לא רואה בעיניים

אסף אמדורסקי בהופעה, מועדון ברזילי. שורה תחתונה: הופעה מצויינת.

יש לי פינה חמה בלב לאסף אמדורסקי. אולי בגלל שאנחנו כמעט בני אותו גיל, ההתפתחות המוזיקלית שלו מספקת פסקול תואם לחיי. חוסר השקט של שנות הבגרות המוקדמות, תקופת המועדונים, ההתיישבות, הזוגיות, הילדים, השגרה והשחיקה. מוזיקה לחיים עירוניים עכשוויים.

ראיתי לא מעט הופעות של א”א במהלך 15 השנים האחרונות, וההופעה האחרונה שלו בהחלט עולה על כולן. זהו מופע וידאו אלקטרוני המבוסס בעיקר על שירי האלבום האחרון, “הרי את”. אמדורסקי, שתמיד ידע להתאים את שיריו לפורמטים משתנים (אם אקוסטי, רוקיסטי או אלקטרוני), מעמיד במופע זה סטנדרטים חדשים של הפקה ורמת מקצועיות שחורגת הרבה מעבר למוכר בהופעות מקומיות.

השירים, בעיבודים סוחפים הנעים בין האלקטרוני לרוק, נשמעים מצויין. את אמדורסקי מלווים קלידנית (תום דרום המוכשרת עד מאד) ומתופף, והם מצליחים לייצר סאונד אולפני שלמרות האלקטרוניקה הרבה מבוצע רובו בחי. התאורה מעולה. החבר הנוסף במופע הוא וידאו ארט מסוגנן ומדוייק המלווה את המופע כולו. הוידאו מספק לעיתים רקע פרשני, אך לפעמים לוקח את קדמת הבמה ממש – כמו בהופעת הוידאו-אורח המהפנטת של רונה קינן המהווה את אחד משיאי ההופעה.

ההופעה מקפיצה ורקידה, אך בהתאם לשירי האלבום האחרון (שעוסק בפרידה של אמדורסקי מאשתו, ובכלל בקשיים של מערכות יחסים), יש בה גם אלמנט רציני וכואב. השילוב (ואפילו הניגוד) הזה בין אוירת מועדונים תוססת לבין תכנים כבדי משקל יוצר הופעה מרובת רבדים ועומק. הבנייה של המופע, שיש בה אלמנט סיפורי כמעט, מוסיפה לאפקט הרגשי שהמופע יוצר. בסיכומו של דבר, זוהי אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי.

אנקדוטה קטנה על פערי דורות. בעוד אנו נפעמים מהמסע הרגשי שאמדורסקי מייצר על הבמה מולנו, חבורה קטנה שעמדה לפנינו, צעירים מאיתנו בעשור כנראה, בילו חלק גדול מההופעה בלצלם זה את זה ולהתבונן בתמונות שזה עתה צילמו. הזהו דור הפייסבוק הנרקיסיסטי שכולם מדברים עליו?

(סליחה על הוידאו מפליקס, לא מצאתי ביוטיוב).

ג’ק קונטה ונטלי דאון הם זוג מוזיקאים (כלומר, גם זוג וגם מוזיקאים) שיחד יוצרים את הצמד Pomplamoose. נחשפתי אליהם דרך טוויט של טל גלילי. ולא בכדי – פומפלמוס (בעברית זה לא פחות מצחיק מבאנגלית) הם מוזיקאי הדור החדש, מוזיקאים של דור האינטרנט. אבל תחילה, קליפ.

