לא רואה בעיניים

שמעתם ש-Apple הוציאו מוצר חדש? קוראים לזה iPad, או משהו, ואומרים שזה הדבר הבא!

טוב, אז ברצינות. האייפד הוא אולי לא מכשיר מושלם, ויש לו חסרונות מפה עד הודעה חדשה, אבל אם נתייחס לאייפון בתור דוגמה הרי שיש סיכוי שאפל יצליחו ליצור גם כאן תופעה תרבותית גורפת.

כנראה בשל כך צופה חברת גרטנר כי עד שנת 2015 יותר מ-50% מהמחשבים שיירכשו עבור ילדים מתחת לגיל 15 יהיו מחשבים בעלי מסך מגע.

קשה לדעת אם תחזית זו מוגזמת או לא. אבל קשה להתעלם מכך שמגמת המעבר למסכי מגע הולכת וגוברת, במיוחד במכשירים שייעודם ללכת איתנו לכל מקום ולהפוך אותנו למחוברים תמיד. ובעוד אנו, הדינוזאורים, עוד אוחזים בחרדה את המקלדת, הרי הדורות הצעירים מקבלים את מסכי המגע כמובן מאליו ומחליקים עליהם בטבעיות מעוררת קנאה.

אם תחזיות אלו נכונות, הרי שאנו צפויים תוך שנים מעטות בלבד לעבור מהפכת ממשק נוספת. רק לא מזמן עברנו מהעט למקלדת (נעזוב לרגע את מכונת הכתיבה), וכבר אנו זונחים את המקלדת לטובת מסכי מגע.

כפי שהם נראים כרגע, הממשקים של מסכי מגע אינם נוחים לכתיבה ארוכה. זהו ממשק שמותאם יותר לצריכה של מדיה מאשר לייצורה, לפחות כשמדובר במדיה טקסטואלית. (אין להתפלא על כך – הרי עצם פיתוח הטכנולוגיה מכוון להגברת הצריכה). כך שייתכן שמשמעות המעבר למסכי מגע הוא ירידה בנפח הטקסטים הנכתבים ברחבי הרשת.

אבל אולי, בעצם, הממשק החדש יצמיח טכנולוגיות חדשות (כמו swype) שיהפכו את הכתיבה למהירה יותר, נוחה יותר וזמינה בכל מקום? או אולי יהיו אלה דווקא טכנולוגיות text to speech שסוף סוף יצברו תאוצה?

ממשקים אינם רק כלי חיצוני. הם משפיעים על היכולות שלנו ומעצבים את אפשרויות התודעה והחשיבה שעומדות בפנינו. אין דין כתיבה בעט ככתיבה על מקלדת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על מסכי מגע.

מהפכות ממשקים, כמו זו שהאייפד עשוי לסמן, אינן רק אנקדוטות טכנולוגיות שמקומן במדורי הכלכלה או טרנדים למוספי התרבות והפנאי. אלו הן תופעות תרבותיות שעשויות להשפיע באופן עמוק על אופיה של החברה.

האם אין זה זמן שנתחיל לקחת ברצינות את השפעתה של הטכנולוגיה עלינו? האם לא כדאי שלעוסקים בטכנולוגיה תהיה פרספקטיבה שתאיר גם את הזויות התרבותיות, האנושיות והמוסריות שהטכנולוגיה יכולה לייצר? או במילים אחרות – האם לא הגיע הזמן שנבין את ההכרח שבמדעי הרוח?

אנחנו אוהבים לדבר על האינטרנט כעל כלי של דמוקרטיזציה, גורם שמעניק כח לאדם הפשוט ושמערער על סמכותם של משטרים ריכוזיים. הדוגמה האחרונה לכך היא הבחירות באיראן, המהומות בעיקבותן והשימוש של המפגינים האיראנים במדיה החברתית שזכה לכינוי “מהפכת טוויטר האיראנית”.

בניגוד לעמדה האופטימית הרווחת, העיתונאי והבלוגר יבגני מורוזוב טוען כי הרשת יכולה לשמש באותה מידה ככלי אשר מסייע למשטרים דיקטטורים. בהרצאת TED מעניינת זו מבקש מורוזוב להסיר את המשקפיים האוטופיות ולראות כי לרשת שימושים שונים, והם אינם בהכרח אלה שאנחנו מצפים להם.

