לא רואה בעיניים

פעם הייתי נער.
אלה היו ימי התקליט. הדיסקים היו שמועה רחוקה, MP3 היה משהו שלא יכולנו לדמיין.
ימי התום של המוזיקה.
רק אתה, פטיפון ישן, וכמה תקליטים.

תקליט. דיסקה שחורה ומופלאה. בכובד ראש בחרתי אותם. כמו אדם עם שליחות נכנס לחנות התקליטים ומחפש את זה בו חשקה נפשי. בחרדת קודש מניח עליו את המחט בפעם הראשונה. מעניק לו את מלוא תשומת הלב, שומע שוב ושוב, נותן לו להיכנס, לחלחל דרך תאי העור אל מערכת העצבים, מקבל אותו כחבר חדש למעגל הנבחר שמרכיב את פס-הקול של חיי.

אלו היו ידידי אמת. לא רומנים חולפים ומזדמנים, לא היכרויות חפוזות וחד-פעמיות, לא מפגש בחצי אוזן. עם התקליט זו הייתה מחויבות. מערכת יחסים ארוכת טווח. ההתחלה הייתה תמיד מרגשת וסוערת – צמרירים של חשמל מדגדגים את כל הגוף כשהצלילים הראשונים מתחילים לזרום בחוטים, האוזניים מזדקפות והגוף כולו צוהל למפגש סוער ורענן.
כמו בכל מערכת יחסים, עם הזמן התרגלנו זה לזה. הריגוש דהה. לפעמים אולי אפילו השתעממנו. מדי פעם היינו צריכים קצת הפסקה. אבל תמיד חזרנו. הקשר הלך והעמיק, גילינו עוד צלילים וצבעים שלא הכרנו, רבדים חדשים של משמעויות, למדנו להעריך את נקודות החוזק ולקבל בהבנה את הצדדים החלשים. נהיינו כרוכים זה בזה.

את תקליטי-חברי-הילדות שלי לא אשכח לעולם.

ואז גדלתי.
והבית התמלא דיסקים, ואז מחשב, ועוד כונן חיצוני, וגיגות על גיגות של אמ-פי-שלוש-ים, אוקיינוסים של קבצי מוזיקה שרק מחכים ומצפים, אבל אין זמן לכולם, וכבר אי אפשר להשקיע, מדי פעם נפגשים אבל תמיד הזמן קצוב, מרפרף בחטף, טועם פה ודוגם שם, הנאות שטחיות, ראשוניות, שומע וממשיך הלאה, כל כך הרבה דברים, כל כך מעט זמן.

אבל פתאום לפעמים משהו גורם לך לעצור. רטט של ריגוש שלא חשבת שתרגיש שוב חולף דרכך. השיר לוקח אותך איתו, למקומות רחוקים, למרחבים פתוחים ומלאי הוד, ליערות עבותים של זמן ומקום אחר. מלא עוצמה הוא מתגלגל הלאה ואתה איתו. נוסע דרך נופים מסתוריים אל תוך הגעגוע לעולם פשוט יותר, איטי יותר. אל אנשים של גבעות, אל בתי אבן וכפרים ושדות גשומים עד שגם אתה מתחיל לתהות מי היית אם היית נולד בשנת 1891 והיה לך שם קצת יותר יצרני, למשל משהו כמו Roscoe .

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

מתוך The Trials of Van Occupanther של Midlake, שנת 2006.

[פורסם במקור בעונג שבת. אם מיברג יכול למחזר, גם אני יכול. וזה עדיין אחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצאו בעשור האחרון ובכלל].

ביום שבת יצא לי לזפזפ תוך כדי נסיעה דרך השידור החוזר של מצעד העשור של גלגלצ. (יש משהו סימבולי בלפתוח את העשור בטיפוס על המצדה יחד עם דור העתיד, אם כי לא ברור לאן נוטה הסימבוליזם. אבל זה עניין אחר). מה אגיד, נזכרתי כמה מוזיקה מחורבנת נעשית בימינו. אך העניין שהוא שגם המון מוזיקה מצויינת נעשית בימינו, רק שהיא נשארת נחלתם של מעטים בלבד. אין מנוס מלהסיק שלא המוזיקה היא שהופכת מחורבנת, אלא הטעם של האנשים.

