לא רואה בעיניים

עד כמה אנחנו חשופים לאנשים שחושבים אחרת מאיתנו?
לכאורה, האינטרנט מגביר את האפשרות להחשף למגוון דעות ומחשבות. כל אחד יכול לכתוב בלוג, אין חוסם ואין מצנזר (בינתיים), הכל פרוש ופתוח לפנינו. מחשבות העולם כולו זורמות על המסך.

אבל כשאני בודק מדגם לא מייצג שכולל אותי, אני מגלה שרוב הבלוגים בקורא הרסס שלי נכתבים על-ידי אנשים שבגדול אני מסכים איתם. לא שאין לפעמים דברים שיכולים להרגיז אותי (למשל כאן), אבל ברוב המקרים הדברים שאני קורא גורמים לי להנהן בהסכמה או להרגיש שמישהו ביטא את מחשבותי טוב יותר משאי-פעם אוכל (ע”ע תום).

דרך אותם בלוגים (או רעיי לטוויטר, שמהווים קבוצה חופפת למדי) אני יכול לגלות כותבים חדשים שלא הכרתי. בדרך כלל גם אלה יהיו כותבים שקרובים להשקפת עולמי (הרי מי שממליץ עליהם הם אנשים שקרובים להשקפת עולמי). וכך מעגל הקריאה שלי הולך ומתרחב ומתמלא בעוד אנשים שחושבים בערך כמוני.

יוצא שבאופן אולי לא מפתיע, דווקא בעיתונות המודפסת אני יכול להתקל בדעות שאני חולק עליהן. זה לא מעיד כמובן על נטיה לפלורליזם בעיתונות, אלא יותר על התקבעותה בעמדה הרחוקה ממני. ואולי דווקא בגלל זה אני יותר ויותר נמנע ממנה והופך את הרשת למקור המידע העיקרי שלי.

האם זו בכלל בעיה? אני מניח שכן. נראה לי שחשיפה למגוון של דעות היא חיונית לקיום דמוקרטי ומאוזן (הן כחברה והן כאדם). היא ללא ספק מעניינת יותר. פלורליזם – טוב. הומוגניות – רע. (אני בטוח שיש פה אנשים שיכולים לתת טיעונים קצת יותר אינטיליגנטיים לזה).

האם הרשת מספקת לנו פלורליזם או רק את היכולת להתקבץ קרוב יותר לאנשים שדומים לנו? האם היא כלי של דמוקרטיזציה או כלי של גטאות מרצון? כמה מהבלוגים שאתם מנויים אליהם נכתבים על-ידי אנשים שתפיסת עולמם שונה באופן מהותי משלכם?

האינטרנט היא מכונת ייצור תוכן בלתי נדלית. כמויות אדירות של מילים, תמונות וסרטים שעולים בכל שניה אל הרשת ומציפים אותנו במידע. והמכונה הולכת והופכת משומנת יותר ויותר, ודוחקת החוצה מושגים כמו איכות, ערכים ואנושיות.

כתבה מאירת עיניים שפורסמה בחודש האחרון ב-WIRED מתארת את אחד הגלגלים המשומנים ביותר במכונה – חברת Demand Media. החברה מתמחה בייצור תוכן עבור מספר רב של אתרים. התוכן מתוכנן למשוך קהל, וההכנסות מתקבלות מפרסומות המוצגות לידו. בכך כמובן אין ייחוד, זהו מודל ההכנסות העיקרי של הרשת. גם העובדה שהתוכן הוא רק נספח חסר חשיבות שכל תפקידו לייצר קליקים על פרסומות אינה מפתיעה. הרשת מלאה אתרי SEO פיקטיביים יותר ופחות שעובדים באותה שיטה. מה שמיוחד כאן הוא שכלולה של השיטה – ייצור התוכן נשלט כמעט לחלוטין על-ידי אלגוריתם.

