לא רואה בעיניים

בטח כולם כבר מכירים, אבל רק לוודא -

(Obamaicon.Me)

ימין ושמאל רק חול וחול.
וככה, כנראה, רק ככה, זה יכול להיות.
האמת לא יושבת בפתחו של אף אחד מהצדדים. שניהם צודקים ושניהם טועים. ואת שניהם צריך.
אני נגד המלחמה, שיהיה ברור.
טוב להיות נגד המלחמה.
נכון להיות נגד המלחמה.
ואני יודע שאני יכול להיות נגד המלחמה בזכות אלה שבעד המלחמה.
אם להיות בוטה, הם עושים את העבודה המלוכלכת בשבילנו. צריך מישהו שיעשה את העבודה המלוכלכת. העולם שלנו, לפעמים, מלוכלך.
וגם צריך, הו כמה צריך, את נקיי הכפיים, שימשכו אותנו חזרה מתוך הלכלוך אל אפשרות של עולם מואר יותר.
כי בזכותם יש לנו את האפשרות להשאר קצת בני אדם.

המציאות מבולגנת, פרדוקסלית; היא אינה קוהרנטית או רציונאלית.
תפיסת העולם שאנו מנסים להטיל עליה מבקשת לסדר הכל לתוך מסגרת מובנת וברורה.
פחחחחחחחחח.
ואולי זאת האפשרות היחידה, המתח המתמיד הזה בין הקצוות, בין אלה לאלה, ביננו לבינם.
יכול להיות שלזה קוראים דמוקרטיה?

הקריסה תבוא כשהאיזון מופר. אחד הצדדים כבד מדי, מטה את הנדנדה בעוצמה יתרה ומושך את גן המשחקים כולו עמוק לתוך העפר.
ככה זה נראה כרגע. אני יכול רק לקוות שזה לא נכון.

האם זו הבנה קונסטרוקטיבית?
האם יכולים להתקיים צדדים בהכרה אמיתית של הנחיצות של הצד השני? האם אפשר לוותר על להיות צודק ועדיין לנקוט עמדה?

ואולי כמו חומר ואנטי-חומר הכל יתפוגג בפוף ויתחיל מחדש.

החלטתו של אהוד אולמרט לגבי החזרת הפליטים הסודאנים למצרים היא ביטוי מייצג של האטימות וחוסר האיכפתיות של האנשים היושבים בראש השלטון בישראל. הרי לכאורה הפתרון נראה כל כך פשוט, כמו שמציע יוסי גורביץ:

ישנם מאות או אלפי פליטים מדי שנה? נעניק להם זכות פליטות וגם רשיון עבודה – על חשבון מכסות העובדים הזרים. בסין וברומניה, אחרי הכל, עדיין לא רוצחים את האזרחים (אם כי בסין הם משמשים כמאגרים מהלכים של איברים להשתלה). זה לא מסובך, צריך רק רצון טוב.

באמת, כל מה שצריך זה רק רצון טוב, עם קצת יוזמה, קצת להזיז את התחת, לסדר כמה מסמכים, אולי לתקן איזה תקנה או שתיים. בקיצור, מה שרשויות ממשלתיות אמורות לעשות. פשוט מתבקש להגיד שלחבר'ה שם במוסדות הממשלתיים אין זמן כי הם עסוקים בחקירות ובמשפטים הבלתי נגמרים שלהם. וגם אם המציאות קצת פחות מוקצנת, עדיין עולה הרושם שאולמרט העדיף לבחור בדרך הקלה, זו שתחסוך לו כאב ראש. כי למה לנסות להזיז דברים אם אפשר לעצום עיניים ולהפטר מהבעיה.

אני באמת לא חושב שמדובר כאן ברוע לב, אלא בגירסה הבנאלית והיומיומית יותר – עצלנות. על מה אנחנו מדברים, על כמה כושים? בשבילם נתחיל  עכשיו לנער את המערכת? לקבוע פגישות? קיץ, למען השם, חם, למי יש כוח?

(וכדאי לקרוא גם את מה שלכוסית יש להגיד בנושא.)

מיטל שרון מציגה בפוסט אירוני את התגובות הנפוצות נגד שביתת הסטודנטים. באופן עקרוני הייתי שמח להסכים ולצאת כנגד ההגמוניה התקשורתית הקפיטליסטית שמחזקת את מוקדי הכח, רק שלצערי אני חושב שנפלתי קורבן לתעמולה – אני לא בעד השביתה.

והסיבות לא כאלה מקוריות. אני חושב שמיטל כיסתה את רובן, וההצגה האירונית שלהן לא עוזרת לדבר אחד פשוט – חלקן נכונות. יש לי הרגשה שאגודת הסטודנטים בוחרת בדרך הקלה. כי בסופו של דבר (ואת זה נוהגים לשכוח), מי שנפגע מהשביתה הם הסטודנטים עצמם, ולאף אחד אחר זה לא ממש אכפת, אבל עדיין האגודה נחפזת לשלוף את השבתת הלימודים בחדווה של תלמידי תיכון שמסדרים לחברים שלהם הברזה מהלימודים. התבוננות קצרה מהצד בסיירת האגודה שיצאה לטפל במפירי החוק רק חיזקה את הרושם כי מדובר בחבורה של וונבי-פוליטיקאים שמנסים לתרגל את השיעור בבריונות ובהמיות בסיסית, כנראה דרישת חובה במסלול.

לא שיש לי הצעות פרודוקטיביות אחרות. אבל הייתי שמח לראות נסיון יצירתי ולא אלים לשבש דווקא את מוקדי הכח, ולא את הצד החלש בכל העסק. נגיד, להפריע לפעילות השוטפת של שר האוצר (תגנבו לו את כל המעטפות מהמשרד, נראה אותו מוצא מקום לכסף). בטח אפשר למצוא כמה אנרכיסטים עם רעיונות במגירה.