משהו רע קורה למיינסטרים. הוא הולך ומחליק מטה על ערמות של זבל בצורות שונות. הוא הולך ומתרחק מכל ניצוץ של איכות. ולא, זו לא נרגנות נוסטלגית. זה זועק מכל עבר. זה נכון לאן שלא נסתכל. יש לא מעט סרטים טובים, אבל ברשימת שוברי הקופות הם לא יוזכרו כמעט. יש טלויזיה טובה מאי-פעם (מי אמר מד-מן?), אבל את שיאי הרייטניג מעטרים שיאים של בהמיות. יש אוכל טוב בעולם, אך מי ששולט הן רשתות הג’אנק-פוד.

זה לא חייב להיות כך, כמובן. במהלך ההיסטוריה, ואפילו זו הקרובה, לא תמיד היה פער גדול כל כך בין המיינסטרים לבין האיכות. נכון שהתרבות הפופולרית נחשבה תמיד לנמוכה יותר והשוליים התהדרו בנוצות של אנינות טעם. אך הפרופורציות מעולם לא היו כל כך מעוותות.

תרבות (אם אפשר לקרוא לה כך) המיינסטרים הפכה להיות תרבות של פלסטיק, של ריגושים מהירים וברורים-מאליהם. תרבות של נוסחאות. אין בה שום אתגר, שום תחושת סכנה, שום ערעור על מוסכמות. זהו מעגל שמחזק את עצמו – מי שניזון מתרבות הפלסטיק מאבד את הרגישות ויכולת ההבחנה.

כמו הרואין, תרבות הפלסטיק מקהה את צרכניה, מחליפה את המטבוליזם התרבותי שלהם ומרגילה אותם לצרוך רק את התוצרת הלעוסה והמעובדת שהם מסוגלים לעכל. בדיוק כמו ספקי הסמים, יצרני התוכן ממשיכים לייצר עוד ועוד מאותו דבר, משכללים את הנוסחא, הופכים אותה למדוייקת יותר ולממכרת יותר, כשמול עיניהם עומדת מטרה אחת בלבד – רייטינג.

כי זאת השיטה. הכל מדיד, התוצאה היא החשובה. המספרים צריכים לעלות. יש ביקוש – נספק את ההיצע. מה עומד מאחורי המספרים? למי אכפת. העיקר ששורת הרווח גדלה.

זה עצוב. אך יותר מכך, זה מסוכן. קהות רגשית אינה חיה במרחב מתוחם ובודד. מי שהורגל לשמוע רק מוזיקה מהונדסת, מי שהולעט בספרות שטחית ומיובשת, הוא גם אדם שחושיו האסתטיים והמוסריים הועמו. השניים חיים יחדיו (זאת טענה פילוסופית שיש להגן עליה, אני יודע. לא עכשיו).

המיינסטרים שומע גלגלצ. המיינסטרים מצביע קדימה (או ביבי). זה לא במקרה. הכל קשור בהכל. הדרדרות החינוך, האלימות, השחיתות, האח הגדול, ידיעות אחרונות, גלגלצ. כשהרגישות מותקפת היא כולה נאלמת דום. ההתקפה אולי מגיעה מהחזית התרבותית, אך הפגיעות מתגלות בכל צד. זוהי רגישותנו כבני אנוש שהולכת ונעלמת.

קשה לראות איך נחלצים מתהליך כזה. חברות המדיה הן קרטל סמים ענק וחזק שהולכות ומגבירות את התלות שלנו בהן. המסוממים ממשיכים להזריק. בהיבט הזה, אם מסכמים את העשור, המצב די מחורבן.