(מקור) 

התהליך עובד כך:

• אלגוריתם ראשון מחליט על מילות מפתח מעניינות. ההחלטה מתקבלת על סמך ניתוח של מילות חיפוש, הערכה של שווי של מילות מפתח, ובדיקה של כמות הדפים שכבר קיימים עבור מילים אלו (אין טעם לייצר תוכן שייבלע עמוק בתוצאות החיפוש).
• מילות המפתח עוברות לאלגוריתם שני, שמוצא חיפושים המכילים מילים אלה ובונה לפיהם נושאים אפשריים.
• הנושאים שמוציא האלגוריתם עוברים למגיה שהופך אותם למשפטים הגיוניים (עבור 8 סנט לנושא).
• מגיה אחר עובר על הנושאים שוב כדי לשפר אותם (גם הוא מקבל 8 סנט לנושא).
• עורך מעלה את הנושאים למערכת ייעודית של החברה.
• כותבים וצלמים עצמאיים עובדים מול המערכת ובוחרים נושאים לכתוב עליהם. הם מקבלים 15$ לכתבה או 20$ לכתבת וידאו.
• עורך קורא את הכתבות המוגשות (עבור 2.5$ לכתבה), מבצע תיקונים נדרשים ומעלה אותן חזרה למערכת, משם הם מופצות אוטומטית לאחד מאתרי התוכן של החברה.

התוצר של המערכת הוא מנגנון הפקת חומר אוטומטי. להבדיל מהמודל הישן של הפקת מדיה – עורך או כתב שמציע רעיונות הנראים לו מעניינים או חשובים – כאן הנושאים נפלטים על-ידי המכונה בתהליך שמהותו אופטימיזציה כספית. אלו הנושאים שברגע נתון מחושבים כבעלי הערך הפרסומי הגבוה ביותר.

בתהליך כזה הכמות היא כמובן המרכיב החשוב ביותר. התוכן הוא זול ומתכלה, וההפקה צריכה להתבצע בעלויות הנמוכות ביותר שאפשר (כדי למקסם את הרווח על כל פיסת תוכן). האנשים הם רק פועלי הייצור השחורים בשרשרת. תפקידם של העורכים מסתכם בביצוע בקרה לשונית. הכתבים מקבלים סכום נמוך על כל ידיעה ולכן מתמקדים בהפקה מהירה של תכנים קצרים ורבים. המוטו הוא זול, מהיר ובר-החלפה.

זהו חלומו הרטוב של כל שרלטן SEO (או לחילופין של אבי ניר) – תוכן כמוצר שמופק אוטומטית כדי לייצר את הרווחים המירביים שאפשר. זהו גם הסיוט השחור ביותר של כל בר-דעת ואוהב בינה.

הכיוון שמתווה Demand Media הוא כנראה העתיד העיקרי של ייצור התוכן ברשת. חברה זו היא לא גורם זניח. היא מוערכת כיום בשווי של מיליארד דולר, ומושכת יותר תנועה מרבות מחברות המדיה הגדולות באינטרנט. היא מייצרת כרגע 4000 כתבות ביום, ומבקשת להגיע לייצור של מיליון כתבות בחודש. והיא כמובן לא היחידה. יש לה מתחרות שמנסות לאמץ את אותה שיטה, ואף חברות כמו AOL מדברות על מעבר למודל של ייצור חדשות המוני.

זהו המשכו של התהליך שהפך תרבות ויצירה ל”תוכן”. כעת המוצר הופך למהונדס יותר, אוטומטי יותר ואנושי פחות. מראית העין שעוד העניקה לתוכן ערך כלשהו נזנחת לטובת אלילי האלגוריתם והאופטימיזציה.

זוהי גם כלכלת השוק בשיאה. כי מהו אותו תוכן מיוצר אם לא מענה ישיר על צרכי השוק? במקום להסתמך על חוות דעת מוטה ומלאת אינטרסים של עורכים בשר-ודם, האלגוריתם מנתח מה באמת השוק רוצה. מה אנשים מחפשים, מה אנשים רוצים לדעת. האלגוריתם מספק תשובות לשאלות אמיתיות שאולי לא היו נענות אחרת. (אל תצחקו. זאת באמת טענה של מישהו).

בפרספקטיבה הזאת, ההרפתקה של מגזין “אחר” נראית פתאום כמו בלון חמצן במרכזו של בניין בוער. השאלה האם השיטפון של התוכן המהונדס שהולך להציף אותנו לא ימית את מעט תאי המוח הפעילים שנותרו לנו, ויטביע כל חלקה אחרונה של יצירה אמיתית.

