו להתקין:

• Audio Player – נגן פלאש ל-MP3.
• ExtremeVideo – תוסף לניגון סירטונים מיוטיוב וגוגל.

אלו אינם תוספי האודיו או וידאו הטובים ביותר, אולם הם יאפשרו לפוסטים הישנים שלכם להמשיך לעבוד בלי שתאלצו לשנות אותם.

עכשיו נותר רק לכתוב את הפוסטים… פה כבר אתם לבד.