איינשטיין, אהבה ו-386*

0.
נתקלתי לאחרונה בשיתוף של פוסט בפייסבוק ובו מכתב שכתב אלברט אינשטיין לבתו ליסרל. המכתב מדבר על הכח המניע את היקום – אהבה. נאמר בו בין השאר: “אהבה היא מגנטיות, היוצרת חיבור בין אנשים. … אהבה זה אלוהים, ואלוהים אהבה. … האהבה מפחידה כי זאת האנרגיה היחידה שהאנושות לא יכולה לתמרן”. וכן הלאה והלאה.
פה חשדתי.

1.
נדרש מחקר קצר בגוגל (עם נסיון לנחש מהתרגום הקלוקל לעברית כיצד זה נכתב באנגלית) כדי להגיע למקור של ה”מכתב”. מדובר בקטע מספר, רומן בדיוני בשם The Final Answer (ובספרדית – La Última Respuesta) של הסופר הספרדי Álex Rovira. הספר מספר, לפי התקציר, על תסריטאי שמתחקה אחר נוסחה מתמטית שאינשטיין גילה ושמר בסוד ושמסבירה את הכח החזק ביותר ביקום (אני מניח שמדובר באהבה). או משהו כזה. ה”מכתב” הוא פרק 71 בספר. אפשר לראות אותו בגוגל-ספרים.

באמת שמצטער על המכתב

2.
איפשהו, מתישהו, מישהו העתיק את הקטע הזה מהספר ופרסם אותו ברשת. אולי אפילו לא מתוך כוונה לטעון שמדובר במכתב אמיתי, אלא כקטע ספרותי המדבר על אהבה. אבל איפשהו, מתישהו, מישהו ראה את הפוסט, והפיץ אותו הלאה בלי הסתייגות, כ”מכתב של אינשטיין לבתו ליסרל”. וכך עוד מישהו. ועוד מישהו. ועוד מישהו. והפוסט ההוא, שהיה מן הסתם בספרדית, התגלגל גם לאנגלית, ולבלוגים של אנשי אור ואהבה, ולפורומים, ולפייסבוק, ואז לעברית, ועד אלי. הפוסט הזה בעברית, זה שנתקלתי בו, קיבל עד עכשיו 635 שיתופים. כולם מהללים את דבריו החכמים של אינשטיין. רק מגיבים בודדים חשבו שמשהו נשמע קצת מוזר והטילו ספק באמינות של המכתב.

3.
רציתי לדבר פה קצת על הקלות בה עולם הניו-אייג’ מאמץ מידע בלי טיפת ביקורת, ועל איך זה מתחבר לאמונה בתיאוריות קונספירציה (ה”מכתב” פורסם בקבוצת פייסבוק של אתר הקונספירציות “אמת אחרת”), אבל בעצם הבעיה הזו משותפת לכולנו. כי מי באמת יכול לבדוק כל פיסת מידע שאנחנו נתקלים בה באינטרנט. ומי יכול לעשות מחקר על כל פוסט לפני שהוא מפיץ אותו הלאה.

4.
ומצד שני, יש לנו את האפשרות והיכולת לבדוק מידע. וכשמשהו מריח לא נכון, צריכה להיות לנו האחריות, אולי אפילו – מחויבות – לבדוק, לוודא, להעיר ולתקן. כי זאת הדרך שבה המערכת הזו מתקנת את עצמה. מערכת שמפיצה מידע ברשת של קשרים וחיבורים צריכה מנגנון של בידוק ותיקון עצמי כדי שהמידע שזורם בה לא יושחת. כדי שהבא שבודק בגוגל יתקל גם בהסתייגויות ולא רק בשיתופים.

Duty Calls

             * xkcd 386

5.
לגבי ליסרל – היא היתה ילדתו הראשונה והבלתי חוקית של אינשטיין ממי שתהיה אחר כך אשתו הראשונה. אין לגביה הרבה מידע והיא נחשבת לסוג של תעלומה ביוגרפית. הילדה, שנולדה כשנה לפני נישואיו של אינשטיין, נשארה כנראה אצל סבה וסבתה. ייתכן כי נפטרה כשהיתה בת פחות משנתיים ממחלה. לא ברור אם אינשטיין ראה אותה מעולם.

עידן האינפנטילים

הילד שלי הגיע לגיל הזה שבו הוא מרגיש צורך לשתף בכל דבר.
אבא, בוא תראה! תראה מה עשיתי! אבא, בוא, בוא!
זה יכול להיות ציור חדש או ערבוב פלסטלינה או נחש רכבת או מקל או ג’וק מת על הרצפה. הוא רוצה להראות, לחלוק את החוויה, לתת לה קיום דרך מישהו אחר.