כפיר פרבדה פרסם לא מזמן פוסט המספר על השתלשלות העניינים בנושא היחס הלא מכובד לזקנים שהופגן בסניף מגה ברעננה. בעקבות הפוסט שלו בנושא והשיחות על כך בטוויטר הגיעו הדברים להנהלת מגה, שאף קיבלה את הצעתו לתרום כסף לבתי זקנים באזור. כפיר כותב:

ללא שום כיסוי תקשורתי מסורתי, רק עם מקלדת, טוויטר ובלוג, ניתן לשפר את הסביבה שלנו. או במילים יותר בוטות: אין יותר תירוצים לא לשנות את מה שמפריע לנו, או לתקן עוולות סביבנו.

אולם כמו שכתבתי בתגובה לפוסט של כפיר – האם באמת כל אחד יכול? האם אדם פחות מוכר ופחות מקושר לגורמים בעולם הפרסום והמדיה יוכל לעורר את אותו אפקט שיצר פוסט אחד של כפיר?

המיתוס של המדיה החברתית מציג תמונה ורודה של טכנולוגיה אשר מבזרת את מוקדי הכח והשליטה על המידע ומחזירה אותם לידי ההמון. לפי תמונה זו, אכן “כל אחד יכול”. אולם גם אם המדיה החדשה מטלטלת את מערכי הכח הקיימים, היא אינה שוברת אותם לחלוטין, אלא רק משנה את היחסים ביניהם. אנו עדיין נותרים עם מבנה היררכי של יכולת השפעה. כבלוגר אזוטרי היכולת שלך להשמע ולהשפיע מצומצמת מאד. עליך לפלס דרך במעלה ההיררכיה (דרך A בלוגר כלשהו או מדיה מסורתית) כדי לא להבלע תחת שטף רעש המידע הזורם ברשת.

המחשבה כי הרשת מפרקת את ההגמוניה של גורמי הכח וההון המסורתיים עומדת גם היא בסימן שאלה. בכתבה שפורסמה לאחרונה במגזין The Atlantic נבחנת תפיסה זו לאור נתונים אודות מידת החשיפה של בלוגים בארה”ב. לפי הכתבה 42% מהתנועה בבלוגים ברשת מתנקזת אל קבוצה של 50 בלוגים מרכזיים. מתוך קבוצה זו, 21 בלוגים הינם בבעלות גורמים כמו CNN, New York Times או ABC. עולם הבלוגים, אומר בכתבה ניקולס קאר, הופך דומה יותר ויותר לעולם מדיית ההמונים המסורתי.

אין בכך שום הפתעה. ככל שהמדיום צובר פופולאריות ומקבל תהודה כך נכנס יותר כסף לתמונה ותאגידי המדיה מבקשים לשלוח אליו ידיים ולתפוס נתח עסיסי. תוצאה נוספת היא שהרוח הדמוקרטית והחופשית שהניעה את עולם הבלוגים הראשוני נכפפת לכוחות השוק. כל אחד רוצה להיות פרו בלוגר.

נראה אם כן כי המדיה החברתית, שהיתה אמורה להחזיר את הכח לידי ההמון, אינה שונה בעצם מכל מדיה אחרת. זהו מרחב שמציית לכללי המשחק הקפיטליסטיים המוכרים. יתרה מזאת – ייתכן כי עליית המדיה החברתית אף תפגע עוד יותר בכוחו של היחיד למול מנגנוני הכח.

פגיעה אפשרית זו קשורה לצד נוסף ומדובר של הסיפור – החלשותה של העיתונות המסורתית. העיתונות אולי גוססת, אך תאגידי המדיה ששולטים בה לא נעלמים כל כך מהר. כמו שמראים הנתונים בכתבה, התאגידים מצליחים לבסס נוכחות שלטת גם במדיה החדשה. לצד תאגידי המדיה המסורתיים צומחים ברשת תאגידים חדשים אשר מבססים את עצמם כגורמי הכח המרכזיים בעולם החדש – חברות כדוגמת גוגל ופייסבוק אשר שולטות בזרימת המידע ובתכנים.