עוד משהו קטן על שיווק ומדיה חברתית (וסליחה יונית!). תומר ליכטש צייץ היום את הציוץ הבא:

תזכורת: הערב שותים בירה במקום לראות הישרדות הפיליפינים. מורידים את הרייטינג! @ http://www.facebook.com/group.php?gid=119104477460&ref=nf

ניגשתי לקבוצה בפייסבוק לראות על מה מדובר. סוג של מחאה נגד הטמטום הטלוויזיוני ששמו הישרדות. במקום לראות את הפרק הראשון החבר'ה מוזמנים לשתות בירה בקפה "התחתית".

נחמד וחביב. אבל מבלי שהתכוונתי קפצה למוחי השאלה – "אולי זה בכלל סוג של קמפיין גרילה של קפה התחתית?".

השאלה אינה אם יוזמה ספציפית זו היא אותנטית או תעלול פרסומי (אני לא חושב שמדובר פה בפרסום). הנקודה היא שכל אותם תכסיסי פרסום-מדיה-חברתית במסווה הופכים אותנו לציניים וחשדנים לגבי המדיום עצמו. כבר קשה עד בלתי-אפשרי לדעת אם מאחורי האדם / אירוע / ציוץ עומדת כוונה טובה או מניפולציה פרסומית. אם אנחנו לא תאגידים מזדיינים, אנחנו לוחות פרסום מזדיינים.

זה לא טוב לנו, זה לא טוב למדיה, ולדעתי זה גם לא טוב לחברות הפרסום. הן שורפות את הענף עליו הן יושבות ואיתו את העץ כולו. קצת שקיפות וכנות היו, לפחות בעיני, מוסיפות להן (ולמותגים שהן מנסות לקדם) הרבה יותר נקודות. אבל עבדי הפרסום כנראה שכחו כבר מילים כמו שקיפות וכנות, כמו ששכחו כבר מה זה להיות בן אדם.

בשבועות האחרונים נתקלתי בשני אירועים מעניינים שמייצגים שתי גישות של התמודדות עם ביקורת והתנהלות במרחב המדיה החברתית.

האירוע הראשון הוא הגעתו של בחור חדש לשכונה – זיגמונד. זיגמונד, שמציג את עצמו כ"פרובלוגר לשעבר", הופיע לפני כחודש עם בלוג חדש העוסק בבלוגינג, מיתוג, שיווק ויזמות. פתיחת הבלוג לוותה גם בכניסה פעילה למרחב האינטרנט הישראלי (תגובות בבלוגים אחרים, פעילות בטוויטר).

לאחר זמן לא רב החל זיגמונד לקבל ביקורות לא אוהדות במיוחד, ביניהן גם בבלוג זה. לביקורת היו מספר סיבות. בבלוגוספירה הישראלית קיימת קבוצה של בלוגרים שאינם נוטים חיבה לגורמים אשר מנסים לנצל את ההייפ סביב האינטרנט למכירת אויר. פוסטים כמו סדרת "שפר את הבלוג שלך" או "להקים בלוג מצליח מאפס" (על אף שלא היו חסרי ערך), בשילוב התבטאויות על מצב הבלוגוספירה הישראלית שנתפסו (לפחות בעיניי) כמתנשאות, הדליקו נורת אזהרה שכזו. לכך הצטרפה הטקטיקה המוכרת בה נקט זיגמונד בתחילה – מצא את הבלוגים המרכזיים בקהילה והגב בהם כדי שיכירו אותך. טקטיקה זו, לאלו המזהים אותה, מדליקה אזהרת טרול.

בתגובה לביקורת שהועלתה נגדו עשה זיגמונד מספר דברים. הוא הגיב באופן ענייני וניסה להסביר את השקפת עולמו. הוא הוריד את מינון הפוסטים העוסקים בבלוגינג והחל לכתוב גם פוסטים בנושאים אחרים, ובכך חשף צדדים נוספים והפך את הבלוג לאישי יותר. הוא הפסיק להתבטא באופן שעלול ליצור אנטגוניזם והרגשה של התנשאות. פעולות אלה, אם נעשו במודע ואם לא, הבהירו כי האזעקות היו אזעקות שווא. (זיגמונד, זוהי כמובן הפרשנות שלי לעניין. אתה מוזמן לתקן או להציג את הצד שלך).