מזכיר משהו?

אין כמו ילד בן שלוש וחצי כדי להבהיר את המקור להצלחה הגדולה של הרשתות החברתיות. וגם להצלחה של אפל. לממשקים ולעיצובים של אפל בעידן האייפון אין תחרות. הם אינטואיטיביים באופן ראשוני, ילדותי. זה נראה כאילו אפל עושים את בדיקות השימושיות של האייפון על ילדים בני שלוש. (ואולי זה אפילו נכון?).

אז יש לנו פייסבוק, ויש לנו אייפון. שתי טכנולוגיות ההמונים המשמעותיות ביותר של השנים האחרונות, טכנולוגיות שמחוללות מהפכה בדרך בה אנו יוצרים קשרים וצורכים מידע ומנהלים את חיינו.

טכנולוגיות שפונות לצרכים וליכולות של גיל שלוש.

מה זה אומר על החברה, התרבות, הכיוון אליו אנו הולכים?
ובעצם, בהתחשב באיך שהמבוגרים מנהלים את העולם, אולי זה לא רעיון רע כל כך.

לחשוב בקטן

"מ-ה-פ-כה! מ-ה-פ-כה!" (י. קוטנר, 1978)

אנחנו חיים בעיצומה של מהפכה. אנחנו חיים בעולם נטול מהפכות. מהפכת המידע משנה כל מה שקורה סביבנו. מהפכת האינטרנט הרגה את אפשרות המהפכה.

דבר אחד בטוח, אנחנו חיים בעולם מבלבל.

את המהפכה לא יצייצו בטוויטר, אמר לאחרונה מלקולם גלדוול במאמר מצוטט לעייפה בניו-יורקר. גלדוול, תוך התעלמות מכמה תכונות חשובות של רשתות חברתיות, יוצא נגד ההגדרה של אקטיביזם רשת כ-אקטיביזם. זה לא אקטיביזם אם אתה לא יוצא החוצה לחטוף מכות כמו בימים הטובים של שנות השישים, הוא (פחות או יותר) טוען.

וזה לא שהוא לגמרי טועה. הרי הקלות הבלתי נסבלת של ה"לייק" עובדת נהדר כממרקת מצפון. פליטים? עשיתי לייק. גזענות? דאבל לייק. אפילו הפצתי פוסט של פויר!

אבל זה לא שהוא ממש צודק. כי מתוך הלייקים ופטפטת הטוויטר הבלתי פוסקת צומחות גם פעילויות שטח. תראו את סיפור מאפ"י. הודעה ישנה ונאלחת בפורום שמתגלה מחדש בפוסט בבלוג שהופך לדיון סוער בטוויטר ובבלוגוספירה שמתגלגל להפגנה מול שיעור של מאפ"י שהופכת לאייטם חדשותי בעיתונות. מטוויטר להתפרצות קומנדו-סטייל דרך החלונות בשלושה צעדים. לא רע.

אנשים יוצאים לפעולה כשאכפת להם. לא לכל האנשים אכפת מאותו דבר באותו אופן. הרשת מאפשרת מנעד גדול יותר של אפשרויות פעולה. אפשר לעשות לייק ואפשר להפיץ בטוויטר או בפייסבוק ואפשר לכתוב פוסט בבלוג ואפשר לתרום (כבר תרמתם למדרון?) ואפשר להצטרף להפגנה ואפשר לנסות לארגן ולהפעיל אנשים.

האנשים שיהיו מוכנים לצאת החוצה תמיד יהיו מעטים. אבל הרשת מאפשרת להגיע אליהם. הלייק, אם להשתמש בשדה סמנטי מהצד השני, הוא פעילות תומכת לחימה. בסופו של דבר גם המחווה הוירטואלית הקטנה מקדמת את הפעולה הממשית.

אנחנו אוהבים לחשוב על האינטרנט בתור הרשת הגלובלית, אבל החוזק שלה הוא פעמים רבות דווקא ברמה הלוקאלית. הצד החיובי של הרשת הוא ביכולת להתארגן טוב יותר ברמה המקומית. לקשר בין אנשים בעלי תחומי עניין דומים או מטרה משותפת. כשכולנו הופכים לסוג של נקודות הפצה ושידור, גדל הסיכוי שמטרה מסוימת תמצא את קהל היעד הנכון שלה. כמובן שצריך לדעת כיצד לעבוד עם אמצעי תקשורת כזה ואיך להפעיל את הרשתות המקומיות שנוצרות דרכו. נראה שזה מתחיל לקרות, אם באופן טבעי ואם באופן יזום.