בעוד העיתונות המסורתית החזיקה בתדמית – לא תמיד מוצדקת – של “כלב השמירה של הדמוקרטיה”, הרי תאגידי המדיה החדשה השילו מעליהם אף מראית עין זו. אין כבר כל יומרה של איכות או ערכים. את מקום העורכים בעלי האג’נדה תופסים אלגוריתמים אוטומטיים. לא חשוב מה כתוב אלא כמה תנועת גולשים הוא מייצר. ה”תרבות” הפכה ל”תוכן” שכל מטרתו לייצר מצע לפרסומות.

במקום לחזק את הדמוקרטיה, מהווה עולם המדיה החברתית ותוכן הגולשים גן עדן מוזהב לתאגידים החדשים מבוססי הפרסום. עלייתה של המדיה החדשה ונפילתה של העיתונות היא גם ניצחונה של הכלכלה על פני הערך האנושי. אנו “מפריטים” לכאורה את יכולת ייצור המידע וההשפעה ומאפשרים לכל מי שירצה בכך לקחת חלק. אולם למעשה אנו מחזקים את מי שיכול לעשות כסף מתוך שפע המידע שנוצר ומחלישים את אותם גורמים מרכזיים ובעלי כח שהיו אמורים לייצג את האינטרסים שלנו.

התשובה לכך היתה יכולה אולי להגיע דווקא מאנשי המדיה המסורתית, אלה שמחזיקים עדיין בעולם מושגים שרואה חשיבות בעקרונות ולא רק בכסף (יש כאלה בכלל?). אולם ביקורת כמו זו של נחום ברנע, שמונעת מחוסר היכרות, חוסר הבנה ופחד, אינה מקדמת אותנו כלל וכלל. יש צורך באנשים טובים שנמצאים בתוך המדיה המסורתית אך גם מבינים לעומק את המדיה החדשה, שיוכלו למצוא את הסינתזה שתיקח את הטוב שברשת יחד עם הכח והעומק שמביאה העיתונות. שומע, אולי, dovalfon@ ?

לפני יומיים (24.7) פרסם אפי פוקס (אצל גל מור) פוסט מעורר מחשבה אשר עסק בחוק המאגר הביומטרי וביו”ר ועדת המדע והטכנולוגיה, ח”כ מאיר שטרית.

היום, כמו ששמה לב רויטל סלומון, הפוסט נעלם. (למרות שנפלאות גוגל מאפשרות כמובן עדיין לאתר אותו). בתשובה לתהיה מה קרה לפוסט, אמר גל מור:

הפוסט הוסר עקב איום בתביעה מצד רותי שטרית. אנחנו לא יכולים להתמודד מול מנגנון כזה.

מעבר לסיפור המעניין בפני עצמו של הפוסט הזה, יש כאן אמירה חשובה על יחסי הגומלין בין בלוגים ועיתונות ועל הצורך בעיתונות אמיתית (לאור הדיבורים בזמן האחרון על מותה של העיתונות). זהו בדיוק הצורך בגוף חזק מספיק, מבחינה כלכלית ומשפטית, לעמוד בלחצים של גורמים פוליטיים או מסחריים. גוף שיוכל להתמודד מול המנגנון שמנסה להשתיק ביקורת באיומים משפטיים.

אני לא בטוח בכלל שהעיתונות של ימינו היא גוף כזה. אבל הרס העיתונות היא תופעה חמורה כי היא משחקת לידיהם של בעלי הכוח. בלוגרים יכולים להיות מקוריים, מעמיקים ופורצי גבולות לא פחות, ואולי לפעמים אף יותר, מהתקשורת הממוסדת. אבל בלוגרים עצמאיים לא יכולים להרשות לעצמם להכנס ראש בראש עם גופים כוחניים ודורסניים. בשביל זה, עם כל הכבוד למדיה חברתית, צריך גב קצת יותר חזק.

עדכון: פוסט הבהרה והתנצלות בעקבות ההסכם בין הבלוג “חורים ברשת” ומשפחת שטרית.