__________________

אבל נחזור לרגע למוזיקה. (אני מסתכן פה בהכללות חסרות שחר, אז מקצועני המוזיקה שביניכם מוזמנים לתקן אותי). המוזיקה הפופולרית (אנחנו מדברים על אמריקה, כן?) של שנות החמישים ותחילת שנות השישים היא ברובה משעממת. בשנות השישים והשבעים יש פתאום קפיצה אדירה בכמות המוזיקה האיכותית שנמצאת במרכז. משנות השמונים ניכרת הדרדרות הדרגתית, שהולכת ומאיצה עד לרמה המבישה של ימינו.

אם אני מנסה לאפיין את גלי המחורבנות האלה במוזיקת המיינסטרים, נדמה לי שמה שמשפיע עליהם הוא יחס היוצרים האמיתיים בתוכה. בשנות החמישים יש הפרדה בין היוצר למבצע. אלו בעיקר הרכבים או זמרים שמבצעים מוזיקה שאחרים כתבו להם. הפריחה של שנות השישים מתבטאת בחזרתם של היוצרים לקדמת הבמה. בשנות השמונים חוזרים לשלוט “המפיקים”, ושוב נוצרת הפרדה בין המבצע ליוצר.

מדוע הפרדה כזו בין היוצר למבצע היא אינדיקציה למחורבנות? יש לכך מן הסתם כמה סיבות. ההשארות מאחורי הקלעים מפחיתה אולי את מידת המחוייבות של היוצר ליצירה, את הסיכון שהוא עצמו נוטל בהבאתה לעולם. באופן פרדוקסלי משהו, פחות סיכונים לא משחררים את היוצר אלא הופכים את היצירה עצמה לנטולת סיכונים. כמו כן, הפוטנציאל הנוסחתי יותר גדול. יש יותר שליטה על התהליך. נשלב את היוצר הנכון עם המבצע הנכון ועם המפיק הנכון ונייצר שיר נכון שהתחנות הנכונות ישדרו לאנשים הנכונים.

מה זה משנה בעצם? אולי יש פה סוג של תקווה. אולי הפרגמנטציה שמביא האינטרנט תחזיר קצת את היוצרים לפוקוס ותחליש את פס הייצור התרבותי-תאגידי (שיש לשרוף מן היסוד ויפה שעה אחת קודם!). אולי הפוטנציאל לקשר ישיר בין יצרן לצרכן שמערער על המודלים הקיימים של הפצת מוזיקה וספרים יביא לפריחה נוספת של יצירה מקורית. אולי.

ואולי אנחנו צריכים עוד לרדת הרבה יותר נמוך כדי שמשהו ישתנה.

שני פוסטים מעניינים דנו השבוע בשינויים שעובר עולם הספרות בעקבות הופעתם של קוראי הספרים האלקטרוניים. יהונתן קלינגר רואה את האפשרויות של שיתוף ספרים שמביאה הטכנולוגיה, בדומה לטלטלה שעוברת תעשיית המוזיקה. דן בורנשטיין תוהה האם החלשותו של מוסד הוצאת הספרים לא יפורר את יסודותיה של הספרות כולה ואת היכולת להחשב ל”סופר”.

שני הפוסטים מסמנים גישות מנוגדות בהתייחסות לטכנולוגיה החדשה, האחת פרו-טכנולוגית וחותרת תחת ההיררכיות המקובלות, והשניה שמרנית ומגוננת על יתרונות המבנה הקיים. לכל גישה בעיותיה שלה.

הוצאות הספרים הן מוסדות מסואבים ומונחי רווח ברובם, אך הקריאה לשחרור המידע מכבליו כש”עם הכסף נסתדר אחר-כך” היא תמימה מעט. צריך לשמור על איזון בין הרצון לערער על העריצות של גורמי הכוח הכלכליים שמשעבדים את התרבות לצרכיהם, לבין הצורך לשמור על האמנים עצמם. אינני חושב כי אנו רוצים להגיע למצב בו אמן אינו יכול להתפרנס ממעשה אומנותו. המאבק בענקים חסרי הפנים צריך לבוא יד ביד עם החזרת הכח לידי האדם עצמו.