האירוע השני עורר קצת יותר רעש. חברת פינס140 החלה לפעול לאחרונה כ"סוכנות מדיה חברתית העוסקת בשיווק, פירסום וקידום חברות, מוצרים ומותגים באינטרנט וכן בניהול קמפיינים עבור אנשי ציבור". חלק מהשרותים שמציעה החברה, או לפחות הדרך בה מוצגים שרותים אלה, עוררו ביקורת בקרב חלקים מקהילת האינטרנט הישראלית. במסורת פרופילי הפייק של הטוויטריה המקומית, נפתח פרופיל סאטירי שביקר את החברה וצחק עליה.

בתגובה איימו בכירי החברה בנקיטת צעדים משפטיים כנגד אנשים שעקבו(!) אחרי הפרופיל הסאטירי, וכן נקלעו לויכוחים ולהתנצחויות עם כל טוויטריסט מזדמן שהזכיר את הנושא. גם פוסטים שמתחו ביקורת על שיטות שיווק מסויימות בטוויטר וקישרו לאתר החברה נתקלו באיומי תביעה. תגובות אלה הגבירו כמובן את הרעש סביב החברה וסביב הנושא, ולתחושתי יצרו לחברה תדמית שלילית ביותר, לפחות בקרב הבלוגוספירה וקהילת הטוויטר המקומית.

ההבדלים בדרכי ההתמודדות עם ביקורת בשני המקרים נובעים כמובן מהרבה גורמים, ביניהם האישיות השונה של המעורבים בדבר וכן השוני ברמת החשיפה והתגובה (הפרופיל הגבוה של פינס140 גרר מן הסתם ביקורת חריפה יותר ובפרופיל גבוה יותר). אולם נדמה לי כי שני המקרים מייצגים גם שתי גישות שונות של התנהלות במדיה החברתית.

הגישה הראשונה מקבלת את טיבו של המדיום כשיחה ויוצאת מנקודת הנחה שמדובר באנשים. נכנסת למסיבה של אנשים שאתה לא מכיר. אתה בודק את האזור, מקבל תגובות ומתקן מה שאפשר כדי להשתלב ולהתנהל בצורה שתהיה נעימה לכל הצדדים.

הגישה השניה מאמצת את התרבות התאגידית. כולנו מותגים, כולנו תאגידים. אנחנו מתנהלים כמו תאגידים – נכנסים בכל הכוח, משתלטים על המרחב, מוציאים את התותחים המשפטיים הכבדים כנגד כל מי שעומד בדרכנו. היא אינה רואה אנשים אלא ישויות משפטיות. זוהי גישה שלא עיכלה את השינוי שהביאה המדיה החברתית, או אם הבינה אותו, מבקשת להחזירו לאחור.

אנו רוצים לחשוב כי הגישה הראשונה, האנושית, היא הנכונה יותר במרחב המדיה החברתית. ימים יגידו אם האינטרנט גרם לשינוי עמוק מספיק, או שהתרבות התאגידית תצליח להכניע אותו ולצאת כמנצחת. נראה בכל מקרה כי הויכוחים העסיסיים שעל העדרם מתלונן גדי שמשון לא נעלמו רק מנחמדות תאגידית מזוייפת, אלא גם מחשש מלהט החרב המהפכת שמונפת מעל ראשינו.

לפעמים קצת מוזר לי כל הקטע הזה של יחסים וירטואליים.

לא, לא כאלה יחסים. משהו פשוט יותר – היחסים שנרקמים בין מכרים-לרשת.
יש בלוגרים שאני קורא. יש בלוגרים שקוראים אותי. יש כאלה שאני מגיב אצלם, לעיתים קרובות יותר או פחות. יש כאלה שמגיבים אצלי. נוצרת סוג של אינטראקציה, היכרות, מערכת יחסים. אנשים שלא פגשתי פנים אל פנים ואולי גם לא אפגוש, ובכל זאת אני מרגיש קרוב אליהם, מחכה לשמוע את זוית הראייה שלהם אודות העולם.

ואז כשהם מתעייפים, עסוקים, מפסיקים לעדכן – יש געגוע.