יוסי גורביץ’ מספר היום בכלכליסט על ניסוי שהתבצע באוניברסיטת ויסקונסין, במהלכו שלח דוקטורנט בשם אדם ווילסון הודעה לטוויטר באמצעות ממשק הפועל בעזרת גלי מוח. גורביץ’ כותב:

ווילסון לא כתב אותה (את ההודעה); הוא חשב אותה, וגלי המחשבה שלו תורגמו מיד לטוויטר. הטכנולוגיה קיימת; היא לא לשימוש ציבורי, לא בקרוב; אבל היא קיימת. יהיה מעניין כאן, עוד עשור. אולי עוד קודם.

הכתבה ב-Wired אליה מפנה גורביץ’ מתהדרת בכותרת – Twitter Telepathy: Researchers Turn Thoughts Into Tweets. כתבה אחרת מכריזה כי Scientists Break Brain/Twitter Barrier, ואילו אחת אחרת מזהירה – Twitter-brain interface offers terrifying vision of the future.

למרות הכותרות ההחלטיות, בניסוי עצמו לא היה כל אלמנט של קריאת מחשבות או הפיכת מחשבות למילים. זהו שימוש במערכת של ממשק מוח-מחשב (מערכת בשם BCI2000) אשר יודעת לזהות שינויים בגלי מוח ולתרגמם לתבניות המשמשות לשליטה על אמצעי אחר (במקרה זה – מקלדת וירטואלית). ווילסון לא חשב משפט והמערכת “קראה” את מחשבותיו, אלא הוא השתמש בשינויים בגלי-מוחו כדי להזיז סמן על מסך מחשב ולבחור באמצעותו אותיות. אין בניסוי זה כל חדש, מלבד המהלך הסופי של שליחת המשפט שהוקלד לטוויטר, והנסיון הפשוט והמוצלח לרכב על גל הפרסום של טוויטר כדי לקבל קצת חשיפה אוניברסיטאית (ומכיוון שמערכות כאלה יכולות לסייע רבות לאנשים מוגבלי תנועה, החשיפה עצמה היא מבורכת).

מובן מדוע הניסוי המתואר מושך תשומת לב ומעורר עניין והשערות לגבי העתיד. אולם מה בדבר קצת אחריות עיתונאית? או סתם שכל ישר? כי ברור שהתיאור העסיסי של “להפוך מחשבה לטוויט!” הוא מופרך מן היסוד, ובכתבות עצמן אף מודים בכך. אז נכון, צריך להביא קוראים, רוצים למשוך תשומת לב. אבל בסופו של דבר כל שטות כזו היא עוד פגיעה קטנה אך משמעותית באמינות הכותב או העיתון.

לצד ההתלהבות מהאינטרנט כמרחב חדש ומהפכני של ידע ויצירה, חשוב לשמור לפעמים גם על פרספקטיבה היסטורית. הכל חדש ובעצם הכל כבר קרה. מתוך פרק 10 של "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת וולטר בנימין, שנת 1936:

משך מאות בשנים פני הדברים בספרות היו כך: כנגד מספר מועט של כותבים עמד מספר גדול פי אלפי-אלפים של קוראים. המצב השתנה בשלהי המאה הקודמת. עם התפשטותה הגדלה והולכת של העיתונות, שהעמידה לרשות קוראיה יותר ויותר בטאונים פוליטיים, דתיים, מדעיים, מקצועיים ומקומיים חדשים – מספר הולך ורב של קוראים הפכו – בתחילה אמנם רק זעיר שם – לכותבים. הצעד הראשון היה פתיחת מדורים של "מכתבי קוראים" לפני קוראיהם של העיתונים, ופני הדברים כיום הם שכמעט אין בנמצא אדם אירופי הנוטל חלק בתהליך העבודה, אשר עקרונית לא ימצא היכן שהוא הזדמנות לפרסם נסיון עבודה, תלונה, כתבה וכיוצא באלה. ההבחנה בין הסופר לקהל מאבדת בשל כך את אופיה העקרוני. זו הופכת להבחנה תפקודית, השונה ממקרה למקרה. הקורא מוכן בכל עת להיות לכותב.