אני מאמין ומקווה כי מודלים של קשר ישיר בין האמן לצרכן (כמו אלו שמתחילים לצוץ במוזיקה ואפילו בקולנוע) יהפכו לנפוצים ולמקובלים, ויאפשרו לאמנים את הזמן והמשאבים הדרושים לפתח את אמנותם. הפצה ישירה כזאת יכולה כמובן להתאים גם לסופרים (אם כי תמיד קיימת השאלה האם השוק המקומי גדול מספיק כדי לאפשר מודל כזה).

אך לא הכל בהכרח רקוב בממלכת דנמרק. הוצאות הספרים, כמו שמזכיר בורנשטיין, מהוות כרגע שלב חשוב בתהליכי הסינון והיצירה. יש בהן לקטורים שמזהים את היצירות הראויות להתייחסות (הבה נניח שיש עדיין חיפוש אחר איכות ולא רק רייטינג), ויש תהליכי עריכה שמשילים את המיותר ומרוממים את הראוי.

ספרות, כמו אמנויות רבות, היא אינה באמת מעשה של אדם בודד. התהליכים המקצועיים שעובר ספר (ובאותה מידה גם יצירה מוזיקלית) עד להוצאתו לאור הם שמוציאים את היצירה מתחום הגרפומניה אל הספרות עצמה. אם נפיל את הממסד המקצועי (כך נראה לי טוען בורנשטיין) נאבד את הספרות ונשאר עם הגרפומניה.

האם הרשת יכולה להחליף את הממסד הקיים? מיזמים כדוגמת webook החדש מראים כיוונים אפשריים (אם כי גם הוא שייך עדיין בחלקו להוצאת ספרים). תהליכים שהיו סגורים נפתחים והופכים קהילתיים, ובהם גם תהליכי יצירה, עריכה וביקורת. יש מספיק אנשים מוכשרים בעולם, ובהנתן הכלים המתאימים אין סיבה שפעילות פתוחה לא תוכל לתפוס את מקומו של חדר העורכים הסגור.

אנו נמצאים בנקודת זמן מעניינת. במידה מסויימת יש בשינויים המתרחשים עכשיו חזרה לעבר, אל זמן בו האמנים עמדו בקשר ישיר עם צרכני האמנות. אולי דומה הדבר לימים של פטרוני האמנות העשירים (המלכים או הכנסיה), רק שכיום כולנו יכולים לשמש כפטרונים בזעיר אנפין. ואולי אף אפשר ללכת רחוק יותר, לימים בו השבט קיים את האמן הפועל בקרבו מתוך הכרה בתרומה שלו לעולם הרוח ולחיי השבט. אנו בונים ברשת את השבטים החדשים שלנו, ואנו יכולים למצוא את האמנים שירוממו את רוחנו.

בסופו של דבר, הדיון “טכנולוגיה – טוב או רע לאמנות” הוא עקר ואנכרוניסטי למדי. האבולוציה הטכנולוגית סוחפת אותנו איתה ולא מסתכלת לאחור. כל שינוי טכנולוגי משפיע עלינו באופנים רבים, וכמובן משנה גם את יכולות היצירה שלנו. בכל מפנה טכנולוגי קמות אמנויות חדשות ונופלות ישנות, ומשתנים יחסי הכוחות במרחבים סובבי האמנות. ועם כל טכנולוגיה (לפחות כך זה נראה עד כה), תמיד יופיעו האמנים שידעו להעלות את האפשרויות שהיא מציבה לגבהים חדשים ובוהקים.

הדיון צריך לעסוק ביכולת שלנו לשמר מרחב תרבותי שיתן מקום לאמנים שפורצים דרכים חדשות בעולמות הרוח של המין האנושי. זהו דיון חברתי, תרבותי, חינוכי וכלכלי יותר מאשר טכנולוגי. זהו דיון על בידור לעומת תרבות, על רווח לעומת רוח. דיון על דמותנו האנושית.

_______________________

גל מור כתב השבוע על גסיסתו של כתב היד. הוא מתייחס למאמר של פרופ’ אן טרובק, אשר טוענת כי בעולם של ימינו כתב היד הפך איטי מדי וכבר אינו מהווה שיטה יעילה לביטוי.

