לא רואה בעיניים

עד כמה אנחנו חשופים לאנשים שחושבים אחרת מאיתנו?
לכאורה, האינטרנט מגביר את האפשרות להחשף למגוון דעות ומחשבות. כל אחד יכול לכתוב בלוג, אין חוסם ואין מצנזר (בינתיים), הכל פרוש ופתוח לפנינו. מחשבות העולם כולו זורמות על המסך.

אבל כשאני בודק מדגם לא מייצג שכולל אותי, אני מגלה שרוב הבלוגים בקורא הרסס שלי נכתבים על-ידי אנשים שבגדול אני מסכים איתם. לא שאין לפעמים דברים שיכולים להרגיז אותי (למשל כאן), אבל ברוב המקרים הדברים שאני קורא גורמים לי להנהן בהסכמה או להרגיש שמישהו ביטא את מחשבותי טוב יותר משאי-פעם אוכל (ע”ע תום).

דרך אותם בלוגים (או רעיי לטוויטר, שמהווים קבוצה חופפת למדי) אני יכול לגלות כותבים חדשים שלא הכרתי. בדרך כלל גם אלה יהיו כותבים שקרובים להשקפת עולמי (הרי מי שממליץ עליהם הם אנשים שקרובים להשקפת עולמי). וכך מעגל הקריאה שלי הולך ומתרחב ומתמלא בעוד אנשים שחושבים בערך כמוני.

יוצא שבאופן אולי לא מפתיע, דווקא בעיתונות המודפסת אני יכול להתקל בדעות שאני חולק עליהן. זה לא מעיד כמובן על נטיה לפלורליזם בעיתונות, אלא יותר על התקבעותה בעמדה הרחוקה ממני. ואולי דווקא בגלל זה אני יותר ויותר נמנע ממנה והופך את הרשת למקור המידע העיקרי שלי.

האם זו בכלל בעיה? אני מניח שכן. נראה לי שחשיפה למגוון של דעות היא חיונית לקיום דמוקרטי ומאוזן (הן כחברה והן כאדם). היא ללא ספק מעניינת יותר. פלורליזם – טוב. הומוגניות – רע. (אני בטוח שיש פה אנשים שיכולים לתת טיעונים קצת יותר אינטיליגנטיים לזה).

האם הרשת מספקת לנו פלורליזם או רק את היכולת להתקבץ קרוב יותר לאנשים שדומים לנו? האם היא כלי של דמוקרטיזציה או כלי של גטאות מרצון? כמה מהבלוגים שאתם מנויים אליהם נכתבים על-ידי אנשים שתפיסת עולמם שונה באופן מהותי משלכם?

קפיטליזם, כך שמעתי, מבוסס על חסר. מצב בו לכולם יש מה שהם צריכים הוא רע בעולם קפיטליסטי. כדי שחברה תוכל לצמוח ולהתרחב, היא צריכה להרחיב שווקים. משמע, צריך חסר במוצר מסויים כדי שיהיה אפשר למכור אותו לאנשים. כשאין חסר אמיתי, תמיד ניתן לגייס את החסר הפסיכולוגי. תעשיות שלמות של שיווק ופרסום מיועדות לנטוע בנו חוסרים פסיכולוגיים כדי לגרום לנו לרצות למלא אותם במוצרי צריכה.

עכשיו, האינטרנט הוא מקום מוזר. יש בו משאבים כמעט אינסופיים. אבל מסתבר שיש משאב אחד נחוץ וחיוני שאינו מצוי בשפע בלתי נדלה. תשומת הלב האנושית. הכלכלה של האינטרנט, אם כך, היא כלכלה של תשומת לב (attention economy).

ככל שאנו מוצפים יותר במידע, תשומת הלב שלנו הופכת להיות יקרה יותר. היא הופכת למשאב שניתן לסחור בו. מידע זמין וחופשי אינו מהווה משאב כלכלי. עומס של מידע יוצר חוסר של תשומת לב, וכך פותח שוק חדש ואפשרויות רווח גדולות.

ככל שאנו מציפים את הרשת ביותר מידע, אנו תורמים להדלדלות המשאב של תשומת לב. כל טוויט שאנו שולחים ממיס עוד קרחון של ריכוז במאזן האקולוגי של הרשת.

אז בפעם הבאה שאנו מתמכרים לשירות שמפציץ אותנו במאות פריטי מידע בכל רגע נתון, בפעם הבאה שאנו "משתתפים בשיחה", אולי כדאי שגם נשאל את עצמנו – מי באמת מרוויח מכל המידע הזה שאנו צורכים ומייצרים?

