לא רואה בעיניים

שני פוסטים מעניינים דנו השבוע בשינויים שעובר עולם הספרות בעקבות הופעתם של קוראי הספרים האלקטרוניים. יהונתן קלינגר רואה את האפשרויות של שיתוף ספרים שמביאה הטכנולוגיה, בדומה לטלטלה שעוברת תעשיית המוזיקה. דן בורנשטיין תוהה האם החלשותו של מוסד הוצאת הספרים לא יפורר את יסודותיה של הספרות כולה ואת היכולת להחשב ל”סופר”.

שני הפוסטים מסמנים גישות מנוגדות בהתייחסות לטכנולוגיה החדשה, האחת פרו-טכנולוגית וחותרת תחת ההיררכיות המקובלות, והשניה שמרנית ומגוננת על יתרונות המבנה הקיים. לכל גישה בעיותיה שלה.

הוצאות הספרים הן מוסדות מסואבים ומונחי רווח ברובם, אך הקריאה לשחרור המידע מכבליו כש”עם הכסף נסתדר אחר-כך” היא תמימה מעט. צריך לשמור על איזון בין הרצון לערער על העריצות של גורמי הכוח הכלכליים שמשעבדים את התרבות לצרכיהם, לבין הצורך לשמור על האמנים עצמם. אינני חושב כי אנו רוצים להגיע למצב בו אמן אינו יכול להתפרנס ממעשה אומנותו. המאבק בענקים חסרי הפנים צריך לבוא יד ביד עם החזרת הכח לידי האדם עצמו.

אני מאמין ומקווה כי מודלים של קשר ישיר בין האמן לצרכן (כמו אלו שמתחילים לצוץ במוזיקה ואפילו בקולנוע) יהפכו לנפוצים ולמקובלים, ויאפשרו לאמנים את הזמן והמשאבים הדרושים לפתח את אמנותם. הפצה ישירה כזאת יכולה כמובן להתאים גם לסופרים (אם כי תמיד קיימת השאלה האם השוק המקומי גדול מספיק כדי לאפשר מודל כזה).

אך לא הכל בהכרח רקוב בממלכת דנמרק. הוצאות הספרים, כמו שמזכיר בורנשטיין, מהוות כרגע שלב חשוב בתהליכי הסינון והיצירה. יש בהן לקטורים שמזהים את היצירות הראויות להתייחסות (הבה נניח שיש עדיין חיפוש אחר איכות ולא רק רייטינג), ויש תהליכי עריכה שמשילים את המיותר ומרוממים את הראוי.

ספרות, כמו אמנויות רבות, היא אינה באמת מעשה של אדם בודד. התהליכים המקצועיים שעובר ספר (ובאותה מידה גם יצירה מוזיקלית) עד להוצאתו לאור הם שמוציאים את היצירה מתחום הגרפומניה אל הספרות עצמה. אם נפיל את הממסד המקצועי (כך נראה לי טוען בורנשטיין) נאבד את הספרות ונשאר עם הגרפומניה.

האם הרשת יכולה להחליף את הממסד הקיים? מיזמים כדוגמת webook החדש מראים כיוונים אפשריים (אם כי גם הוא שייך עדיין בחלקו להוצאת ספרים). תהליכים שהיו סגורים נפתחים והופכים קהילתיים, ובהם גם תהליכי יצירה, עריכה וביקורת. יש מספיק אנשים מוכשרים בעולם, ובהנתן הכלים המתאימים אין סיבה שפעילות פתוחה לא תוכל לתפוס את מקומו של חדר העורכים הסגור.

אנו נמצאים בנקודת זמן מעניינת. במידה מסויימת יש בשינויים המתרחשים עכשיו חזרה לעבר, אל זמן בו האמנים עמדו בקשר ישיר עם צרכני האמנות. אולי דומה הדבר לימים של פטרוני האמנות העשירים (המלכים או הכנסיה), רק שכיום כולנו יכולים לשמש כפטרונים בזעיר אנפין. ואולי אף אפשר ללכת רחוק יותר, לימים בו השבט קיים את האמן הפועל בקרבו מתוך הכרה בתרומה שלו לעולם הרוח ולחיי השבט. אנו בונים ברשת את השבטים החדשים שלנו, ואנו יכולים למצוא את האמנים שירוממו את רוחנו.