הצמד זוכה לאחרונה לבאזז ברשת. לערוץ שלהם ביו-טיוב יש 44,000 מנויים. קאבר שלהם לשיר של ביונסה זכה ליותר ממליון צפיות לאחר שאשטון קוצ’ר המליץ עליו בטוויטר. בלוגרים כותבים עליהם, אנשים מקשרים לקליפים שלהם בטוויטר ובפייסבוק. כך בעזרת עבודת אינטרנט משובחת מצליחים השניים לצבור מספיק קהל כדי להתפרנס ממוזיקה, על ידי מכירה אונליין של mp3-ים. בראיון שערך האתר crunchgear אומר ג’ק קונטה:

לחיות ממכירת mp3-ים זה לא משהו שהיה אפשרי לפני 10 שנים. התשתית לא היתה קיימת. זה שינוי עצום. אני יוצר קשר עם אנשים דרך טוויטר ומייספייס. מה שאני עושה עכשיו כנראה אי אפשר היה לעשות אז. הייתי צריך לצאת לסיבוב הופעות כדי לנסות להתפרנס. עכשיו אני יכול פשוט לעשות מוזיקה.

ההצלחה האינטרנטית של השניים קשורה כמובן גם לכישרון, לרוח העליזה שנושבת מהקליפים שלהם, ולמראה האטרקטיבי של הצד הנשי של הצמד. אך חלק גדול ממנה נובע מהבנה של המדיום. זוהי לא הבנה במובן של “מומחה”. זוהי הבנה אינטואיטיבית של מי שהרשת היא חלק מהותי מחייו.

השימוש ביו-טיוב הוא לא רק אמצעי הפצה. הוא גם חלק בלתי נפרד מהיצירה של השניים. זוהי יצירה שהמדיום הויזואלי הוא חלק ממנה. את הקליפים שלהם הם מגדירים VideoSongs, מדיום חדש שיש לו שני כללים:
1. מה שאתה רואה הוא מה שאתה שומע (אין ליפ-סינק).
2. אם אתה שומע משהו, בסוף גם תראה זאת (אין צלילים נסתרים).
(אם זה מזכיר למישהו משהו, הפרוייקט של קותימן שיחק באותם כללים רק באופן מתוחכם יותר, דרך מיקס של קטעים מתוך יו-טיוב עצמו).
ואכן, הדרך הטובה ביותר להנות מהמוזיקה של פומפלמוס היא לצפות בקליפים. המוזיקה בפני עצמה, כשהיא מנותקת מהמימד החזותי, מאבדת קצת מקסמה.

אה, ופומפלמוס זה אשכולית בצרפתית. כך לפחות הם טוענים.

המוזיקה ששמענו בילדותנו כמעט תמיד תהיה זו שתשאיר בנו את החותם הרגשי העמוק ביותר. במהלך חיינו עוד נתקל במוזיקה חדשה יותר, טובה יותר, עמוקה יותר, מרשימה יותר. אך דבר לא ישתווה לחדוות הגילוי ולהתמקדות הטוטאלית של ימי הנעורים. המוזיקה ששמענו בשנות העשרה של חיינו תשאר תמיד צרובה בנימי הנפש, עוגיית מדלן של העידן המודרני.

דרך המוזיקה נפתח חלון אל העבר. כל שיר, כל תקליט, נושא עמו זמן, מקום, מרחב, תמונה, הרגשה. אל ימים שהולכים ומתרחקים, ואולי תמיד היו רחוקים. המוזיקה היא יד שאנו שולחים כדי לגעת בילד ששם.

____________________

אני נאחז בצלילי העבר כדי לחלץ שביבי זיכרון מתוך ערפל הגבינה השוויצרית של מוחי. כמו כל זיכרון, זהו סיפור. חלקו אולי נאמן למציאות. חלקו אולי לא התקיים מעולם, אלא נטווה מסביב לחורים כדי למלא את החלל הריק.

את ההתחלה יש למקם בשפה העברית. מקומה המוזיקלי ילך ויתמעט עם השנים, אך זהו המקום הנכון להתחיל ממנו במה שאולי יהפוך עוד לסדרה.

____________________

חוויותי המוזיקליות העצמאיות הראשונות כרוכות במכשיר נשכח. טייפ סלילים.

