תגית: טוויטר

"מ-ה-פ-כה! מ-ה-פ-כה!" (י. קוטנר, 1978)

אנחנו חיים בעיצומה של מהפכה. אנחנו חיים בעולם נטול מהפכות. מהפכת המידע משנה כל מה שקורה סביבנו. מהפכת האינטרנט הרגה את אפשרות המהפכה.

דבר אחד בטוח, אנחנו חיים בעולם מבלבל.

את המהפכה לא יצייצו בטוויטר, אמר לאחרונה מלקולם גלדוול במאמר מצוטט לעייפה בניו-יורקר. גלדוול, תוך התעלמות מכמה תכונות חשובות של רשתות חברתיות, יוצא נגד ההגדרה של אקטיביזם רשת כ-אקטיביזם. זה לא אקטיביזם אם אתה לא יוצא החוצה לחטוף מכות כמו בימים הטובים של שנות השישים, הוא (פחות או יותר) טוען.

וזה לא שהוא לגמרי טועה. הרי הקלות הבלתי נסבלת של ה"לייק" עובדת נהדר כממרקת מצפון. פליטים? עשיתי לייק. גזענות? דאבל לייק. אפילו הפצתי פוסט של פויר!

אבל זה לא שהוא ממש צודק. כי מתוך הלייקים ופטפטת הטוויטר הבלתי פוסקת צומחות גם פעילויות שטח. תראו את סיפור מאפ"י. הודעה ישנה ונאלחת בפורום שמתגלה מחדש בפוסט בבלוג שהופך לדיון סוער בטוויטר ובבלוגוספירה שמתגלגל להפגנה מול שיעור של מאפ"י שהופכת לאייטם חדשותי בעיתונות. מטוויטר להתפרצות קומנדו-סטייל דרך החלונות בשלושה צעדים. לא רע.

אנשים יוצאים לפעולה כשאכפת להם. לא לכל האנשים אכפת מאותו דבר באותו אופן. הרשת מאפשרת מנעד גדול יותר של אפשרויות פעולה. אפשר לעשות לייק ואפשר להפיץ בטוויטר או בפייסבוק ואפשר לכתוב פוסט בבלוג ואפשר לתרום (כבר תרמתם למדרון?) ואפשר להצטרף להפגנה ואפשר לנסות לארגן ולהפעיל אנשים.

האנשים שיהיו מוכנים לצאת החוצה תמיד יהיו מעטים. אבל הרשת מאפשרת להגיע אליהם. הלייק, אם להשתמש בשדה סמנטי מהצד השני, הוא פעילות תומכת לחימה. בסופו של דבר גם המחווה הוירטואלית הקטנה מקדמת את הפעולה הממשית.

אנחנו אוהבים לחשוב על האינטרנט בתור הרשת הגלובלית, אבל החוזק שלה הוא פעמים רבות דווקא ברמה הלוקאלית. הצד החיובי של הרשת הוא ביכולת להתארגן טוב יותר ברמה המקומית. לקשר בין אנשים בעלי תחומי עניין דומים או מטרה משותפת. כשכולנו הופכים לסוג של נקודות הפצה ושידור, גדל הסיכוי שמטרה מסוימת תמצא את קהל היעד הנכון שלה. כמובן שצריך לדעת כיצד לעבוד עם אמצעי תקשורת כזה ואיך להפעיל את הרשתות המקומיות שנוצרות דרכו. נראה שזה מתחיל לקרות, אם באופן טבעי ואם באופן יזום.

————————————–

אבל זאת לא המהפכה שגלדוול מדמיין. והוא צודק. מהרשת לא תבוא ה-מהפכה. אנחנו כבר לא בעידן ה-מהפכה. לא לחינם פותח גלדוול את המאמר שלו בהתרפקות על תנועת המחאה של שנות השישים. זהו אולי הרגע האחרון בו התקיימה בעולם המערבי ה-מהפכה, שירת הברבור של עולם שהתעורר למחרת מטושטש והלום-סמים לתוך עידן פוסט-מודרני.

ובעידן הפוסט-מודרני, כמו שכולם יודעים, אין יותר אמון בסיפורי-על. אין תיאוריות גדולות, אין אמת מוחלטת, אין קטגוריות אוניברסליות. יש פרגמנטציה של החברה לאוסף של אינדיבידואלים. יש סיפורים אישיים. יש נקודות מבט פרטיות.

בעולם כזה ה-מהפכה לא יכולה יותר להתקיים. יש מקום רק להתקוממויות קטנות ופרטניות.

הרשת היא כלי אפקטיבי של הקטן והפרטי. (שוב, באופן פרדוקסלי לטבעה הגלובלי והכללי). הרשת כתוצר של עולם פוסט-מודרני או אולי כיוצרת שלו או אולי שניהם גם יחד. קשה להפריד ביניהם. הטכנולוגיה והעולם שלובים זה בזה, הרשת והפוסט-מודרניות לא ניתנים להפרדה.
(לכן ההתנגדות העזה לאינטרנט במעוזי המודרניות שנלחמים על קיומם, כמו הדת למשל).

מהרשת לא תבוא ה-מהפכה. דרך הרשת יצמחו אולי קיני התנגדות קטנים שאפשריים עדיין במקום בו אין יותר בסטיליות לשרוף.

זהו לא שיפוט, זו הכרה. אפשר לא לאהוב את המצב, אפשר להמשיך ולחפש בריקדות. אבל אם אנחנו רוצים שינוי, צריך לנסות ולהבין איזה סוג של שינוי הוא מן האפשר. אולי מה שנכון, לפחות עכשיו, הוא להתמקד במקומי ובנקודתי. גלים של התקוממות שנלחמים בעוולות וממשיכים הלאה. לא תנועת מחאה המונית, לא מאתיים אלף איש בכיכר אלא מאתיים איש שאכפת להם מול אי-צדק מקומי. קטן הוא הגדול החדש.

אנחנו אוהבים לדבר על האינטרנט כעל כלי של דמוקרטיזציה, גורם שמעניק כח לאדם הפשוט ושמערער על סמכותם של משטרים ריכוזיים. הדוגמה האחרונה לכך היא הבחירות באיראן, המהומות בעיקבותן והשימוש של המפגינים האיראנים במדיה החברתית שזכה לכינוי “מהפכת טוויטר האיראנית”.

בניגוד לעמדה האופטימית הרווחת, העיתונאי והבלוגר יבגני מורוזוב טוען כי הרשת יכולה לשמש באותה מידה ככלי אשר מסייע למשטרים דיקטטורים. בהרצאת TED מעניינת זו מבקש מורוזוב להסיר את המשקפיים האוטופיות ולראות כי לרשת שימושים שונים, והם אינם בהכרח אלה שאנחנו מצפים להם.

עוד משהו קטן על שיווק ומדיה חברתית (וסליחה יונית!). תומר ליכטש צייץ היום את הציוץ הבא:

תזכורת: הערב שותים בירה במקום לראות הישרדות הפיליפינים. מורידים את הרייטינג! @ http://www.facebook.com/group.php?gid=119104477460&ref=nf

ניגשתי לקבוצה בפייסבוק לראות על מה מדובר. סוג של מחאה נגד הטמטום הטלוויזיוני ששמו הישרדות. במקום לראות את הפרק הראשון החבר'ה מוזמנים לשתות בירה בקפה "התחתית".

נחמד וחביב. אבל מבלי שהתכוונתי קפצה למוחי השאלה – "אולי זה בכלל סוג של קמפיין גרילה של קפה התחתית?".

השאלה אינה אם יוזמה ספציפית זו היא אותנטית או תעלול פרסומי (אני לא חושב שמדובר פה בפרסום). הנקודה היא שכל אותם תכסיסי פרסום-מדיה-חברתית במסווה הופכים אותנו לציניים וחשדנים לגבי המדיום עצמו. כבר קשה עד בלתי-אפשרי לדעת אם מאחורי האדם / אירוע / ציוץ עומדת כוונה טובה או מניפולציה פרסומית. אם אנחנו לא תאגידים מזדיינים, אנחנו לוחות פרסום מזדיינים.