שני המקרים האחרונים והרעשניים של מידע ויראלי – פיצה שרגא ומייל הבמבה – העלו שוב לחלל הרשת שאלות ותהיות לגבי מידת החכמה של ההמונים, ואודות יכולתנו להתמודד עם מרחב המידע הבלתי נגמר והלא-ניתן-כמעט-לשליטה שאנו נחשפים אליו מכל עבר. גל מור אומר ביחס לשני מקרים אלה:

יותר מדי אנשים הם תמימים גמורים ביחס לרשת, מגלים אמונה עיוורת כלפי מידע המופץ בה, ללא הפעלת שיקול דעת, בדיקת העובדות או סלקטיביות. זה קצת מזכיר את הימים הראשונים של הראינוע, בהם אנשים נמלטו בזעקות מאולמות הקולנוע בכל פעם ששעטה רכבת אל עבר המסך. אם זו שאלה של חיברות לטכנולוגיה, תופעות כאלה יתמעטו עם הזמן. אם לא, אללה ירחמו.

אנו אוהבים להסתכל ולנתח את השפעותיה של הרשת על החברה ומקומה בתרבות. לעיתים אנו מרגישים אפילו חובה לצקצק בלשוננו לנוכח אותם נאיביים-טכנולוגית שנופלים לבורות הוירטואליים אותם אנו מזהים מרחוק. אבל האם לא ניתן לעשות יותר? אולי יש מקום לפעולה אקטיבית כדי להכשיר אנשים להתמודד עם שפע המידע שנפל עליהם פתאום בלי ששמו לב?

באופן ממוקד יותר – אני תוהה האם יש צורך בחינוך כזה עבור הדורות הבאים. האם הנוער של היום יודע להתמודד עם המידע שהוא נתקל בו ברשת? ברור שהילדים של היום שנולדים עם אינטרנט בין השיניים יודעים למצוא את דרכם בנפתולי הרשתות החברתיות, בנבכי הפורומים ואתרי הורדות הסרטים. אבל עד כמה הם חסינים מפני ויראליות-עדר? האם לגדול לתוך עולם דיגיטלי הופך אותך בהכרח גם לצרכן נבון של מידע דיגיטלי?

בהשלכה מהעולם האורייני אני חושש כי התשובה אינה מעודדת. כולנו גדלנו לתוך עולם של מידע כתוב, צמחנו ליד עיתונים וספרים, אך כמה מאיתנו פיתחו חוש ביקורתי כלפי דברי הדפוס שסובבים אותם? יותר מדי אנשים מתייחסים למה שכתוב בעיתון כאל מידע אמין ומהימן, ללא צל של פקפוק או ספק. הבעיה של צריכה ביקורתית של מידע לא התחילה כמובן עם האינטרנט. אולם ככל ששטף המידע הולך וגובר ומאיים להטביע אותנו, וככל שהוא מתבזר לאינסוף כיוונים ומקורות, כך הופכת בעיה זו, אני חושב, למהותית יותר.

ההצעה שלי פרקטית למדי. התממשקות למערכת החינוך הקיימת. משרד החינוך, עד כמה שאני יודע, מאשר לפעמים תכניות שמועברות על-ידי גורמים חיצוניים. אפשר לכתוב, אני מאמין, קורס לא ארוך מדי ("מערכי שיעור" קוראים לזה בשפת משרד החינוך, לא?) שיעסוק בקריאה ביקורתית של מידע בעולם הוירטואלי. יש מן הסתם דברים דומים לגבי עיתונות (למרות שלי לא זכור משהו כזה מימי הרחוקים כתלמיד). אולי אפילו כבר קיימים שיעורים כאלה העוסקים באינטרנט, ואז סתם בזבזתי פוסט. אבל האינטואיציה שלי רומזת כי זהו תחום חסר. ואם אכן כך, אולי יש כמה בלוגרים בעלי אוריינטציה חינוכית שיוכלו להרים את הכפפה? צריך כמה דוגמאות רלוונטיות ומעודכנות, כמה תרגילים מעניינים. זה הרי האינטרנט, בטוח אפשר למצוא משהו משעשע ומושך. אם רוצים לקחת את זה הלאה, אפשר לחשוב על איזו פלטפורמת ווב שתיים-אפס שתאפשר כתיבה משותפת ועידכונים של התכנית כדי להשאירה רלוונטית לאורך זמן.

מצד שני, לעודד חשיבה עצמאית? במערכת החינוך שלנו? פפפפפט. לכו תראו האח הגדול.

"המידע הוא שלך!" הם אומרים. "אתה בשליטה, אתה מחליט, אתה בוחר!". הם נותנים שמות, ממציאים מינוחים. OpenID. DataPortability. הכל פתוח. הכל גמיש. תיקח, תזיז, תעלה, תאשר, תחסום, תחליט. מסממים אותך בטכנולוגיות נוצצות, פרוטוקולים אפרוריים ומילים מרוממות רוח. אנחנו לטובתך, הם מבטיחים, אידיאולוגיה נעלה, חירות המידע, הטכנולוגיה משחררת ורוח החופש נושבת על פני המים.