בסופו של דבר, הדיון “טכנולוגיה – טוב או רע לאמנות” הוא עקר ואנכרוניסטי למדי. האבולוציה הטכנולוגית סוחפת אותנו איתה ולא מסתכלת לאחור. כל שינוי טכנולוגי משפיע עלינו באופנים רבים, וכמובן משנה גם את יכולות היצירה שלנו. בכל מפנה טכנולוגי קמות אמנויות חדשות ונופלות ישנות, ומשתנים יחסי הכוחות במרחבים סובבי האמנות. ועם כל טכנולוגיה (לפחות כך זה נראה עד כה), תמיד יופיעו האמנים שידעו להעלות את האפשרויות שהיא מציבה לגבהים חדשים ובוהקים.

הדיון צריך לעסוק ביכולת שלנו לשמר מרחב תרבותי שיתן מקום לאמנים שפורצים דרכים חדשות בעולמות הרוח של המין האנושי. זהו דיון חברתי, תרבותי, חינוכי וכלכלי יותר מאשר טכנולוגי. זהו דיון על בידור לעומת תרבות, על רווח לעומת רוח. דיון על דמותנו האנושית.

_______________________

גל מור כתב השבוע על גסיסתו של כתב היד. הוא מתייחס למאמר של פרופ’ אן טרובק, אשר טוענת כי בעולם של ימינו כתב היד הפך איטי מדי וכבר אינו מהווה שיטה יעילה לביטוי.

אאמץ כאן גישה הפוכה מחלקו הראשון של הפוסט כדי לקונן על הדברים שהטכנולוגיה משאירה מאחור. כתב היד, הכתיבה בעט או עיפרון על דף, אינה דומה כלל להקלדה. אלו טכנולוגיות שונות אשר יוצרות אפשרויות קוגניטיביות אחרות. דווקא האיטיות של כתב היד מעניקה לו איכויות אישיות יותר, אינטימיות יותר, פנימיות יותר. המפגש של היד והדף, השרטוט של כל אות בפני עצמה, נותן איזו שהות פנימית שמאפשרת תנועה עמוקה, שקטה ומקשיבה. זוהי הקשבה שקשה יותר להגיע אליה בעולם המהיר של המחשב. (קשה. לא בלתי אפשרי).

ייתכן כי יש כאן רומנטיזציה של טכנולוגית עבר (כמו שטוענת טרובק). כמובן שאינני טוען נגד הכתיבה על מחשב, הרי זה אופן הכתיבה העיקרי שלי כמעט מאז ומעולם. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש עצב על העולם שחולף לו. על דפים משורבטים בכתב יד ילדותי שמסמנים תקוות ואפשרויות אין ספור. על פתקים בכתב יד מסוגנן שמזכירים אהבות עבר. על מכתבי כעס בכתב יד סוער או מכתבי התנצלות וסליחה מעוגלים. הראו לי דף שכתבתי ואוכל לדעת כיצד הרגשתי רק לפי צורתו של כתב ידי. אלו דברים שאף קובץ בפרנק-רוהל לא יכול להחליף.

בהמשך לפוסט הקודם (למתעצלים – שימוש בבלוג כפלטפורמה ליצירה ספרותית), מספר הרהורים נוספים.

מרכזו של הרעיון המקורי היה השינוי שהטכנולוגיה מאפשרת בחווית הכתיבה – האפשרות לכתוב ולפרסם רומן בהמשכים באמצעות בלוג, ללא תלות בגורם חיצוני כמו הוצאת ספרים או עיתון. אולם הטכנולוגיה לא רק מביאה את חופש הפרסום, אלא גם מחוללת שינוי באופי הקריאה עצמה.

צורת הקריאה המקובלת של ספר מודפס היא קריאה סדרתית. אנו קוראים את הספר מתחילתו עד סופו, בסדר בו נכתב. סיפור שמפורסם בבלוג יכול כמובן גם הוא להיקרא באופן זה. ניתן לקרוא את הפוסטים אחד אחרי השני לפי סדר פרסומם. אך בלוג מאפשר גם צורות קריאה רבות נוספות.

הבה נחשוב על סיפור המסופר מפי כמה דמויות. בבלוג, כל דמות יכולה להתגלם כ"כותב" הפוסט. הקורא יכול אז לבחור לקרוא את הפוסטים לפי הכותבים, ולאו דווקא לפי הסדר בו פורסמו. הוא יכול להתמקד בדמות אחת ולוותר על דמות אחרת המעניינת אותו פחות. הוא יכול לקפוץ מדמות לדמות. אפשרות נוספת היא לתייג את הפרקים לפי נושאים המופיעים בהם. אזי יכול הכותב להתוות "מסלולים" המופיעים ביצירה, אחריהם יכול הקורא לעקוב. וכמובן, קיימת תמיד היכולת הבסיסית של קישורים בין פוסטים שונים.