של סוני, אם אני זוכר נכון. שבת בבוקר, ההורים כנראה עוד ישנים. אני יושב על הרצפה מול המכשיר עם קופסאות קרטון מרובעות שבתוכן גלילי סרט ההקלטה הגדולים. מעביר את קצה הסרט דרך המוביל, תופס אותו בגלגל הריק. מסובב את הידית הגדולה. (לא לחיצה אלקטרונית יפת-נפש כמו בימינו אלה. סיבוב אמיתי וחזק. היה משהו פיזי מאד במכשירי המוזיקה של פעם). הגלגל מסתובב, הסרט רץ על גבי הראש המגנטי והצלילים בוקעים מתוך האזניות השחורות הגדולות שעל אזניי.

המבחר לא היה גדול. שני גלגלים היו חביבים עלי במיוחד. באופן לא מפתיע אלה שניים מאבות המזון של המוזיקה הישראלית.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

כבר אז, כילד (או נער צעיר) עורר בי השיר הזה של אריק איינשטיין תחושה של געגוע. עצבות מהורהרת ונעימה של חורף. גם אני רציתי לשיר ביטלס בקולות, מבלי שאדע כמעט מי הם בכלל. שם כנראה החלו געגועי לשנות השישים (אם אין אלה שיירים מגלגול קודם).

לשלמה ארצי (המאוחר) אתכחש כמובן ברגע שטעמי המוזיקלי יתגבש יותר. אולם באותם ימים שמעתי את “לילה לא שקט” הלוך ושוב. אולי אלה איזכורי השדיים, אולי ההפקה המהוקצעת, אולי אוירת יום הזכרון המרחפת מלמעלה. משהו החזיר אותי לשם שוב ושוב.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

לא ידעתי אז מה “נחשב” ומה לא. לא קראתי את הביקורות האחרונות. לא הייתי מעודכן במגמות החדשות. שמעתי מה שהיה זמין, וכל דבר היה חדש ורענן. טיילתי בין השירים וספגתי את נופיהם ללא חציצת הביקורת המוקדמת. אולי בשל כך הרושם שהם השאירו עלי הוטבע כה עמוק.

שבת בבוקר היה גם זמנן של תכניות המערכונים ברדיו. את חלקן הקלטנו על אותו טייפ סלילים. גם לסלילים אלה אהבתי לחזור לעיתים קרובות. עד היום מושגי מפתח בשפה התרבותית שלי יהיו משפטים כמו “תריס זז! תריס רץ!”, “עומד או לא עומד?”, “יופי נחמה!”, “רבע עוף או – בורקס?”. זר לא יבין זאת.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

אם מישהו צריך עדיין הסבר אודות האופן בו הטכנולוגיה משנה את חיינו, בא קותימן ומספק דוגמה מלבבת אזניים. בפרוייקט הנהדר שלו ThruYou מוביל קותימן את אמנות המיקסוס צעד אחד הלאה כשהוא מחליף את סימפולי האודיו בחומר גלם מסוג חדש – סרטוני רשת.  כך הוא יוצר 7 קטעים מקוריים ומצויינים אשר מורכבים כולם מקרעים ומפיסות אשר נלקחו מ-YouTube. הטכניקה אינה חדשה, אך הבחירה ב-YouTube והביצוע המרשים הופכים את התוצר המוגמר לסוג חדש של אמנות. קודם כל דוגמה -

פרוייקט זה מכיל מספר מאפיינים אשר מהווים סיכום נאה לשינויים התרבותיים שחוללה הרשת בשנים האחרונות:

• הפרוייקט הוא כולו חופשי. הקטעים המקוריים, כמו גם הפרוייקט כולו, משוחררים תחת רשיון Creative Commons. רשיון זה הוא שאפשר לקותימן ליצור פרוייקט כזה מלכתחילה, והוא שיאפשר לכל מי שרוצה להמשיך ולבנות יצירות מקוריות על בסיס היצירות הקיימות.
• זוהי יצירה פרטית שלא נתמכה על-ידי גופים מסחריים כמו חברות תקליטים. גם חומר הגלם וגם היצירה שנבנתה בעזרתו הם "תוכן גולשים", תוכן פרטי ולא מסחרי שנוצר באמצעים מינימליים. כמו שפרוייקט זה מראה, אין בכך להעיד על איכות היצירה. האיכות נקבעת רק על ידי כמות הכישרון (טונות של כישרון, במקרה דנן).
• הפרוייקט, שעלה רק לפני מספר ימים, זכה לתפוצה ויראלית ולתהודה אדירה (לפחות במונחי רשת) שאף גרמה לעומס אשר הפיל את האתר. אינדיקציה טובה לרמת הבאזז שמעורר הפרוייקט אפשר לראות בחיפוש בטוויטר.
• הפרוייקט ניתן כולו כתוכן חינם, אך את התהודה שהוא יוצר יוכל קותימן מן הסתם לתרגם גם למונחים כלכליים. כמו שציין מגיב באחד הפוסטים המשבחים – הדבר הראשון שהוא עשה אחרי שהוריד את גרסת ה-MP3 היה לחפש ב-iTunes דברים נוספים של קותימן ולקנות את האלבום האחרון שלו שמצא שם.
• זוהי יצירת mashup, יצירה מבוססת "copy & paste". זו גם סינתזה מוצלחת בין מדיומים שונים (אודיו ווידאו). הטכנולוגיה הדיגיטלית פותחת עוד ועוד אפשרויות של שכפול, העתקה, מיקסוס ושילוב. ערבול חומר קיים יכול להוביל ליצירה חדשה, מקורית ואיכותית (צריך רק, שוב, טונות של כישרון).
• ההצלחה של קותימן משליכה גם על האנשים שיצרו את הקטעים עליהם התבסס. ברוח Creative Commons הוא מספק קישורים לקטעי המקור, שמביאים לחשיפה גדולה לאותם אנשים. ראו למשל את התגובות לזמרת מהקטע מס' 3 שהובא כאן. (בהקשר זה ראוי לציין גם את היוזמה היפה של ניב זינגר שיצר אתר שמרכז באופן נוח ונגיש את כל הקרדיטים לקטעים המקוריים).

מרגש לראות ז'אנר חדש קם לחיים ומכה גלים ברחבי העולם. אפשר להניח כי הרשת תתמלא בקרוב בחיקויים, מוצלחים יותר או פחות. את חותמו הייחודי שלו על תולדות הרשת קותימן כבר הטביע.

פוצחה הנוסחה של שירי הביטלס! עיתונים אוהבים כותרות חזקות. הוול סטריט ג’ורנל מדווח כי ג’ייסון בראון, פרופסור למתמטיקה מאוניברסיטת Dalhousie בהליפקס שבקנדה ניתח וזיהה את התבניות המקצביות שמאפיינות את שירי הביטלס.

פרופ’ בראון כבר התפרסם בעבר כשגילה באמצעות ניתוח מתמטי את המבנה של האקורד המסתורי הפותח את השיר “A Hard Day's Night”. בראון, חובב ביטלס מושבע, המשיך לנצל את כליו המקצועיים כדי לחקור מה מייחד את שירי הלהקה האהובה עליו. הוא גילה מספר תבניות מתמטיות אשר מאפיינות את השירים, ואשר אחראיות, לטענתו, לכך שהם ממשיכים להשמע רעננים גם לאחר שנים רבות. כדי להדגים את התזה שלו (וגם, כנראה, כדי לעשות קצת חיים) כתב בראון שיר בסגנון עדות הביטלס תוך שימוש בתבניות שמצא. את השיר ניתן לשמוע כאן.

תפיסת העולם של בראון, אשר מנחה אותו במחקריו אלה, היא כי מוזיקה (כמו תופעות רבות אחרות) ניתנת לניתוח מתמטי, ויותר מכך – כי המתמטיקה עומדת בבסיסה של המוזיקה. מוזיקה, כמו מתמטיקה, עוסקת בתבניות. זיהוי וחשיפת תבניות אלה היא עבודה מתמטית. כאשר אנו מוצאים את התבניות המייחדות מוזיקה מסויימת, אנו חושפים את המפתח שמאפשר ליצור מוזיקה כזו.

