Music will bring us together

סביב המדורה
היינו רוקדים, התופים הולמים באוזנינו, הדם פועם ברקות. ללילה אחד שוכחים את עצמנו, את עצמיותנו, מטילים את נוכחותנו המלאה לתוך מעגל של שירה שמתעלה בעשן אל תוך השחור הגדול. היינו יחד. היינו שבט.

מסכים מרצדים
מחלונות הבתים. אנחנו יושבים איש איש מול מסכו. כותבים, קוראים, מתווכחים, מגיבים. זרמים של קשרי גומלין בעולמות וירטואלים. מעגלים של היכרויות שהולכים ומתפשטים, אנשים קרובים ורחוקים, אפשרויות תקשורת מופלאות, הזדמנויות חדשות. יותר ממה שיכולנו אי-פעם. כולנו קשורים זה לזה. וכולנו לבד.

ארקייד פייר
היא להקה טובה. אני אוהב להקשיב לה בבית. ואז לפעמים יש גם את זה: (ההתחלה טובה, אבל מדקה 7 זה מתחיל באמת):

[gv data="y-5XK-2Ufd4"][/gv]

השבט נוצר
באמצעות המוזיקה. המוזיקה קושרת אותנו יחד, קורעת אותנו מתוכנו, משאירה אותנו פעורים ורכים ומרוגשים. בתוך המוזיקה שוקט הראש, ואנחנו יכולים לחיות דרך הלב והבטן. אנחנו מתאחדים לתוך המוזיקה ולרגע מוותרים על כל מה שמפריד בינינו, משילים את החומה שדאגנו לטפח כדי לגעת ברטיטות היופי שסובבות אותנו.

ארקייד פייר
הם מוזיקאים אמיתיים. המוזיקאי האמיתי יודע לצאת מתוך עצמו. אנחנו הולכים בעקבותיו. (מתוך הבלוג המתאר את צילום ההופעה: )

Arcade Fire is a unique group. Everyone’s split up during the day, managing and wandering through his/her own affaires in the dressing rooms and corridors. … Afterwards, as show time approaches, everyone slowly comes together again, each still folded into him/herself. A couple notes sound from a bugle, Régina taps on a box, Jérémy amuses himself with a drum, and Tim does a little Monty Python dance. A mobile cacophony, a music that takes form, several people coming together, and some random and various snippets of songs to come. Everyone is concentrating alone, but at the same time following a trace towards the group’s uncanny unity.

המוזיקאי האמיתי
הוא מכשף. הוא שמאן. בידיו ובצליליו הוא קורע קרע בחדרי ליבנו כדי שנוכל לצאת החוצה. ליבו של המוזיקאי האמיתי הוא לב קרוע. את קריאת הלב הקרוע אנו שומעים מתוך צליליו.

מוזיקה ממוסחרת
היא שלמה. בשלמותה אין מקום לקרעים. באין מקום לקרעים אין מקום לנשגב. באין מקום לנשגב אין שבט. יש רק אשליה.

האינטרנט הוא
אשליה. אנחנו חובקים את העולם כולו אך לא נוגעים בכלום.

האשליה מבקשת
לחדור לתוך העולם. זרועותיה הוירטואליות מחפשות דרך לממש עצמן בתחום המוחשי. אנחנו מתפוררים לחלקיקים שנעים במסילות מקבילות. זאת לא מסיבה.

השבט נוצר
רק בעולם האמיתי. בתוך ההתחככות והעשן והרעש והזיעה. באזורי הסכנה. במפגש גוף לגוף. במקום המדמם בו החומר והרוח מאבדים את גבולותיהם. האינטרנט מאפשר לנו הרבה דברים. אבל באינטרנט אין זיעה.

מוזיקה ראוי
לשמוע ביחד.

(תודה
ל
טאפאס וטאפאס על הקישור).

7 תגובות בנושא “Music will bring us together”

  1. הפוסטים השבטיים-TAZיים שלך תמיד מזכירים לי את השיר
    memories from (of?) a free festival
    של דייוויד בואי.

    ובאותו עניין, המלצת שמיעה: כנס לon demand באתר קול הקמפוס
    http://www.106fm.co.il/#ondemand/
    ותקשיב ל"ספיישל מסיבות נוסטלגיה בהיפנוזה". אפרופו TAZ.