————————————–

מהפכה!

אבל זאת לא המהפכה שגלדוול מדמיין. והוא צודק. מהרשת לא תבוא ה-מהפכה. אנחנו כבר לא בעידן ה-מהפכה. לא לחינם פותח גלדוול את המאמר שלו בהתרפקות על תנועת המחאה של שנות השישים. זהו אולי הרגע האחרון בו התקיימה בעולם המערבי ה-מהפכה, שירת הברבור של עולם שהתעורר למחרת מטושטש והלום-סמים לתוך עידן פוסט-מודרני.

ובעידן הפוסט-מודרני, כמו שכולם יודעים, אין יותר אמון בסיפורי-על. אין תיאוריות גדולות, אין אמת מוחלטת, אין קטגוריות אוניברסליות. יש פרגמנטציה של החברה לאוסף של אינדיבידואלים. יש סיפורים אישיים. יש נקודות מבט פרטיות.

בעולם כזה ה-מהפכה לא יכולה יותר להתקיים. יש מקום רק להתקוממויות קטנות ופרטניות.

הרשת היא כלי אפקטיבי של הקטן והפרטי. (שוב, באופן פרדוקסלי לטבעה הגלובלי והכללי). הרשת כתוצר של עולם פוסט-מודרני או אולי כיוצרת שלו או אולי שניהם גם יחד. קשה להפריד ביניהם. הטכנולוגיה והעולם שלובים זה בזה, הרשת והפוסט-מודרניות לא ניתנים להפרדה.
(לכן ההתנגדות העזה לאינטרנט במעוזי המודרניות שנלחמים על קיומם, כמו הדת למשל).

מהרשת לא תבוא ה-מהפכה. דרך הרשת יצמחו אולי קיני התנגדות קטנים שאפשריים עדיין במקום בו אין יותר בסטיליות לשרוף.

זהו לא שיפוט, זו הכרה. אפשר לא לאהוב את המצב, אפשר להמשיך ולחפש בריקדות. אבל אם אנחנו רוצים שינוי, צריך לנסות ולהבין איזה סוג של שינוי הוא מן האפשר. אולי מה שנכון, לפחות עכשיו, הוא להתמקד במקומי ובנקודתי. גלים של התקוממות שנלחמים בעוולות וממשיכים הלאה. לא תנועת מחאה המונית, לא מאתיים אלף איש בכיכר אלא מאתיים איש שאכפת להם מול אי-צדק מקומי. קטן הוא הגדול החדש.

לתכנת זה לא מספיק. אלוהי הגוגל החדשים

בספרו החדש "Program or be Programmed" מבקש חוקר המדיה דאגלס ראשקוף להתוות עקרונות בסיסיים להתמודדות עם החיים בעידן הדיגיטלי. הנקודה המרכזית שמעלה ראשקוף היא כי בעידן הדיגיטלי לא מספיק לדעת להשתמש בתוכנות, אלא יש ללמוד כיצד לייצר תוכנות. במרחב שהולך ונשלט על-ידי תוכנות, אומר ראשקוף, עליך לדעת ליצור את התוכנה, או להפוך בעצמך להיות לתוכנה.

לדעת לתכנת משמעו להבין כיצד פועלת המערכת, להבין מדוע דברים מתבצעים כך ולא אחרת, וגם לראות את העולם כולו כפלטפורמה אשר ניתנת לשינוי. לא לדעת לתכנת – או לפחות לא להבין איך מתנהג עולם של תוכנה – גורם לנו להיות עיוורים לאופן בו ההטיות הטבועות בטכנולוגיה מעצבות את החיים הדיגיטליים. עלינו להיות מודעים להטיות אלה כדי שנוכל לבחון את השפעותיהן באופן ביקורתי, להחליט מה מיטיב עמנו ולמה עלינו להתנגד; כדי שנוכל לגרום לטכנולוגיה לעבוד עבורנו במקום להיות עבדים של הטכנולוגיה.

לדעת לתכנת בעידן הדיגיטלי, טוען ראשקוף, הוא ידע שווה ערך לקריאה ולכתיבה. זהו הכלי שדרכו אנו יוצרים את המציאות החדשה שמביאה מהפכת המידע הנוכחית.

