לא רואה בעיניים

בשבוע שעבר במהלך סידור הדירה מצאו הורי מגירה שהשארתי שם לפני שנים, ובה תמונות ועבודות מתקופת בית הספר היסודי. זו חוויה מוזרה לדפדף בדברים שכתבת כשהיית ילד. הדברים רחוקים וקרובים בעת ובעונה אחת. זה מי שהיית (ועודך עדיין) אבל גם מישהו אחר לגמרי. ובכל דפדוף פרספקטיבה חדשה נוצרת, הבנות נוספות על אז ועכשיו צצות ועולות. החוויה לא מוגבלת למילים עצמן – הציורים, העריכה, כתב היד עצמו – כולם משלימים זה את זה ומעניקים נפח לילד שהיה פעם.

האם גם הילד שלי יוכל עוד שלושים ומשהו שנה למצוא פתאום עבודות נשכחות ולחזור לימי ילדותו? איך זה יעבוד? במהלך סידור ההארד דיסק נגלה פתאום ספריה נשכחת? האם נוכל בכלל לפתוח את הקבצים?

הרבה מדובר על הפרדוקס של העידן הדיגיטלי. המידע כיום זמין כל הזמן, ניתן לשכפול, כמעט לא ניתן להשמדה. אבל במקביל גם כל כך ארעי, זמני, קצר חיים. הטכנולוגיות משתנות, פורמטים מתחלפים, דברים הופכים מיושנים בזמן אפסי. דרושה הרבה יותר השקעה כדי לשמור על המידע חי. לאחסן, לגבות, להמיר, להעביר. אי אפשר יותר לסגור הכל במגירה ולדעת שגם עוד שלושים שנה נוכל לפתוח אותה והכל ישאר כשהיה.

וגם אם נוכל, אולי המגירה תהיה כל כך מלאה שתהפוך לחסרת משמעות. אלו כבר לא מספר בודד של תמונות נבחרות או כמה דפים כתובים או מודפסים שנשמרו בקפידה. אנחנו מייצרים ושומרים כל כך הרבה מידע – מצלמים תמונות בלי חשבון, ממלאים את המגירה הוירטואלית שלנו בפוסטים וטוויטים וכל שביב אינפורמציה אפשרי – מרוב עצים ויער ואי-אפשר לראות. ריבוי המידע יוצר רעש, מקטין את החשיבות והמשמעות של כל פריט. הנגישות והמיידיות מצמצמים את המרחק הדרוש ליצירת פרספקטיבה.

הזכרון שלנו הולך ונסמך על התווך הדיגיטלי, ומסיבות טובות. יכולת קיבול המידע בשילוב עם אפשרויות החיפוש והאחזור הופכות את הזכרון הדיגיטלי לכח עצום. אבל במקביל אנחנו מאבדים את ההיסטוריה הפרטית שלנו, או לפחות את ההיסטוריה שלנו כסיפור. במקום רצף של נקודות ציון יחודיות שנותנות לנו סיפור מסגרת אנחנו טובעים בזרם של מידע שהופך את ההיסטוריה שלנו לסוג של הווה מתמשך.

—————————–

אנחנו מניחים כמובן מאליו שהכל זמין וניתן לחיפוש. כל מה שאנחנו צריכים פרוש מתחת לקצות האצבעות וקשה לנו לדמיין בכלל מה היה לפני האינטרנט. חלק גדול מחיינו אנו מנהלים באינטרנט, משאירים מאחורינו שובל של עקבות דיגיטליים, עוקבים אחרי שובלים של אנשים אחרים.

אבל יש לפעמים אנשים שפשוט לא ניתנים לאיתור. כמו אותה בחורה אמריקאית שהתיידדתם איתה בטיול בהודו וניתק הקשר ואין לה זכר ברחבי הרשת. או חבר מן העבר שרציתם לדעת מה גורלו אבל אין לו פרופיל בפייסבוק. או בלוגר שנעלם ולא נודעו עקבותיו. ואותם חורים שחורים דיגיטליים מזכירים לנו פתאום את מגבלותיה של הרשת, ואת המרחק שבין הרשת לבין העולם, ושבסופו של יום מה שחשוב הוא זאת שיושבת על הספה בזמן שאתה מקליד מול המסך.

שמעתם ש-Apple הוציאו מוצר חדש? קוראים לזה iPad, או משהו, ואומרים שזה הדבר הבא!

טוב, אז ברצינות. האייפד הוא אולי לא מכשיר מושלם, ויש לו חסרונות מפה עד הודעה חדשה, אבל אם נתייחס לאייפון בתור דוגמה הרי שיש סיכוי שאפל יצליחו ליצור גם כאן תופעה תרבותית גורפת.