  2. קול הקמפוס מתנגן אצלי ברקע כמעט נון-סטופ, חוץ מהתוכניות שיש בהן יותר מדי דיבורים (וחוץ מ"קורוזיה" שעושה לי שריטה באוזן). אני לא זוכר ספציפית את "רחצה לילית", אבל סביר להניח שגם את זה אני שומע.

    אהבתי במיוחד את התוכניות ההיפיות שלהם, "ביטניק" ו"איקרוס". וכמובן את הסטים של בוטניקה, בלגאנ-ג'ה ובכלל.

  3. זאת אמירה מעניינת (ואסתטית) אבל בהכרח מוגבלת, מפני שאתה קושר בין אותנטיות לRL, ואני לא בטוחה שנכון לעשות את הקישור הזה – בטח ובטח כשהמציאות (הן זו הרשתית וזו החוץ-רשתית) מרוזמת כ"כ שקיים קושי להתחקות אחר מקור אותנטי.

    במילים אחרות: האינטרנט שינה את תפיסת המרחק, ההמון והאותנטיות שלנו. אני לא בטוחה כמה מדויק לנסות ולהחיל עליו (ולנסות להכיל אותו באמצעות) מוסכמות הרלוונטיות לRL. במיוחד כשמדובר באמנות, ובטח כשמדובר באותנטיות (הרי תמיד אני יכולה לבוא ולגרוס שאמנות – מוסיקה, סיפורת וכיו"ב – היא ניסיון לחקות חוויה של "בפנים", ואז מהו השבט שאתה מדבר עליו, RL או לא RL, אם לא סימולקרה).

  4. תגית, לגבי השבט יש קצת יותר הרחבה בפוסט הזה.
    הטענה שלך (נראה לי) משחקת בשדה של ניתוח שכלתני / מושגי. אני ניסיתי קצת להתחמק משם, לתת ביטוי להרגשה או תחושה, יותר מאשר לנסות ולתת ניתוח קוהרנטי.
    ובכל זאת, אני לא לגמרי מסכים. זה טוב ויפה להסתכל על הכל כהשתקפויות רקורסיביות שאין להן מקור. אני אפילו מצדד בכך. ולמרות זאת ויחד עם זאת, אני חושב שיש מוצקות לקיום הפיזי שלנו שהפוסט-מודרניזם מפספס. או בעצם, קיום פסיכו-מטא-פיזי-רוחני. כלומר, חוויית קיום מלאה שמביאה למקום שהוא מעבר לעצמנו.
    ה"שבט" הוא סוג של תשתית חברתית זמנית שמממשת את הקיום במלואו. המוזיקה (או כל אמנות) מתפקדת כאן כדבק, כקטליזטור. היא עוברת מעבר לפן הייצוגי שלה והופכת לכלי של חיים. רוצה לומר פולחן אבל נזהר. אין פה סימולקרה כי סימולקרה היא מילה, וזה אזור שמילים לא מספיקות בו יותר.

  5. הפוסט-מודרניזם מפספס הרבה דברים. אבל בעייתי לדבר בפוסט-מודרנית ובו-זמנית לדחוק את רגליה של ההוויה הפוסט-מודרניסטית.

    אני לא חולקת עליך לצורך העניין, אני רק אומרת: אין לך כלים לדבר על אינטרנט/הדיבור על אינטרנט מתוך הדיבור על מוסיקה-שבטיות הוא שגוי. אלו שתי חוויות שונות לגמרי. ואם חוויה אחת משנה את השנייה, הרי שהקיום האינטרנטי הוא זה שיש לו השלכות על החיים האמיתיים כפי שהכרנו אותם עד כה – לא להיפך.

  6. כמה נקודות:

    1. לא תמיד צריך לדייק. לפעמים דווקא בתפרים הגסים יותר אנחנו מגיעים למקומות שהולכים לאיבוד כשמתחילים להתמקד פנימה.

    2. יש הרבה צדדים לכל דבר. הדיבור על אינטרנט מתוך הדיבור על שבטיות הוא שגוי? אולי. האם הוא מקיף את התמונה כולה? בטח שלא. אפילו לא שבריר. אבל לדעתי הוא מאיר צדדים שגם להם יש תוקף ועניין.

    3. ולעניין: יש הרבה אנשים שמתייחסים לאינטרנט בתור שדה החיים העתידי. המקום אליו האנושות מתכווננת. אני ניסיתי רק להגיד שלא להכל יש תחליף וירטואלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *