צוללות של אהבה

נשיא מעצמה עם שיער מטומטם חושב שהוא נבחר האלוהים.
הריאה הירוקה של העולם נשרפת בעידודו של האחראי העיקרי עליה.
מדינה מגרשת ילדים מביתם ומשפתם כי נולדו לתוך הדת הלא נכונה.
בתוך אוקיינוסים של אטימות וכאב אנחנו בונים צוללות של אהבה וממלאים אותן גחליליות. מנווטים בתוך נחשולי הפרדוקס של החיים, מתקבצים זה לצד זה ומנסים להדהד את שירת הלווייתנים של הנפש למי שיכול לשמוע. זה כנראה מעט מדי, אבל מה עוד אפשר לעשות.

[צילום: אני]

קריאה אירוטית בשירי שלמה ארצי – לא עוזב את העיר

השבוע נעסוק בשירו של המשורר, המלחין והמבצע שלמה ארצי – "לא עוזב את העיר", אשר יצא בתקליט "חצות" בשנת 1981.

השיר מתאר רגע במעשה האהבה בין גבר (הקול המספר) לבין אהובתו. זהו רגע שלפני סיום, רגע של טרום השיא, רגע שקופא בזמן ואז מתגלגל אל תוך האורגזמה, אל תוך אותו סיום מיוחל. רגע שמכיל את המתח בין המספר לבין אהובתו, מתח שהוא השתקפות הניגוד שבין הזכרי והנקבי. אך זהו גם רגע של איחוד, של היתוך הזכרי והנקבי לישות אחת שמתעלה אל האחדות.

והוא לפני סיום
סוגר כבר את השער.
מרפה מן העניין,
חומק אל תוך השיר.

הוא, הגבר, הצד הזכרי, נמצא במיינד, במחשבה, חי בתפיסת העתיד. הוא לפני סיום, אך במחשבתו כבר סוגר את השער, את הפתח שנפתח בינו לבין אהובתו באמצעות מעשה האהבה. הוא חומק חזרה אל תוך השיר, אל תוך עולם הרעיונות והמחשבה.

והיא לפני סיום שואלת:
"האם אתה נשאר?
האם השיר ימנע מבעדנו להמשיך?"

זהו קולה של הנקבי שקורא את הזכרי לנוכחות. האם אתה נשאר? האם אתה יכול להשאר נוכח ברגע זה, כאן ועכשיו? או שהשיר, עולמך הפנימי, ימשוך אותך חזרה החוצה מתוך האיחוד שברגע הזה של נוכחות גופנית מלאה?

"לא עוזב את העיר!"
הוא אומר לה,
"עבור אף אחד.

מה היא אותה עיר, אותו מקום מוחשי ופיזי, שהמספר לא מתכוון לעזוב? רמז לכך נגלה בהמשך.

אנחנו שניים תמיד,
ביננו אלוהים אחד.

אנחנו שניים, גבר ואישה, זכרי ונקבי. הנפרדות נמצאת שם תמיד. אך בזמן מעשה האהבה יש ביננו נוכחות גדולה יותר, אחדות שהיא מעבר לשניים הנפרדים. האלוהות מתגלה דרך מעשה האהבה.

ואת עבורי
כמו שתיקה דקה,

אם הזכרי בורח אל תוך השיר, אל תוך עולם המילים והמחשבה, הרי שהנקבי הוא מקומה של השתיקה, המקום שמחוץ למילים, מקום של מנוחה והקשבה.

וכך או כך
לא עוזב גם אותך".

ואחר כך משום שתכלת,
הרדיו מעודד,
רק סימני החוף
מעוררים ספק.

והיא מתוך סיום שואלת:
"האם יהיה מדי?"
אם היא פתאום תפרוץ בבכי לא מתאפק.

רגע הסיום, רגע האורגזמה, הוא רגע השיא של הגוף והרגש. מגוון רגשות יכולים לצוף ולפרוץ החוצה. זהו לא רק רגע של עונג, אלא יכול להביא עמו גם עצב, בכי, כאב. הנקבי מבקש בטחון להביא את עצמה במלואה, עם כל עוצמות הרגש. זהו בטחון שיכול להגיע כשהזכרי נמצא בנוכחות מלאה. אולם כאשר הוא חומק אל תוך השיר, כאשר הוא מסתגר חזרה, בטחון זה מתערער. האם עוצמות הרגש שלי יהיו יותר מדי עבורך? זוהי קריאה של הנקבי להכלה, וחשש מהיותה "יותר מדי" עבור הזכרי הלא נוכח.

לא עוזב את העיר…

שמות לפני סיום,
והוא פתאום מבטיח,
מתוך חלום זהיר
הם נשענים אל ים.

למות לפני סיום,

האורגזמה ידועה גם כ"מוות הקטן", La petite mort.

והיא על קו רקיע,
מתוחה כמו עיר קטנה –
דמוית שרב.

המספר חוזר אל הקונקרטי, אל הפיזי, אל הגוף החם המתוח בעונג של אהובתו בזמן האורגזמה. וכאן מתגלה בפנינו מה היא אותה עיר מדוברת. "מתוחה כמו עיר" – גוף האהובה הוא העיר. זהו הפיזי, המוחשי, הקיים במרחב ובזמן. מעשה האהבה הוא טיול בגוף, מסע משותף דרך הפיזי אל האלוהים שמתגלה דרכו.

לא עוזב את העיר…

המספר מבטיח שהוא לא עוזב את אהובתו, את גופה המתוח מעונג. אך זהו גם הזכרי שמבטיח לא לעזוב את הגוף, את הפיזיות, לא לחמוק חזרה אל תוך השיר, אל עולמו הפנימי. דרך רגע הסיום של מעשה האהבה מתאר בפנינו השיר את המתח המתקיים בין הגבר לאשה, בין הזכרי והנקבי, בין עולם הרוח לבין עולם החומר. אך דרך מעשה האהבה גם נמצא הרגע בו ניתן להתעלות מעל מתח זה, ולשניה אחת, דרך המוות הקטן של רגע השיא, לצאת מתוך הנפרדות אל תוך האחדות האלוהית.

דור האספרסו

האספרסו בר ביהודה המכבי בשבת בבוקר, ראוי שישמש אתר מרכזי לצילומי הסדרה החדשה "אנשים עשירים חונים כמו זין".

מכוניות יקרות מכל הסוגים והמינים (רצוי בפורמט רכב שטח גדול) מבצעות כל עבירת תנועה אפשרית. בפנים לרוב שניים או שלושה ייצוגים של גברים אמידים מזדקנים, כאלה שטראמפ עבורם הוא מודל לחיקוי. קשישים בשיער צבוע אדום ועור מתוח ומיובש משיזוף יתר מלאכותי במכוניות ספורט נמוכות עם בלונד מתפורר לידם. יושבים בחבורות ומדברים על איך "הולכת לאיבוד תל אביב של פעם" בעודם מחזיקים את הפטיש ודופקים במרץ מסמרים בארון הקבורה.

[תמונה]

איינשטיין, אהבה ו-386*

0.
נתקלתי לאחרונה בשיתוף של פוסט בפייסבוק ובו מכתב שכתב אלברט אינשטיין לבתו ליסרל. המכתב מדבר על הכח המניע את היקום – אהבה. נאמר בו בין השאר: “אהבה היא מגנטיות, היוצרת חיבור בין אנשים. … אהבה זה אלוהים, ואלוהים אהבה. … האהבה מפחידה כי זאת האנרגיה היחידה שהאנושות לא יכולה לתמרן”. וכן הלאה והלאה.
פה חשדתי.

1.
נדרש מחקר קצר בגוגל (עם נסיון לנחש מהתרגום הקלוקל לעברית כיצד זה נכתב באנגלית) כדי להגיע למקור של ה”מכתב”. מדובר בקטע מספר, רומן בדיוני בשם The Final Answer (ובספרדית – La Última Respuesta) של הסופר הספרדי Álex Rovira. הספר מספר, לפי התקציר, על תסריטאי שמתחקה אחר נוסחה מתמטית שאינשטיין גילה ושמר בסוד ושמסבירה את הכח החזק ביותר ביקום (אני מניח שמדובר באהבה). או משהו כזה. ה”מכתב” הוא פרק 71 בספר. אפשר לראות אותו בגוגל-ספרים.

באמת שמצטער על המכתב

2.
איפשהו, מתישהו, מישהו העתיק את הקטע הזה מהספר ופרסם אותו ברשת. אולי אפילו לא מתוך כוונה לטעון שמדובר במכתב אמיתי, אלא כקטע ספרותי המדבר על אהבה. אבל איפשהו, מתישהו, מישהו ראה את הפוסט, והפיץ אותו הלאה בלי הסתייגות, כ”מכתב של אינשטיין לבתו ליסרל”. וכך עוד מישהו. ועוד מישהו. ועוד מישהו. והפוסט ההוא, שהיה מן הסתם בספרדית, התגלגל גם לאנגלית, ולבלוגים של אנשי אור ואהבה, ולפורומים, ולפייסבוק, ואז לעברית, ועד אלי. הפוסט הזה בעברית, זה שנתקלתי בו, קיבל עד עכשיו 635 שיתופים. כולם מהללים את דבריו החכמים של אינשטיין. רק מגיבים בודדים חשבו שמשהו נשמע קצת מוזר והטילו ספק באמינות של המכתב.

3.
רציתי לדבר פה קצת על הקלות בה עולם הניו-אייג’ מאמץ מידע בלי טיפת ביקורת, ועל איך זה מתחבר לאמונה בתיאוריות קונספירציה (ה”מכתב” פורסם בקבוצת פייסבוק של אתר הקונספירציות “אמת אחרת”), אבל בעצם הבעיה הזו משותפת לכולנו. כי מי באמת יכול לבדוק כל פיסת מידע שאנחנו נתקלים בה באינטרנט. ומי יכול לעשות מחקר על כל פוסט לפני שהוא מפיץ אותו הלאה.