כנראה בשל כך צופה חברת גרטנר כי עד שנת 2015 יותר מ-50% מהמחשבים שיירכשו עבור ילדים מתחת לגיל 15 יהיו מחשבים בעלי מסך מגע.

קשה לדעת אם תחזית זו מוגזמת או לא. אבל קשה להתעלם מכך שמגמת המעבר למסכי מגע הולכת וגוברת, במיוחד במכשירים שייעודם ללכת איתנו לכל מקום ולהפוך אותנו למחוברים תמיד. ובעוד אנו, הדינוזאורים, עוד אוחזים בחרדה את המקלדת, הרי הדורות הצעירים מקבלים את מסכי המגע כמובן מאליו ומחליקים עליהם בטבעיות מעוררת קנאה.

אם תחזיות אלו נכונות, הרי שאנו צפויים תוך שנים מעטות בלבד לעבור מהפכת ממשק נוספת. רק לא מזמן עברנו מהעט למקלדת (נעזוב לרגע את מכונת הכתיבה), וכבר אנו זונחים את המקלדת לטובת מסכי מגע.

כפי שהם נראים כרגע, הממשקים של מסכי מגע אינם נוחים לכתיבה ארוכה. זהו ממשק שמותאם יותר לצריכה של מדיה מאשר לייצורה, לפחות כשמדובר במדיה טקסטואלית. (אין להתפלא על כך – הרי עצם פיתוח הטכנולוגיה מכוון להגברת הצריכה). כך שייתכן שמשמעות המעבר למסכי מגע הוא ירידה בנפח הטקסטים הנכתבים ברחבי הרשת.

אבל אולי, בעצם, הממשק החדש יצמיח טכנולוגיות חדשות (כמו swype) שיהפכו את הכתיבה למהירה יותר, נוחה יותר וזמינה בכל מקום? או אולי יהיו אלה דווקא טכנולוגיות text to speech שסוף סוף יצברו תאוצה?

ממשקים אינם רק כלי חיצוני. הם משפיעים על היכולות שלנו ומעצבים את אפשרויות התודעה והחשיבה שעומדות בפנינו. אין דין כתיבה בעט ככתיבה על מקלדת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על מסכי מגע.

מהפכות ממשקים, כמו זו שהאייפד עשוי לסמן, אינן רק אנקדוטות טכנולוגיות שמקומן במדורי הכלכלה או טרנדים למוספי התרבות והפנאי. אלו הן תופעות תרבותיות שעשויות להשפיע באופן עמוק על אופיה של החברה.

האם אין זה זמן שנתחיל לקחת ברצינות את השפעתה של הטכנולוגיה עלינו? האם לא כדאי שלעוסקים בטכנולוגיה תהיה פרספקטיבה שתאיר גם את הזויות התרבותיות, האנושיות והמוסריות שהטכנולוגיה יכולה לייצר? או במילים אחרות – האם לא הגיע הזמן שנבין את ההכרח שבמדעי הרוח?

עד כמה אנחנו חשופים לאנשים שחושבים אחרת מאיתנו?
לכאורה, האינטרנט מגביר את האפשרות להחשף למגוון דעות ומחשבות. כל אחד יכול לכתוב בלוג, אין חוסם ואין מצנזר (בינתיים), הכל פרוש ופתוח לפנינו. מחשבות העולם כולו זורמות על המסך.

אבל כשאני בודק מדגם לא מייצג שכולל אותי, אני מגלה שרוב הבלוגים בקורא הרסס שלי נכתבים על-ידי אנשים שבגדול אני מסכים איתם. לא שאין לפעמים דברים שיכולים להרגיז אותי (למשל כאן), אבל ברוב המקרים הדברים שאני קורא גורמים לי להנהן בהסכמה או להרגיש שמישהו ביטא את מחשבותי טוב יותר משאי-פעם אוכל (ע”ע תום).

דרך אותם בלוגים (או רעיי לטוויטר, שמהווים קבוצה חופפת למדי) אני יכול לגלות כותבים חדשים שלא הכרתי. בדרך כלל גם אלה יהיו כותבים שקרובים להשקפת עולמי (הרי מי שממליץ עליהם הם אנשים שקרובים להשקפת עולמי). וכך מעגל הקריאה שלי הולך ומתרחב ומתמלא בעוד אנשים שחושבים בערך כמוני.

יוצא שבאופן אולי לא מפתיע, דווקא בעיתונות המודפסת אני יכול להתקל בדעות שאני חולק עליהן. זה לא מעיד כמובן על נטיה לפלורליזם בעיתונות, אלא יותר על התקבעותה בעמדה הרחוקה ממני. ואולי דווקא בגלל זה אני יותר ויותר נמנע ממנה והופך את הרשת למקור המידע העיקרי שלי.

האם זו בכלל בעיה? אני מניח שכן. נראה לי שחשיפה למגוון של דעות היא חיונית לקיום דמוקרטי ומאוזן (הן כחברה והן כאדם). היא ללא ספק מעניינת יותר. פלורליזם – טוב. הומוגניות – רע. (אני בטוח שיש פה אנשים שיכולים לתת טיעונים קצת יותר אינטיליגנטיים לזה).

האם הרשת מספקת לנו פלורליזם או רק את היכולת להתקבץ קרוב יותר לאנשים שדומים לנו? האם היא כלי של דמוקרטיזציה או כלי של גטאות מרצון? כמה מהבלוגים שאתם מנויים אליהם נכתבים על-ידי אנשים שתפיסת עולמם שונה באופן מהותי משלכם?

קפיטליזם, כך שמעתי, מבוסס על חסר. מצב בו לכולם יש מה שהם צריכים הוא רע בעולם קפיטליסטי. כדי שחברה תוכל לצמוח ולהתרחב, היא צריכה להרחיב שווקים. משמע, צריך חסר במוצר מסויים כדי שיהיה אפשר למכור אותו לאנשים. כשאין חסר אמיתי, תמיד ניתן לגייס את החסר הפסיכולוגי. תעשיות שלמות של שיווק ופרסום מיועדות לנטוע בנו חוסרים פסיכולוגיים כדי לגרום לנו לרצות למלא אותם במוצרי צריכה.

עכשיו, האינטרנט הוא מקום מוזר. יש בו משאבים כמעט אינסופיים. אבל מסתבר שיש משאב אחד נחוץ וחיוני שאינו מצוי בשפע בלתי נדלה. תשומת הלב האנושית. הכלכלה של האינטרנט, אם כך, היא כלכלה של תשומת לב (attention economy).

ככל שאנו מוצפים יותר במידע, תשומת הלב שלנו הופכת להיות יקרה יותר. היא הופכת למשאב שניתן לסחור בו. מידע זמין וחופשי אינו מהווה משאב כלכלי. עומס של מידע יוצר חוסר של תשומת לב, וכך פותח שוק חדש ואפשרויות רווח גדולות.

ככל שאנו מציפים את הרשת ביותר מידע, אנו תורמים להדלדלות המשאב של תשומת לב. כל טוויט שאנו שולחים ממיס עוד קרחון של ריכוז במאזן האקולוגי של הרשת.

אז בפעם הבאה שאנו מתמכרים לשירות שמפציץ אותנו במאות פריטי מידע בכל רגע נתון, בפעם הבאה שאנו "משתתפים בשיחה", אולי כדאי שגם נשאל את עצמנו – מי באמת מרוויח מכל המידע הזה שאנו צורכים ומייצרים?

שני המקרים האחרונים והרעשניים של מידע ויראלי – פיצה שרגא ומייל הבמבה – העלו שוב לחלל הרשת שאלות ותהיות לגבי מידת החכמה של ההמונים, ואודות יכולתנו להתמודד עם מרחב המידע הבלתי נגמר והלא-ניתן-כמעט-לשליטה שאנו נחשפים אליו מכל עבר. גל מור אומר ביחס לשני מקרים אלה:

יותר מדי אנשים הם תמימים גמורים ביחס לרשת, מגלים אמונה עיוורת כלפי מידע המופץ בה, ללא הפעלת שיקול דעת, בדיקת העובדות או סלקטיביות. זה קצת מזכיר את הימים הראשונים של הראינוע, בהם אנשים נמלטו בזעקות מאולמות הקולנוע בכל פעם ששעטה רכבת אל עבר המסך. אם זו שאלה של חיברות לטכנולוגיה, תופעות כאלה יתמעטו עם הזמן. אם לא, אללה ירחמו.

אנו אוהבים להסתכל ולנתח את השפעותיה של הרשת על החברה ומקומה בתרבות. לעיתים אנו מרגישים אפילו חובה לצקצק בלשוננו לנוכח אותם נאיביים-טכנולוגית שנופלים לבורות הוירטואליים אותם אנו מזהים מרחוק. אבל האם לא ניתן לעשות יותר? אולי יש מקום לפעולה אקטיבית כדי להכשיר אנשים להתמודד עם שפע המידע שנפל עליהם פתאום בלי ששמו לב?

באופן ממוקד יותר – אני תוהה האם יש צורך בחינוך כזה עבור הדורות הבאים. האם הנוער של היום יודע להתמודד עם המידע שהוא נתקל בו ברשת? ברור שהילדים של היום שנולדים עם אינטרנט בין השיניים יודעים למצוא את דרכם בנפתולי הרשתות החברתיות, בנבכי הפורומים ואתרי הורדות הסרטים. אבל עד כמה הם חסינים מפני ויראליות-עדר? האם לגדול לתוך עולם דיגיטלי הופך אותך בהכרח גם לצרכן נבון של מידע דיגיטלי?