בליבה של כל מהפכת מידע עומדת טכנולוגיה חדשנית שמביאה עמה יכולות ואפשרויות חדשות. אבל, מסביר ראשקוף, בכל מהפכת מידע טכנולוגיה זו נמצאת בידי מיעוט קטן. הטכנולוגיה והיכולות שזמינות להמון נמצאות תמיד דור אחד אחורה.

המצאת הכתב לא יצרה חברה של יודעי קרוא וכתוב אלא חברה של שומעים – הקהילה התאספה בככר העיר כדי לשמוע את הרבי מקריא את התורה (כך במקור – ראשקוף הוא יהודי). המצאת הדפוס לא הובילה לחברה של כותבים אלא לחברה של קוראים – ההמונים קראו את דבריהם של סופרים מעטים.

המחשב והאינטרנט מאפשרים סוף סוף לכולנו להיות כותבים. אך זאת כבר טכנולוגיה מיושנת. היכולת החדשה של העולם הדיגיטלי, הידע שמעצב את העולם החדש ושרק מעטים מאיתנו שולטים בו הוא התכנות. במהפכת המידע החדשה כולנו משתמשים בתוכנות. המעטים הם אלה היודעים לתכנת.

מהיותי מתכנת, יש משהו מחמיא בטענה הזו. נעים לחשוב על עצמך כעל חלק מהאליטה של העידן החדש. אך מהיותי מתכנת, אינני יכול שלא להטיל ספק בהצבת התכנות כידע שעומד בעין הסערה של מהפכת המידע החדשה.

ראשקוף מדבר בעצם על היררכיות של בעלות על מידע. בכל מהפכת מידע נוצר מיעוט שיש לו בעלות על טכנולוגית מידע חדשה, בעוד שההמון מקבל את טכנולוגית המידע הקודמת. המצאת הכתב יצרה אליטה של אנשי דת שלהם בעלות על הידע של קרוא-וכתוב, כלומר על היכולת לקבע את המידע הדיבורי החולף במדיום יציב, באותיות כתובות.

המצאת הדפוס שיחררה לחופשי את הכתב. טכנולוגית הקרוא-וכתוב עברה להמון. טכנולוגית הדפוס החדשה היתה טכנולוגיה של שכפול. היתרון של הדפוס לא היה ביכולת לקבע מידע אלא ביכולת לשכפל אותו, לקחת פריט מידע ולהפוך אותו לנחלת הכלל. מקור הבעלות על יכולת השכפול היה כעת כלכלי – הדפוס היה יקר ודרש משאבים. כך נוצרה אליטה חדשה של בעלי הון ותאגידי מדיה שלהם בעלות על יכולת השכפול וההפצה.

המחשב והאינטרנט הביאו לעולם פלטפורמת הפצה המונית. טכנולוגית השכפול שוחררה לחופשי, היכולת לשכפל מידע הפכה לחסרת עלות ולנגישה לכל אחד. לא ניתן יותר לשמר בעלות על השכפול. מהי אם כן הטכנולוגיה שתהפוך למשאב היקר החדש? מהו הידע שהבעלות עליו תהווה יתרון ותייצר אליטה חדשה?

לפי ראשקוף ידע זה הוא התכנות. היכולת לייצר את הפלטפורמה עליה מופץ המידע, לשלוט עליה ולקבוע את מאפייניה. המתכנת הוא בעל הכוח. אבל אם ננסה אנלוגיה אחרת למהפכת הדפוס, המתכנת הוא סוג של פועל דפוס. הוא יודע להפעיל את המכונה, הוא יודע איך היא בנויה, הוא יכול אולי אפילו לבנות אחת בעצמו. אם יהיה לו מזל אולי יהפוך בסופו של דבר לבעל בית דפוס. אבל הוא לא שולט בזרימת המידע שעוברת במכבש הדפוס שלו.

הרמה החדשה של היררכית המידע נמצאת במקום אחר. היא עלתה שלב אחד מעלה. זוהי רמה גלובלית שאינה צמודה למידע מסוים. בעולם שבו השכפול הוא המוני והמידע הוא חופשי, הבעלות החדשה היא על זרימת המידע כולו. זוהי בעלות על המסה של המידע. על הסטטיסטיקה, על כריית הנתונים, על זיהוי המגמות. הרמה החדשה בהיררכית המידע היא היכולת לראות במבט-על את תנועת המידע שמשוכפל על-ידי ההמון; היכולת לנתח ולנצל מידע זה.