הטענה בדבר קרבה בין מוזיקה למתמטיקה היא טריוויאלית כמעט. הכרה של תבניות מלודיות ומקצביות, גם אם היא יותר אינטואיטיבית ממודעת, נותנת למוזיקאי מאגר של אבני בניין אשר מגדילות באופן ניכר את מרחב המשחק שלו ואת היכולת ליצור ולהביע את עצמו. תבניות אלו נלמדות בדרך כלל תוך כדי שמיעה, חיקוי והתנסות. שיטותיו המתמטיות של בראון יכולות לעזור בזיהוי תבניות כאלה.

אולם האם ניתוח מתמטי באמת יכול לתת בידינו כלי ליצירה אמנותית? או בווריאציה אחרת על השאלה – האם מחשב יכול ליצור קטע מוזיקלי בעל ערך? אם בבסיס הכל עומדת המתמטיקה בלבד, התשובה תהיה חיובית. ניתוח מתמטי מקיף ייתן לנו את החוקים הדרושים כדי לייצר כל יצירה מוזיקלית שנרצה.

אך לי נראה כי תשובה זו אינה מספקת. לא ניתן, לדעתי, לבצע רדוקציה מלאה של מוזיקה למתמטיקה. במוזיקה שמיוצרת באופן מתמטי יש משהו עקר, מכני, נקי (רוב מוזיקת הפופ של ימינו היא כזו – מוזיקה של נוסחאות וחוקים). אולי דוגמא טובה למוגבלותו של המודל הממוחשב היא התוכנה Songsmith של מיקרוסופט. התוכנה, שמייצרת ליווי מוזיקלי מלא למלודיה שמנוגנת או מושרת דרכה, הצליחה כבר להביא לתת-ז’אנר של גרסאות כיסוי גרועות במיוחד אשר מבוצעות באמצעותה. או כמו שמי מן המגיבים אמר – “למה הכל נשמע כמו פולקה?”.

יצירה מוזיקלית אמיתית חורגת מעבר למתמטיקה של התבניות שמרכיבות אותה. מעשה היצירה הוא סוג של אלכימיה – חיבור של תבניות קיימות באופן שמייצר משהו חדש וחד-פעמי, משהו שנושא בתוכו ניצוץ מאישיותו של היוצר. זוהי מוזיקה שיש בה מטען רגשי, אישיות, עומק. מוזיקה שיש בה גרעין של הנצח. אין דרך להסביר זאת באופן מתמטי. המתמטיקה לא יכולה להכיל את התחושה שמבצבצת מתוך החיבורים והחיווטים שמייצר המוזיקאי – המתווך האנושי. ביצירה האמיתית מסתתר אותו אלמנט שחורג מהגדרה ואפילו מזיהוי, ניחוח האינסוף שמעורר בנו געגועים.

ניתן, כנראה, לזהות בדיעבד מאפיינים מתמטיים במוזיקה כזו. ניתן אפילו להשתמש בחוקיות שהתגלתה כדי להעשיר את שק הכלים המוזיקליים שמשמשים אותנו. אך אין תחליף למגע האנושי אם ברצוננו במוזיקה שמרוממת אותנו ומעבירה את תודעתנו למרחבים חדשים ומופלאים.