הבלוג מפרק את חווית הקריאה למרכיבים בדידים שהקורא יכול לצרף יחדיו ליצירת רצף שמתאים לו. זהו מדיום בעל מאפיינים חדשים ושונים מהמדיום המודפס. בפני היוצר אשר כותב במיוחד עבור מדיום זה ניצב האתגר של שימוש ביכולות חדשות אלו.

הדברים אינם מוגבלים לבלוגים בלבד, כמובן. היכולות החדשות טמונות במדיה הדיגיטלית על כל צורותיה. הקינדל של אמאזון משמש אולי כרגע כגרסה דיגיטלית של ספר מודפס, אולם הוא מכיל את הפוטנציאל לספק חוויית קריאה דומה לזו של בלוג. ספר בפורמט קינדל (או פורמט דיגיטלי אחר) יכול להכיל את אותם קישורים, תיוגים, מסלולים וכל מידע אחר שיספק את חווית הקריאה המצופה בעולם הדיגיטלי.

האם יצירות כאלה לא נידונות מראש להיות גימיק בלבד? הדוגמה שקופצת לראש היא אותם ספרי "אתה הגיבור" בו יכול הקורא לבחור את מסלול העלילה בסוף כל פרק. ספרים אלה, למרות שהיו אולי הצלחה כלכלית לתקופה מסויימת, לא ממש הטביעו חותם אמנותי ראוי לציון.

אך אולי דוגמה זו אינה טובה דווקא בגלל הנסיון לאלץ מדיום מסוג אחד לתפקד כמדיום מסוג אחר (במקרה זה, נסיון להביא את המשחקיות של משחקי מחשב או משחקי תפקידים לתוך המדיום המודפס שהוא סדרתי מטבעו). ייתכן כי כותבים (וקוראים) המדברים בלוגרית שוטפת ידעו לנצל את אופיו של המדיום החדש כדי ליצור אמנות כתובה שתרגיש בבית במרחב הדיגיטלי.

כולם מדברים על טוויטר, אני רוצה לחזור ולדבר על בלוגים.

לאחרונה השתעשעתי ברעיון של חיבור מרחב אפשרויות הכתיבה ברשת לבין כתיבה ספרותית. באופן יותר ממוקד – שימוש בבלוג כפלטפורמה לפרסום סיפור בהמשכים או רומן. טהרני הספרות שבינינו יסתייגו אולי מרעיון שכזה, אך לכותבים חובבים (ואולי גם לחובבי הקריאה) טמון כאן פוטנציאל לא קטן. זו יכולה להיות מקבילה מודרנית לסיפור בהמשכים שהיה נפוץ בעיתונים של פעם (שהניבו לעיתים יצירות מוכרות למדי). מסגרת שתספק לכותב מחויבות ולוח זמנים שלעיתים חיוניים למימוש מעשה הכתיבה, תוך הגמישות וחופש הפרסום שמאפשרת הכתיבה ברשת.

מסתבר, כמובן, שהרעיון כבר קיים. המונח המקובל עבורו הוא blovel (קיצור של blog-novel). הבלוגר חורחה אסקובר הציע לאחרונה גירסה משלו לרעיון זה שמתווה מספר כללים, כמו למשל:

• הסיפור יהיה בן כ-40 פוסטים.
• כל פוסט יהיה בין 500 ל-1000 מילה.
• הסיפור יסופר בגוף ראשון.
• לא יורשו תגובות בפוסטים.
• אסור לערוך פוסטים שכבר פורסמו. 

אין צורך כמובן לאמץ דווקא כללים אלה. הרעיון הוא לספק מסגרת המתאימה לכותב, תוך איזון בין מידת החופש הדרושה לו לבין המגבלות הנחוצות כדי למקד אותו.

מדוע בלוג? מדוע לא לכתוב תחת אותם כללים אך להסתפק במגירה? ראשית, אנחנו בעידן הנרקיסיזם והסיפוקים המיידיים. אנו רגילים שהמגירה שלנו הפכה פומבית. אך מעבר לכך, הכתיבה שלא-למגירה יכולה לשנות את עצם הכתיבה עצמה. אם מתוך דיאלוג שנוצר עם הקוראים, ואם מעצם הידיעה שהכתוב אינו מתחבא בפינה עלומה על המחשב הפרטי אלא משוחרר וחופשי במרחבים הפראיים של הרשת. המפגש בין הכתוב לקורא-האחר, גם אם איננו עדים לו באופן ישיר, הוא בעל השפעה לא מבוטלת.