כך צומחת לה אליטה חדשה – ענקי אינטרנט כמו גוגל ופייסבוק שמקבעים את מעמדם על-ידי שליחת זרועות וגששיות בכל רחבי אוקיינוס המידע האינסופי של הרשת. הם אינם מבקשים לעצמם בעלות על המידע הזורם באוקיינוס. הם שואפים להיות האוקיינוס.

הטכנולוגיה שנמצאת בבעלותם היא לא ידיעת התכנות אלא היכולת לצבור ולנתח מסות עצומות של מידע. היתרון שלהם הוא בתשתית. מרכזי מחשוב אדירים, מיליוני שרתים, כוח חישוב ושטחי אכסון בלתי נתפסים. זוהי שוב בעלות על משאבים שאינם נגישים להמון.

ההמון נמצא בדור הקודם, הוא הפך ליצרן של מידע. האליטה החדשה מסוגלת לקחת את כלל המידע המיוצר וללעוס אותו, לעכל אותו, לעבד אותו, להפיק ממנו נקטר אלים שנותן לה מבט יודע-כל.

השאיפה למהפכה שתחולל השטחה של היררכיות המידע (והכח) היא כנראה נאיבית. גם אם נדמה היה כי המהפכה הדיגיטלית יצרה דמוקרטיזציה של מרחב הידע, הרי הולך ומתברר כי כמו בעבר, גם הפעם המבנה ההיררכי משמר את עצמו. עלינו שלב במשחק ואנחנו משחקים עכשיו בקנה מידה הרבה יותר גדול. ההבטחה עצומה. כך גם הסיכונים.

קינדל, עתיד הספרות, הווה העיתונות

אחת הידיעות המעניינות בנוגע לעתידה של הספרות התפרסמה בשבוע שעבר ברחבי הבלוגים הטכנולוגיים. אמאזון הכריזה כי היא מוסיפה קטגורית תוכן חדשה לחנות הקינדל שלה – Kindle Singels. הקטגוריה החדשה תכיל טקסטים שיהיו בין 10,000 ל-50,000 מילים, או כדברי אמאזון “ככפול מגודלו של מאמר בניו-יורקר ועד לאורך של כמה פרקים בספר רגיל”.

אמאזון מנסה להציג צעד זה כסוג של אידיאולוגיה – “רעיונות והמילים שמעבירות אותם צריכים להיווצר לפי גודלם הטבעי, ולא בהתאם לאורך שיווקי מאולץ שמצדיק מחיר או פורמט מסוים” (אומר סמנכ”ל התוכן לקינדל של אמאזון). אך סביר יותר להניח שהמוטיבציה האמיתית, גם במקרה זה, היא מסחרית לחלוטין – אמאזון מנסה לפתוח לעצמה שווקים חדשים שאינם מכוסים כרגע בתעשיית הדפוס המסורתית.

קינדל. אין לי כזהבאמצעות קטגוריה זו מבקשת אמאזון גם לחזק את מעמדה כפלטפורמת הפצה ישירה עבור כותבים. נציג של אמאזון אמר ל-Mashable כי הם “מצפים לעבוד ישירות הן מול מוציאים לאור והן מול הכותבים עצמם בהפצת Kindle Singles. כל בעל זכויות יכול להשתמש בפלטפורמה של קינדל כדי להוציא את עבודתו לאור באופן עצמאי”.

מעניין לראות מה יהיו השלכותיו של צעד זה על הספרות כתעשייה וכאמנות. הזעזוע שעוברת עכשיו תעשיית הדפוס דומה לזה שהתחולל מעט קודם בתעשיית המוזיקה בעקבות המעבר לטכנולוגיה דיגיטלית. ה-MP3 והאינטרנט ערערו את פורמט האלבום המלא והחזירו אותנו במידה מסויימת לימי הסינגלים. הם יצרו אפיקי הפצה ישירים שמאפשרים למוזיקאים להתפרנס ממוזיקה בלי תיווכן של חברות תקליטים. הם פתחו אפשרויות של יצירתיות וחדשנות.

נראה כי עכשיו המילה הכתובה מתחילה לצאת מהתבניות המסורתיות שהוכתבו על ידי הכוחות המסחריים ששלטו עד כה (ונכנסת, כמו המוזיקה, לתבניות חדשות שמוכתבות על ידי הכוחות המסחריים העדכניים). מהלך כזה של אמאזון, אם יצליח, יכול להשפיע גם על השיקולים המנחים את הוצאות הספרים המסורתיות.