ייתכן כי חוסר היכולת של המתמטיקה למצות את המוזיקה מצביעה על כך שהמתמטיקה, בניגוד לדעה הרווחת כיום, אינה עומדת בבסיס העולם. ההיסטוריונית של המדע נוגה אריקה מציעה לנסות ולהפוך את כיוון ההסתכלות על הקשר בין מוזיקה למתמטיקה. היא מעלה את האפשרות כי היכולת המתמטית נבנית בעצם על יכולת מוזיקלית. אולי היותנו יצורים מוזיקלים הוא שהביא לפיתוח היכולת לזהות תבניות ומכאן לחשיבה המתמטית? אם רעיון זה נראה לנו מופרך הרי זה כנראה כי התרגלנו לחיות בתוך עולם מדעי אשר מקדים את המתמטיקה לכל תופעה אחרת. אולם אם נקשיב היטב, נשמע גם מנגינות אחרות.

____________________

באותו נושא – Music will bring us together

ספר שיצא לאחרונה בברזיל – Drugs and Culture: New Perspectives – מנסה לבחון את תופעת ה”סמים” (מרכאות במקור) באופן מקיף ומעמיק יותר מאשר ההיסטריה העיוורת בה נוקטות מדינות רבות, בכללן ישראל. הספר הוא תוצאה של כנס בשם זה שנערך על-ידי המרכז לחקר חומרים פסיכואקטיביים (NEIP) בתמיכת משרד התרבות הברזילאי. בספר מכונסים מאמרים רבים אשר מנסים להתבונן בתופעה מתוך מגוון של פרספקטיבות אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות, אתנולוגיות והיסטוריות.

את ההקדמה לספר כתב המוזיקאי ג’ילברטו ג’יל, ששימש כשר התרבות של ברזיל בין השנים 2003-2008. ג’יל כותב בין השאר:

We need to demarcate in a more attentive manner the relationships between use, consumption, trafficking and the individual rights of Brazilian citizens. Maybe we should rethink and reconsider the relationship between the State, drugs, and individual rights. This may well be an indispensable step towards the maturation of public policies regarding "drugs."

… far from being a mere link in the chain of violence and crime, the consumption of "drugs" has forever been a part of various spheres of human life, being tied to religious phenomena, movements to construct (or reconstruct) the identities of social, ethnic, generational and gender minorities, and even to esthetic production.

… For better or worse, "drugs" comprise part of our culture, or better yet, our cultures, and hence cannot be understood apart from them. … This diversity of the use and consumption of drugs is a mirror of our own cultural diversity. Our researchers and our legislature should, in some manner, take into consideration the cultural dimension in order to craft public policies that are more efficacious and more adequate for our country today.

ג’יל עצמו התנסה בעבר, יחד עם חברו המוזיקאי קאיטנו ולוסו, בתה הפסיכדלי איאואסקה. מקורו של משקה מקודש זה בטקסים שאמאניים של שבטי האמזונס, והוא ממשיך לשמש גם כיום בברזיל בטקסים פסיכדליים וכמרכזן של כנסיות המוקדשות לעבודה רוחנית באמצעותו, כמו כנסית סנטו דאימה. החוויות העמוקות שעבר ג’יל היוו השראה לשירים שכתב בהמשך דרכו, וחיזקו את תפיסת עולמו הפלורליסטית והאנושית. אפשר רק להתקנא בממשלה שאלה הם שריה. מתי נזכה לראות אצלנו שר שתפיסת עולמו עוצבה במסעות תודעתיים ארוכים לתוך הלילה?

Gilberto Gil – If I would speak with God, sung by Elis Regina

If I would speak with God
I have to be alone
I have to turn off the lights
I have to shut the voice
I have to find the peace
I have to unfold the knots
From the shoes, from the necklace
From the desires, from the fears
I have to forget the date
I have to miss the count
I have to have empty hands
To the soul and the body naked

If I would speak with God
I have to accept the pain
I have to eat the bread
That the devil stretched
I have to turn myself into a dog
I have to lick the floor
From the palaces, from the castles
Magnificences of my dream
I have to see myself sad
I have to see myself as scary
And despite an evil so big
Rejoice my heart

If I would speak with God
I have to adventure myself
I have to climb to the skies
With no ropes to hold
I have to say farewell
Turn my back, walk
Decided, along the road
Which in the end reaches nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
From what I thought I would find.