ויש את החברים והמכרים בעולם שבחוץ. ואין דבר מוזר יותר מלקבל תגובה בעל-פה על פוסט. זה נראה פתאום כל כך מחוץ להקשר, לא במקום. כנראה שבכל זאת אני עדיין איש העולם הישן. מפריד את הוירטואלי מהמוחשי. זן הולך ונעלם.

———————————-

לא מפתיע שטוויטר עושה שמות בבלוגוספירה. חלק (לעיתים משמעותי) מהסיבות לכתיבה בבלוג היא יצירת אינטראקציה. ומבנה היחסים שטוויטר מייצר הוא מבנה זהה לזה של עולם הבלוגים. יחסים שיכולים להיות יחסים סימטריים או א-סימטריים (עוקבים ונעקבים), פסיביים או פעילים. ככל שהיחסים יותר סימטריים ופעילים כך נוצרת קירבה גדולה יותר. כמו בבלוג.

אז את אותה אינטראקציה שאנו יוצרים דרך הבלוג אנו יכולים לקבל עכשיו באופן מהיר הרבה יותר, בהשקעה של 140 תווים בלבד. (ולפחות בביצה הישראלית, יהיו אלה בדרך כלל גם אותם אנשים). וחוץ מזה קיץ. וחם.

אבל נראה לי שזה לא דבר רע. (טוויטר, לא הקיץ). יותר אפשרויות, יותר טוב. יותר דרכים לתקשורת. כל פלטפורמה תמצא את מקומה. הבלוגים לא ייכחדו, טוויטר לא יאכל את הכל, ובמילא עוד שנה שנתיים כבר שוב יגיע הדבר הבא.

אבל בחייאת, אנשים (אתם יודעים מי אתם) – תכתבו קצת.

יוסי גורביץ’ מספר היום בכלכליסט על ניסוי שהתבצע באוניברסיטת ויסקונסין, במהלכו שלח דוקטורנט בשם אדם ווילסון הודעה לטוויטר באמצעות ממשק הפועל בעזרת גלי מוח. גורביץ’ כותב:

ווילסון לא כתב אותה (את ההודעה); הוא חשב אותה, וגלי המחשבה שלו תורגמו מיד לטוויטר. הטכנולוגיה קיימת; היא לא לשימוש ציבורי, לא בקרוב; אבל היא קיימת. יהיה מעניין כאן, עוד עשור. אולי עוד קודם.

הכתבה ב-Wired אליה מפנה גורביץ’ מתהדרת בכותרת – Twitter Telepathy: Researchers Turn Thoughts Into Tweets. כתבה אחרת מכריזה כי Scientists Break Brain/Twitter Barrier, ואילו אחת אחרת מזהירה – Twitter-brain interface offers terrifying vision of the future.

למרות הכותרות ההחלטיות, בניסוי עצמו לא היה כל אלמנט של קריאת מחשבות או הפיכת מחשבות למילים. זהו שימוש במערכת של ממשק מוח-מחשב (מערכת בשם BCI2000) אשר יודעת לזהות שינויים בגלי מוח ולתרגמם לתבניות המשמשות לשליטה על אמצעי אחר (במקרה זה – מקלדת וירטואלית). ווילסון לא חשב משפט והמערכת “קראה” את מחשבותיו, אלא הוא השתמש בשינויים בגלי-מוחו כדי להזיז סמן על מסך מחשב ולבחור באמצעותו אותיות. אין בניסוי זה כל חדש, מלבד המהלך הסופי של שליחת המשפט שהוקלד לטוויטר, והנסיון הפשוט והמוצלח לרכב על גל הפרסום של טוויטר כדי לקבל קצת חשיפה אוניברסיטאית (ומכיוון שמערכות כאלה יכולות לסייע רבות לאנשים מוגבלי תנועה, החשיפה עצמה היא מבורכת).

מובן מדוע הניסוי המתואר מושך תשומת לב ומעורר עניין והשערות לגבי העתיד. אולם מה בדבר קצת אחריות עיתונאית? או סתם שכל ישר? כי ברור שהתיאור העסיסי של “להפוך מחשבה לטוויט!” הוא מופרך מן היסוד, ובכתבות עצמן אף מודים בכך. אז נכון, צריך להביא קוראים, רוצים למשוך תשומת לב. אבל בסופו של דבר כל שטות כזו היא עוד פגיעה קטנה אך משמעותית באמינות הכותב או העיתון.