4.
ומצד שני, יש לנו את האפשרות והיכולת לבדוק מידע. וכשמשהו מריח לא נכון, צריכה להיות לנו האחריות, אולי אפילו – מחויבות – לבדוק, לוודא, להעיר ולתקן. כי זאת הדרך שבה המערכת הזו מתקנת את עצמה. מערכת שמפיצה מידע ברשת של קשרים וחיבורים צריכה מנגנון של בידוק ותיקון עצמי כדי שהמידע שזורם בה לא יושחת. כדי שהבא שבודק בגוגל יתקל גם בהסתייגויות ולא רק בשיתופים.

Duty Calls

             * xkcd 386

5.
לגבי ליסרל – היא היתה ילדתו הראשונה והבלתי חוקית של אינשטיין ממי שתהיה אחר כך אשתו הראשונה. אין לגביה הרבה מידע והיא נחשבת לסוג של תעלומה ביוגרפית. הילדה, שנולדה כשנה לפני נישואיו של אינשטיין, נשארה כנראה אצל סבה וסבתה. ייתכן כי נפטרה כשהיתה בת פחות משנתיים ממחלה. לא ברור אם אינשטיין ראה אותה מעולם.

גן הפסלים המתעצלים

רקע [עריכה]

ניצניה הראשונים של תופעת המתעצלים הופיעו כבר בסוף המאה שעברה. אולם רק בתחילת המאה הנוכחית הוגדרה התופעה באופן רשמי והוכרה על ידי משרד הבריאות. רובם של המתעצלים נמצאים בעשור הרביעי והחמישי לחייהם, אך נרשמו מקרים של מתעצלים צעירים יותר. היחס בין גברים לנשים מבין המתעצלים הוא כמעט זהה, עם עדיפות קלה למין הגברי במדינות מסוימות. תהליך ההתעצלות נמשך על פי רוב בין שניים-עשר לשמונה-עשר חודשים. בחודשים הראשונים סימני ההתעצלות אינם מובהקים, ומתעצלים רבים אובחנו בתחילה בטעות כסובלים מדיכאון קל או ממחסור הורמונאלי ותזונתי. עם התקדמותו של התהליך מתגבר חוסר המעש של המתעצל ותנועותיו במרחב מתמעטות, עד התקבעות במצב ההתעצלות-הסטאטית (ניתן לזהות זאת על-ידי גוון ארגמני שצובע את תנוכי אוזניו של המתעצל). למרות שמו, מצב זה אינו סטאטי לחלוטין. המתעצל עדיין נע, אך זוהי תנועה איטית אשר יכולה להיות מובחנת רק לאורך זמן (הרמת יד, אצל מתעצל ממוצע, תמשך כ-45 יום).

בשנים האחרונות אובחנה תת-קטגוריה של "התעצלות-על". תהליך ההתעצלות של מתעצלים אלו מהיר יותר – הוא נמשך כחצי שנה ובמהלכו גדל בהדרגה מספר שעות השינה של המתעצל במהלך היממה (זאת לעומת מרבית המתעצלים אשר סובלים דווקא מנדודי שינה בחלקו הראשון של התהליך). אצל מתעצלי-העל מכסה הגוון הארגמני את האוזן כולה.

סיבות ותוצאות [עריכה]

למרות מחקרים רבים בנושא עדיין לא התבררו הגורמים להתעצלות. ההשערות כללו בעיה גנטית, השפעות של תזונה לקויה, גורמים סביבתיים כמו קרינה או מקורות מתח גבוה, וכמובן גורמים נפשיים והתפתחותיים, אך אף אחד מאלה לא הוכח.

השפעת ההתעצלות ניכרת הן במישור האישי-משפחתי (בעיות הכרוכות בתחזוקת המתעצלים), והן במישור החברתי והפוליטי (שוק העבודה, גיל הפרישה, משבר חברות הביטוח). הועדה הממשלתית העל-משרדית להתעצלות אמורה לפרסם בשנה הקרובה דו”ח רחב היקף בנושא (ראו קישורים חיצוניים להרחבה).

גן הפסלים המתעצלים [עריכה]

[קישור למפה]

גן הפסלים המתעצלים נולד כמיצג זמני במסגרת תערוכת אמנים צעירים במוזיאון לאמנות מודרנית. במיצג הוצבו כעשרה מתעצלים (כולם קרובי משפחה של האמנים) בחללים שעוצבו כחדרים ביתיים מוכרים, בתנוחות יום-יומיות, כשברקע הושמע מלמול בלתי פוסק של קולות גבריים ונשיים. למרות תגובות פושרות מצד המבקרים המיצג עורר רעש תקשורתי גדול ומשך קהל רב. ההצלחה המסחרית הביאה להשארת המיצג כתערוכה קבועה.

כיום המתעצלים המוצבים בגן מגיעים מתרומות. הגן מסוגל להכיל בין ארבעים לחמישים מתעצלים בו-זמנית. כל מתעצל מוצג לתקופה של עד חודש (בתלות במשפחה). הגן מארח אחת לשנה את הביאנלה לאמנות אנושית, בה משולבים המתעצלים ביצירותיהם של האמנים המתארחים. כמו כן נערכים בגן לעיתים אירועים מיוחדים וקונצרטים. [שעות פתיחה ומחירון]

[תמונה: ammgramm]