נהוג לקונן לאחרונה על השטחיות והתזזיתיות שמכניסה המדיה החברתית אל תוך חיינו. חלק מהביקורת מוצדקת. אולם אי אפשר להתעלם מהאפשרויות החדשות שהיא פותחת ליצירה ולשחרורה (ראו מקרה קותימן). חלק מצורות הביטוי החדשות מן הסתם לא ישרדו לאורך זמן. אך חלקן יהפכו אולי לקלאסיקות של הדורות הבאים.

למען תרבות צריך לפעמים להתגייס. האח הגדול איבד את מעמדו. הסמל האולטימטיבי שטבע ג'ורג' אורוול מאבד את מקומו לטובת תכנית טלוויזיה. ועוד כזו מהסוג הנלוז ביותר. (ונניח לרגע בצד את חיבתי הסמויה לטראש טהור שכזה).

כן, מדובר רק בגוגל. אבל גוגל הוא כרגע בבואה של מאגר הידע האנושי. ואנחנו רוצים שגוגל ידבר על האח הגדול המשמעותי. זה שאומר משהו על חיינו. לא על האח הגדול שקשת מנסה לדחוף לנו לחור האחוריים.

וכך לאט לאט, עוד פוסט ועוד פוסט, רשת של קשרים וקישורים מחזירה את האח הגדול לתודעה הקולקטיבית שלנו. כל פוסט כזה הוא עוד סינפסה שחזרה למוטב. המוח המשותף מתקומם, מתעשת, מסדר מחדש את המערך האסוציאטיבי, פורם קשרים ורוקם אחרים במקומם. מלמד את עצמו שוב מיהו האח הגדול.

תודה לשחר על היוזמה.

אנחנו חיים רוב ימינו במציאות ברורה. גרים בתוך מבנים מוצקים, בערים תזזיתיות או בישובים מנומנמים, מתנהלים בתוך שגרת יומנו, ממקום למקום, מאדם לאדם, מאושר לעצב, משמחה לדכדוך. נעים במנועי בעירה וסילון בתוך עולם של מערכות כלכליות וחוקים פיזיקאליים, עולם שנתון לחקירה מתמדת, עולם על שולחן ניתוחים; אנחנו מתקיימים, לומדים, אוכלים, עושים ילדים, עובדים, צורכים, נהנים, מתים.

אבל לפעמים משהו מתגנב אלינו בלילה. זוחל ממעמקי נפשנו לחללים הנידחים של המוח, נוירונים ניתזים כשאנחנו מתעוררים לרגע מתוך חלום בעיניים פקוחות לרווחה אל תוך אותו מקום שהיינו בו אבל הוא אחר לגמרי, קסם ומסתורין מהלכים גבוהים ודקים על פני ערפילים של מדבריות רחוקים מתחת לכפות רגלינו, המציאות מתנפנפת ברוח ואנחנו מציצים לשנייה אחת שתיזכר לנצח אל מעבר למסך האפל.

חלקנו זוכים להצצה חטופה.
חלקנו לא יכירו זאת לעולם.
חלקנו חוזרים לשם פעם אחר פעם.

ולפעמים אתה נתקל במשהו שמזכיר לך. אתה קורא ויודע שהוא היה שם. ואולי הוא לא יודע בכלל, והכל נראה לו כמו המצאה, ובכל זאת זה נמצא שם בפנים, זורם דרכו כמו דיבוק בעל רצון משלו, הרוח מהצד האחר נושבת מתוך הדפים ומרעידה לרגע את קירות החדר ואתה ממצמץ ומשתאה ונרעד ואז העולם חוזר ומתייצב כמו שהיה תמיד.

_____________________________

בעקבות אלים אמריקאים של ניל גיימן.

דרך מרמיט הגעתי לאתר המכיל הנחיות הישרדות לעורף למקרה של התקפת זומבים. מדובר באתר המהווה חלק ממסע פרסום לספר חדש – "מלחמת העולם Z" של מקס ברוקס (בתרגומו של מרמיט! למרות שבאופן מחפיר האתר עצמו לא מזכיר מידע חשוב זה).

זוהי דוגמא יפה לדעתי של ניצול נכון של האינטרנט כמדיום פרסומי. אתר שמעוצב פשוט ונכון, שמכיל מספיק תוכן על מנת שיהיה מעניין לשוטט בו זמן-מה, עושה שימוש מחוכם בכלים שהרשת מספקת (מפת העולם מ-Google Maps שמציגה ציטוטים מהספר לפי מיקום גאוגרפי), אך גם לא מתאמץ יתר על המידה להיות ווב-שתיים-אפסי-עכשווי.

טיזר יפה, מסקרן ולא מציק (ולפי מרמיט אפילו ספר מוצלח).