 

בשולי הדברים – אמנם לקינדל עצמו אין נוכחות חזקה בשוק הספרים בארץ, אבל למגמות שמובילה אמאזון בתחום קוראי הספרים האלקטרוניים יש השלכות ומשמעויות שחורגות מעבר למכשיר. הייתי מצפה מהעיתונות הטכנולוגית הישראלית לתת את הדעת על דברים כגון אלה (ממדורי התרבות אני כבר לא מצפה ליותר מדי). האזכור היחיד שהצלחתי למצוא הוא של אבנר קשתן בכלכליסט. (וגם בבלוג התרגום-האוטומטי-מטק-קראנץ’ 140.קו.יל). חבל.

גבולות האכפתיות

כמו בכל שנה, שעון הקיץ עומד להסתיים בקרוב, טרם יכנס צום יום כיפור. כמו בכל שנה, נשמעים קולות המוחים על שעון הקיץ הקצר וקוראים להאריכו כמו במדינות אחרות. שלא כמו בכל שנה, הפעם קולות המחאה האלה נשמעים קצת יותר חזק.

העצומה למען הארכת שעון הקיץ, שנפתחה לפני פחות משבוע, הצליחה לאסוף נכון לעכשיו כבר כמעט 115,000 חתימות ומעל 42,000 לייקים בפייסבוק. הרעש שמעוררת העצומה, שחלק גדול ממנו יש לזקוף לזכות האינטרנט, אף הביא את שר הפנים אלי ישי להכריז כי הוא מוכן להחזיר את שעון הקיץ לתקופה נוספת לאחר הצום*.

לעומת זאת, העצומה נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, שנפתחה לפני כמעט שנה, הצליחה לאסוף רק כ-15,000 חתימות ו-8,000 לייקים. רשימת החותמים על מכתב המחאה לראש הממשלה מונה גם היא פחות מאלפיים איש.

ההבדל בהיענות לשתי קבוצות המחאה הללו מסמן את גבולות האכפתיות של החברה הישראלית (או, לפחות, של החלק הפעיל ברשת של החברה הישראלית).

מקצרים לנו את היום בשעה? נצטרך לצאת מהעבודה בחושך? ועוד בגלל הדתיים? נחתום! בטח שנחתום!**

הולכים להרוס את החיים באופן שרירותי ל-400 ילדים? מזעזע! רגע, ילדים של מי? עובדים זרים? כן, זה באמת לא נעים. אז מה אמרתם על שעון הקיץ?

הם עוברים מאד קרוב אלינו, גבולות האכפתיות. מקיפים אותנו במעגל קטן שאין בו מקום כמעט לאיש מלבדנו.

ילדי העובדים הזרים הם רק סממן, כמובן. האדישות לאַחֵר מתגלה בכל כיוון. אפשר לראות אותה באפליתם של אזרחי המדינה הערבים ובהעלמת העין הכללית מאפליה זו. ביחס המתנשא כלפי שכבות מצוקה. בחיילים המצלמים עצמם על רקע פלסטינאים אזוקים. בנהגים שלא עוצרים במעבר חציה אפילו לקשישים, באלה שנדחפים ברמזור, באלה שחונים על מדרכות. בהתמקדות בשאלה “האם היו שם ישראלים” בכל פעם שיש אסון במדינה אחרת. בגסיסתן של חדשות החוץ ברוב אמצעי התקשורת.

זה לא מפתיע במדינה שחיה את רוב שנותיה בהכחשה ובהדחקה, מדינה שנסמכת על ממסד דתי אתנוצנטרי במקרה הטוב וגזעני במקרה השגרתי. אבל מי שחושב שהצרת גבולות האכפתיות לא משפיעה עלינו עצמנו, מי שמאמין שהתנהגותנו כלפי הזר יכולה להיות נפרדת מהתנהגותנו כלפי הקרובים אלינו, הוא או תמים או טיפש.

______________________

תזכורת: גירוש הילדים אמור לצאת לפועל בערב ראש השנה. הפגנה נגד הגירוש תערך ביום שלישי ה-7.9 בשעה 18:30 ברחבת הסינמטק בתל-אביב.

הרחבת גבולות האכפתיות

* לא יודע מה איתכם, אבל לי זה נשמע כמו ספין. דרך טובה לגרום לכולם לשכוח את עניין הגירוש ולצאת בתור מי שמקשיב לרחשי לב העם.

** גם אני בעד הארכת שעון הקיץ, וגם אני חתמתי.