אאמץ כאן גישה הפוכה מחלקו הראשון של הפוסט כדי לקונן על הדברים שהטכנולוגיה משאירה מאחור. כתב היד, הכתיבה בעט או עיפרון על דף, אינה דומה כלל להקלדה. אלו טכנולוגיות שונות אשר יוצרות אפשרויות קוגניטיביות אחרות. דווקא האיטיות של כתב היד מעניקה לו איכויות אישיות יותר, אינטימיות יותר, פנימיות יותר. המפגש של היד והדף, השרטוט של כל אות בפני עצמה, נותן איזו שהות פנימית שמאפשרת תנועה עמוקה, שקטה ומקשיבה. זוהי הקשבה שקשה יותר להגיע אליה בעולם המהיר של המחשב. (קשה. לא בלתי אפשרי).

ייתכן כי יש כאן רומנטיזציה של טכנולוגית עבר (כמו שטוענת טרובק). כמובן שאינני טוען נגד הכתיבה על מחשב, הרי זה אופן הכתיבה העיקרי שלי כמעט מאז ומעולם. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש עצב על העולם שחולף לו. על דפים משורבטים בכתב יד ילדותי שמסמנים תקוות ואפשרויות אין ספור. על פתקים בכתב יד מסוגנן שמזכירים אהבות עבר. על מכתבי כעס בכתב יד סוער או מכתבי התנצלות וסליחה מעוגלים. הראו לי דף שכתבתי ואוכל לדעת כיצד הרגשתי רק לפי צורתו של כתב ידי. אלו דברים שאף קובץ בפרנק-רוהל לא יכול להחליף.

אסף אמדורסקי בהופעה, מועדון ברזילי. שורה תחתונה: הופעה מצויינת.

יש לי פינה חמה בלב לאסף אמדורסקי. אולי בגלל שאנחנו כמעט בני אותו גיל, ההתפתחות המוזיקלית שלו מספקת פסקול תואם לחיי. חוסר השקט של שנות הבגרות המוקדמות, תקופת המועדונים, ההתיישבות, הזוגיות, הילדים, השגרה והשחיקה. מוזיקה לחיים עירוניים עכשוויים.

ראיתי לא מעט הופעות של א”א במהלך 15 השנים האחרונות, וההופעה האחרונה שלו בהחלט עולה על כולן. זהו מופע וידאו אלקטרוני המבוסס בעיקר על שירי האלבום האחרון, “הרי את”. אמדורסקי, שתמיד ידע להתאים את שיריו לפורמטים משתנים (אם אקוסטי, רוקיסטי או אלקטרוני), מעמיד במופע זה סטנדרטים חדשים של הפקה ורמת מקצועיות שחורגת הרבה מעבר למוכר בהופעות מקומיות.

השירים, בעיבודים סוחפים הנעים בין האלקטרוני לרוק, נשמעים מצויין. את אמדורסקי מלווים קלידנית (תום דרום המוכשרת עד מאד) ומתופף, והם מצליחים לייצר סאונד אולפני שלמרות האלקטרוניקה הרבה מבוצע רובו בחי. התאורה מעולה. החבר הנוסף במופע הוא וידאו ארט מסוגנן ומדוייק המלווה את המופע כולו. הוידאו מספק לעיתים רקע פרשני, אך לפעמים לוקח את קדמת הבמה ממש – כמו בהופעת הוידאו-אורח המהפנטת של רונה קינן המהווה את אחד משיאי ההופעה.

ההופעה מקפיצה ורקידה, אך בהתאם לשירי האלבום האחרון (שעוסק בפרידה של אמדורסקי מאשתו, ובכלל בקשיים של מערכות יחסים), יש בה גם אלמנט רציני וכואב. השילוב (ואפילו הניגוד) הזה בין אוירת מועדונים תוססת לבין תכנים כבדי משקל יוצר הופעה מרובת רבדים ועומק. הבנייה של המופע, שיש בה אלמנט סיפורי כמעט, מוסיפה לאפקט הרגשי שהמופע יוצר. בסיכומו של דבר, זוהי אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי.

אנקדוטה קטנה על פערי דורות. בעוד אנו נפעמים מהמסע הרגשי שאמדורסקי מייצר על הבמה מולנו, חבורה קטנה שעמדה לפנינו, צעירים מאיתנו בעשור כנראה, בילו חלק גדול מההופעה בלצלם זה את זה ולהתבונן בתמונות שזה עתה צילמו. הזהו דור הפייסבוק הנרקיסיסטי שכולם מדברים עליו?

(סליחה על הוידאו מפליקס, לא מצאתי ביוטיוב).

ג’ק קונטה ונטלי דאון הם זוג מוזיקאים (כלומר, גם זוג וגם מוזיקאים) שיחד יוצרים את הצמד Pomplamoose. נחשפתי אליהם דרך טוויט של טל גלילי. ולא בכדי – פומפלמוס (בעברית זה לא פחות מצחיק מבאנגלית) הם מוזיקאי הדור החדש, מוזיקאים של דור האינטרנט. אבל תחילה, קליפ.

הצמד זוכה לאחרונה לבאזז ברשת. לערוץ שלהם ביו-טיוב יש 44,000 מנויים. קאבר שלהם לשיר של ביונסה זכה ליותר ממליון צפיות לאחר שאשטון קוצ’ר המליץ עליו בטוויטר. בלוגרים כותבים עליהם, אנשים מקשרים לקליפים שלהם בטוויטר ובפייסבוק. כך בעזרת עבודת אינטרנט משובחת מצליחים השניים לצבור מספיק קהל כדי להתפרנס ממוזיקה, על ידי מכירה אונליין של mp3-ים. בראיון שערך האתר crunchgear אומר ג’ק קונטה:

לחיות ממכירת mp3-ים זה לא משהו שהיה אפשרי לפני 10 שנים. התשתית לא היתה קיימת. זה שינוי עצום. אני יוצר קשר עם אנשים דרך טוויטר ומייספייס. מה שאני עושה עכשיו כנראה אי אפשר היה לעשות אז. הייתי צריך לצאת לסיבוב הופעות כדי לנסות להתפרנס. עכשיו אני יכול פשוט לעשות מוזיקה.

ההצלחה האינטרנטית של השניים קשורה כמובן גם לכישרון, לרוח העליזה שנושבת מהקליפים שלהם, ולמראה האטרקטיבי של הצד הנשי של הצמד. אך חלק גדול ממנה נובע מהבנה של המדיום. זוהי לא הבנה במובן של “מומחה”. זוהי הבנה אינטואיטיבית של מי שהרשת היא חלק מהותי מחייו.

השימוש ביו-טיוב הוא לא רק אמצעי הפצה. הוא גם חלק בלתי נפרד מהיצירה של השניים. זוהי יצירה שהמדיום הויזואלי הוא חלק ממנה. את הקליפים שלהם הם מגדירים VideoSongs, מדיום חדש שיש לו שני כללים:
1. מה שאתה רואה הוא מה שאתה שומע (אין ליפ-סינק).
2. אם אתה שומע משהו, בסוף גם תראה זאת (אין צלילים נסתרים).
(אם זה מזכיר למישהו משהו, הפרוייקט של קותימן שיחק באותם כללים רק באופן מתוחכם יותר, דרך מיקס של קטעים מתוך יו-טיוב עצמו).
ואכן, הדרך הטובה ביותר להנות מהמוזיקה של פומפלמוס היא לצפות בקליפים. המוזיקה בפני עצמה, כשהיא מנותקת מהמימד החזותי, מאבדת קצת מקסמה.

אה, ופומפלמוס זה אשכולית בצרפתית. כך לפחות הם טוענים.

המוזיקה ששמענו בילדותנו כמעט תמיד תהיה זו שתשאיר בנו את החותם הרגשי העמוק ביותר. במהלך חיינו עוד נתקל במוזיקה חדשה יותר, טובה יותר, עמוקה יותר, מרשימה יותר. אך דבר לא ישתווה לחדוות הגילוי ולהתמקדות הטוטאלית של ימי הנעורים. המוזיקה ששמענו בשנות העשרה של חיינו תשאר תמיד צרובה בנימי הנפש, עוגיית מדלן של העידן המודרני.

דרך המוזיקה נפתח חלון אל העבר. כל שיר, כל תקליט, נושא עמו זמן, מקום, מרחב, תמונה, הרגשה. אל ימים שהולכים ומתרחקים, ואולי תמיד היו רחוקים. המוזיקה היא יד שאנו שולחים כדי לגעת בילד ששם.

____________________

אני נאחז בצלילי העבר כדי לחלץ שביבי זיכרון מתוך ערפל הגבינה השוויצרית של מוחי. כמו כל זיכרון, זהו סיפור. חלקו אולי נאמן למציאות. חלקו אולי לא התקיים מעולם, אלא נטווה מסביב לחורים כדי למלא את החלל הריק.

את ההתחלה יש למקם בשפה העברית. מקומה המוזיקלי ילך ויתמעט עם השנים, אך זהו המקום הנכון להתחיל ממנו במה שאולי יהפוך עוד לסדרה.

____________________

חוויותי המוזיקליות העצמאיות הראשונות כרוכות במכשיר נשכח. טייפ סלילים.

של סוני, אם אני זוכר נכון. שבת בבוקר, ההורים כנראה עוד ישנים. אני יושב על הרצפה מול המכשיר עם קופסאות קרטון מרובעות שבתוכן גלילי סרט ההקלטה הגדולים. מעביר את קצה הסרט דרך המוביל, תופס אותו בגלגל הריק. מסובב את הידית הגדולה. (לא לחיצה אלקטרונית יפת-נפש כמו בימינו אלה. סיבוב אמיתי וחזק. היה משהו פיזי מאד במכשירי המוזיקה של פעם). הגלגל מסתובב, הסרט רץ על גבי הראש המגנטי והצלילים בוקעים מתוך האזניות השחורות הגדולות שעל אזניי.

המבחר לא היה גדול. שני גלגלים היו חביבים עלי במיוחד. באופן לא מפתיע אלה שניים מאבות המזון של המוזיקה הישראלית.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

כבר אז, כילד (או נער צעיר) עורר בי השיר הזה של אריק איינשטיין תחושה של געגוע. עצבות מהורהרת ונעימה של חורף. גם אני רציתי לשיר ביטלס בקולות, מבלי שאדע כמעט מי הם בכלל. שם כנראה החלו געגועי לשנות השישים (אם אין אלה שיירים מגלגול קודם).

לשלמה ארצי (המאוחר) אתכחש כמובן ברגע שטעמי המוזיקלי יתגבש יותר. אולם באותם ימים שמעתי את “לילה לא שקט” הלוך ושוב. אולי אלה איזכורי השדיים, אולי ההפקה המהוקצעת, אולי אוירת יום הזכרון המרחפת מלמעלה. משהו החזיר אותי לשם שוב ושוב.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

לא ידעתי אז מה “נחשב” ומה לא. לא קראתי את הביקורות האחרונות. לא הייתי מעודכן במגמות החדשות. שמעתי מה שהיה זמין, וכל דבר היה חדש ורענן. טיילתי בין השירים וספגתי את נופיהם ללא חציצת הביקורת המוקדמת. אולי בשל כך הרושם שהם השאירו עלי הוטבע כה עמוק.

שבת בבוקר היה גם זמנן של תכניות המערכונים ברדיו. את חלקן הקלטנו על אותו טייפ סלילים. גם לסלילים אלה אהבתי לחזור לעיתים קרובות. עד היום מושגי מפתח בשפה התרבותית שלי יהיו משפטים כמו “תריס זז! תריס רץ!”, “עומד או לא עומד?”, “יופי נחמה!”, “רבע עוף או – בורקס?”. זר לא יבין זאת.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.