בהשלכה מהעולם האורייני אני חושש כי התשובה אינה מעודדת. כולנו גדלנו לתוך עולם של מידע כתוב, צמחנו ליד עיתונים וספרים, אך כמה מאיתנו פיתחו חוש ביקורתי כלפי דברי הדפוס שסובבים אותם? יותר מדי אנשים מתייחסים למה שכתוב בעיתון כאל מידע אמין ומהימן, ללא צל של פקפוק או ספק. הבעיה של צריכה ביקורתית של מידע לא התחילה כמובן עם האינטרנט. אולם ככל ששטף המידע הולך וגובר ומאיים להטביע אותנו, וככל שהוא מתבזר לאינסוף כיוונים ומקורות, כך הופכת בעיה זו, אני חושב, למהותית יותר.

ההצעה שלי פרקטית למדי. התממשקות למערכת החינוך הקיימת. משרד החינוך, עד כמה שאני יודע, מאשר לפעמים תכניות שמועברות על-ידי גורמים חיצוניים. אפשר לכתוב, אני מאמין, קורס לא ארוך מדי ("מערכי שיעור" קוראים לזה בשפת משרד החינוך, לא?) שיעסוק בקריאה ביקורתית של מידע בעולם הוירטואלי. יש מן הסתם דברים דומים לגבי עיתונות (למרות שלי לא זכור משהו כזה מימי הרחוקים כתלמיד). אולי אפילו כבר קיימים שיעורים כאלה העוסקים באינטרנט, ואז סתם בזבזתי פוסט. אבל האינטואיציה שלי רומזת כי זהו תחום חסר. ואם אכן כך, אולי יש כמה בלוגרים בעלי אוריינטציה חינוכית שיוכלו להרים את הכפפה? צריך כמה דוגמאות רלוונטיות ומעודכנות, כמה תרגילים מעניינים. זה הרי האינטרנט, בטוח אפשר למצוא משהו משעשע ומושך. אם רוצים לקחת את זה הלאה, אפשר לחשוב על איזו פלטפורמת ווב שתיים-אפס שתאפשר כתיבה משותפת ועידכונים של התכנית כדי להשאירה רלוונטית לאורך זמן.

מצד שני, לעודד חשיבה עצמאית? במערכת החינוך שלנו? פפפפפט. לכו תראו האח הגדול.

"המידע הוא שלך!" הם אומרים. "אתה בשליטה, אתה מחליט, אתה בוחר!". הם נותנים שמות, ממציאים מינוחים. OpenID. DataPortability. הכל פתוח. הכל גמיש. תיקח, תזיז, תעלה, תאשר, תחסום, תחליט. מסממים אותך בטכנולוגיות נוצצות, פרוטוקולים אפרוריים ומילים מרוממות רוח. אנחנו לטובתך, הם מבטיחים, אידיאולוגיה נעלה, חירות המידע, הטכנולוגיה משחררת ורוח החופש נושבת על פני המים.

"You own your data" הם אומרים, "but we own you" מסננים בלחש מתחת לשפם. ובחדריהם האפלוליים מתרקמת מזימה, מזימה על מכאוב. הם מבקשים את נשמתך, את שמך, הם רוצים לדעת מי אתה, מה אתה, איפה אתה, מאין באת ולאן אתה הולך; מי החברים שלך, את מי אתה מחבק בלילה, מה אתה מביא לה מתנה, מה תרצה לאכול? אולי תוספת בצד? מה אתה אוהב לקרוא, לשמוע, לראות, להריח, למשש, ללקק, מתי נולדת ולמה אתה לא מגולח, יש לנו בדיוק מה שאתה צריך, רק תלחץ פה בבקשה.

הם עוטפים אותך בצמר גפן מתוק, ורוד, אורירי, דביק, נצמד לעור ומקיף אותך מכל הכיוונים ואתה ניזון ממנו ולא יכול להתנתק. הם מחליפים את מטבוליזם הרשת שלך בנטיפי סוכר שמובילים לבקתה שלהם, כולה צבעונית ומרופדת סוכריות, מחככים ידיים בהנאה כשאתה צועד לתוכה מרצונך החופשי, מוסר את הדרכון בכניסה.

לאט לאט הם סוגרים את הדלת, אוטמים את החלונות. הם ממלאים את האויר בתמונות מבהיקות ובצלילים קופצניים, חושיך מתערפלים תחת הגשם המסחרר של אפשרויות והצעות. מוחך קורס אט אט לבלילה של מילים קנויות ואתה נשאר נטוע במקומך, בוהה בצללים המקפצים על קירות המערה.