"You own your data" הם אומרים, "but we own you" מסננים בלחש מתחת לשפם. ובחדריהם האפלוליים מתרקמת מזימה, מזימה על מכאוב. הם מבקשים את נשמתך, את שמך, הם רוצים לדעת מי אתה, מה אתה, איפה אתה, מאין באת ולאן אתה הולך; מי החברים שלך, את מי אתה מחבק בלילה, מה אתה מביא לה מתנה, מה תרצה לאכול? אולי תוספת בצד? מה אתה אוהב לקרוא, לשמוע, לראות, להריח, למשש, ללקק, מתי נולדת ולמה אתה לא מגולח, יש לנו בדיוק מה שאתה צריך, רק תלחץ פה בבקשה.

הם עוטפים אותך בצמר גפן מתוק, ורוד, אורירי, דביק, נצמד לעור ומקיף אותך מכל הכיוונים ואתה ניזון ממנו ולא יכול להתנתק. הם מחליפים את מטבוליזם הרשת שלך בנטיפי סוכר שמובילים לבקתה שלהם, כולה צבעונית ומרופדת סוכריות, מחככים ידיים בהנאה כשאתה צועד לתוכה מרצונך החופשי, מוסר את הדרכון בכניסה.

לאט לאט הם סוגרים את הדלת, אוטמים את החלונות. הם ממלאים את האויר בתמונות מבהיקות ובצלילים קופצניים, חושיך מתערפלים תחת הגשם המסחרר של אפשרויות והצעות. מוחך קורס אט אט לבלילה של מילים קנויות ואתה נשאר נטוע במקומך, בוהה בצללים המקפצים על קירות המערה.

השבוע התנהלו ברחבי הבלוגוספירה שני דיונים מעניינים הקשורים זה לזה.
איתמר שאלתיאל מבכה את היעדרה של כתיבה מגזינית ראויה בישראל. הוא מסיים בנימה אופטימית לגבי הכתיבה ברשת:

אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.

בתגובות לפוסט מעלה עידו הרטוגזון הצעה לאופן בו אפשר לייצר אלטרנטיבה תקשורתית עצמאית:

לדעתי הבלוגים זקוקים למישהו שירים את הכפפה ויתחיל לרכז אותם – מישהו שיעשה ynet של הבלוגים (מבחינת הקונספט, לא מבחינת הסגנון) וירכז את כל התוכן האיכותי שמתפרסם שם כל יום בצורה של אתר קוהרנטי עם מדורים ולוק של פורטל רשת.

ההצעה של עידו מזכירה כמובן את "שמה!" שהיה ואיננו עוד, אלא שבניגוד ל"שמה!" הוא מציע אתר שגם יגובה במודל כלכלי כלשהו (האם זה ריאלי?).

אפי פוקס מסביר למה האלטרנטיבה שהרשת מספקת לא חודרת למרכז. הוא מביא כדוגמה יפה למשתמש המצוי את אבא שלו, שרואה באתר start.co.il את פסגת היצירה של הטכנולוגיה החדשה:

אני מצטער אם אני מגזים, אבל במדינת הישראל, הפלא הטכנולוגי האיזורי הזה, רוב האנשים שגולשים לאינטרנט, רוצים דף מחורבן אחד עם הרבה לינקים, חדשות, וזהו.

בשני הדיונים פועם הרצון לחדור למרכז. הטכנולוגיה כיום מאפשרת דרכים שונות של יצירה ותקשורת (בלוגים, פודקאסטים, וידאו בלוגים). יש כאן דברים מעניינים, חשובים וייחודיים. אנחנו, אלה שנמצאים בחזית, רואים את הפוטנציאל, ומנסים להבין איך להביא את האור להמונים.

אני, כמובן, מסכים עם חלק מהקביעות הללו. צריכת התקשורת שלי כיום מבוססת בעיקר על אנשים שכתיבתם ברשת מעניינת אותי, ופחות ופחות על מקורות תקשורת מסורתיים. הייתי שמח לו קולות רבים יותר מתוך אלה שאני מכיר היו מוצאים דרכם להמונים. אבל איני יכול שלא לתהות עד כמה זה בכלל אפשרי.

האינטרנט משנה את אופיים של השוליים. הוא הופך אותם לפתוחים יותר ולנגישים יותר. כל אחד יכול ליטול בהם חלק. אבל האם הוא גם משנה את היחסים בין השוליים למרכז? האם מהפכת הנגישות התקשורתית שהרשת מציעה תשנה את אופיו של המרכז ותרחיב אותו לעבר השוליים? התהליכים האלה קורים במידה מסויימת. אבל השוליים, מטבעם, נמצאים בשוליים. מאז ומתמיד המרכז התקשורתי סיפק בעיקר בידור ושעשועים. אני מניח שזה מעט מופרך לצפות שהמצב הזה ישתנה.

ועדיין, אני מסכים עם עידו שיש מקום לריכוז והצפת תכנים עצמאיים איכותיים באופן נגיש יותר לאנשים שאינם בהכרח חלוצים טכנולוגיים. "שמה!" היה נסיון מעניין אך איזוטרי מדי, שדרש כנראה יותר מדי השקעת זמן ממתנדביו. פתרון אפשרי למודל התנדבותי שכזה יכול לבוא במקביל להשתכללות של אגרגטורים כדוגמת Google Reader. על בסיס תכונות השיתוף החדשות מתחילים לצוץ נסיונות מעניינים דוגמת ReadBurner שיצא לאויר לא מזמן. זהו אתר שבדומה ל digg מציף תכנים על בסיס "הצבעות" של משתמשים. אלא ש"הצבעות" אלה מתבססות על השיתוף של פוסטים דרך Google Reader. כל אחד יכול לרשום באתר את פיד ה-Shared Items שלו, והאתר מסכם את מספר השיתופים של פוסטים ליצירת מדד פופולאריות.

זוהי דוגמא לתהליך "הצבעה" שאינו דורש פעילות מיוחדת, אלא מתבסס על פעולה שמתבצעת גם כך כחלק מתהליך הקריאה השוטף (לפחות של חלק מהאנשים), ולפיכך יכול להיות זמין יותר לעסוקים שבינינו. אנו נוטים כיום לחשוב על מודל כזה של "חוכמת ההמון" כפתוח לכולם. אולם מדוע לא לשלב בין האפשרויות? ניתן ליצור קבוצת עורכים סגורה שתהיה רחבה מספיק כדי שלא יוטל עומס יתר על משתתפיה, אך קטנה מספיק כדי לשמר את מסגרת התכנים המבוקשת. הכלים הטכנולוגיים הנוכחיים יכולים לאפשר, באופן דומה ל ReadBurner, אגרגציה חצי-אנושית-חצי-אוטומטית של תכנים שאותם אנשים מוצאים ראויים. עכשיו נשאר רק לבנות ממשק נוח וברור לכל אדם…

זה יכול להיות אתר מוצלח. אבל ייתכן שהחדירה למרכז תבוא דווקא דרך התקשורת המסורתית עצמה. אני מניח שחלק גדול מהעורכים שם חשופים כבר היום למתרחש ברחבי הרשת, ומגמה זו תלך ותתגבר עם הגעתם של דורות חדשים ומעודכנים. כבר כיום ניתן לראות פוסטים של בלוגרים שמוצאים דרכם לאתרים של העיתונים הגדולים (nrg או ynet). האם רחוק היום שתפקידו של עורך בעיתון יכלול באופן מהותי גם מעבר על בלוגים למציאת פוסטים ראויים לפרסום?

התעייפתי. התעייפתי מהשתלטות האנבולדינג על חיי. התעייפתי מלפתוח את google reader ולהתבונן באימה על מספר הפוסטים שעוד לא נקראו, עולה ועולה בהדרגה, מציף את כל פינות המסך, זולג אל החרכים האפלים של החיים, בוטש כל שבריר של זמן פנוי; התעייפתי מהנסיון הכושל להלחם בו, כמו שוליית הקוסם מנסה להקטין אותו, לצמצם את הנזק, אך הוא ממשיך, על כל אנבולד שני בולדים לפתע מופיעים, אני קורא במהירות, מרפרף, לא זוכר בכלל מה היה, הזיעה זולגת מהמצח אל המקלדת, רק שיתאפס כבר המספר הארור הזה, מחפש קיצורי דרך ומגביר מהירות אבל הוא חזק יותר ממני, חזק יותר מהחיים, הנה השתלטות המכונה מגיעה כמו אופיום להמונים רק שאנחנו אשמים וממשיכים להזין אותה ואת עצמנו מזרימים נהרות של מילים לים שלא נגמר ועולה על גדותיו עוטף אותנו מכל כיוון מטביע אותנו בזרם של רעיונות אי אפשר לנשום כבר רק לרוץ אחר הזרם הלא נגמר לנסות להספיק לנסות להבין נגמר האויר אני כבר לא רואה בעיניים.

נשברתי. אני מנסה להגמל. לקחת חזרה את השליטה על חיי. מצאתי את החבר הטוב החדש שלי.