זה לא טוב לנו, זה לא טוב למדיה, ולדעתי זה גם לא טוב לחברות הפרסום. הן שורפות את הענף עליו הן יושבות ואיתו את העץ כולו. קצת שקיפות וכנות היו, לפחות בעיני, מוסיפות להן (ולמותגים שהן מנסות לקדם) הרבה יותר נקודות. אבל עבדי הפרסום כנראה שכחו כבר מילים כמו שקיפות וכנות, כמו ששכחו כבר מה זה להיות בן אדם.

בשבועות האחרונים נתקלתי בשני אירועים מעניינים שמייצגים שתי גישות של התמודדות עם ביקורת והתנהלות במרחב המדיה החברתית.

האירוע הראשון הוא הגעתו של בחור חדש לשכונה – זיגמונד. זיגמונד, שמציג את עצמו כ"פרובלוגר לשעבר", הופיע לפני כחודש עם בלוג חדש העוסק בבלוגינג, מיתוג, שיווק ויזמות. פתיחת הבלוג לוותה גם בכניסה פעילה למרחב האינטרנט הישראלי (תגובות בבלוגים אחרים, פעילות בטוויטר).

לאחר זמן לא רב החל זיגמונד לקבל ביקורות לא אוהדות במיוחד, ביניהן גם בבלוג זה. לביקורת היו מספר סיבות. בבלוגוספירה הישראלית קיימת קבוצה של בלוגרים שאינם נוטים חיבה לגורמים אשר מנסים לנצל את ההייפ סביב האינטרנט למכירת אויר. פוסטים כמו סדרת "שפר את הבלוג שלך" או "להקים בלוג מצליח מאפס" (על אף שלא היו חסרי ערך), בשילוב התבטאויות על מצב הבלוגוספירה הישראלית שנתפסו (לפחות בעיניי) כמתנשאות, הדליקו נורת אזהרה שכזו. לכך הצטרפה הטקטיקה המוכרת בה נקט זיגמונד בתחילה – מצא את הבלוגים המרכזיים בקהילה והגב בהם כדי שיכירו אותך. טקטיקה זו, לאלו המזהים אותה, מדליקה אזהרת טרול.

בתגובה לביקורת שהועלתה נגדו עשה זיגמונד מספר דברים. הוא הגיב באופן ענייני וניסה להסביר את השקפת עולמו. הוא הוריד את מינון הפוסטים העוסקים בבלוגינג והחל לכתוב גם פוסטים בנושאים אחרים, ובכך חשף צדדים נוספים והפך את הבלוג לאישי יותר. הוא הפסיק להתבטא באופן שעלול ליצור אנטגוניזם והרגשה של התנשאות. פעולות אלה, אם נעשו במודע ואם לא, הבהירו כי האזעקות היו אזעקות שווא. (זיגמונד, זוהי כמובן הפרשנות שלי לעניין. אתה מוזמן לתקן או להציג את הצד שלך).

האירוע השני עורר קצת יותר רעש. חברת פינס140 החלה לפעול לאחרונה כ"סוכנות מדיה חברתית העוסקת בשיווק, פירסום וקידום חברות, מוצרים ומותגים באינטרנט וכן בניהול קמפיינים עבור אנשי ציבור". חלק מהשרותים שמציעה החברה, או לפחות הדרך בה מוצגים שרותים אלה, עוררו ביקורת בקרב חלקים מקהילת האינטרנט הישראלית. במסורת פרופילי הפייק של הטוויטריה המקומית, נפתח פרופיל סאטירי שביקר את החברה וצחק עליה.

בתגובה איימו בכירי החברה בנקיטת צעדים משפטיים כנגד אנשים שעקבו(!) אחרי הפרופיל הסאטירי, וכן נקלעו לויכוחים ולהתנצחויות עם כל טוויטריסט מזדמן שהזכיר את הנושא. גם פוסטים שמתחו ביקורת על שיטות שיווק מסויימות בטוויטר וקישרו לאתר החברה נתקלו באיומי תביעה. תגובות אלה הגבירו כמובן את הרעש סביב החברה וסביב הנושא, ולתחושתי יצרו לחברה תדמית שלילית ביותר, לפחות בקרב הבלוגוספירה וקהילת הטוויטר המקומית.

ההבדלים בדרכי ההתמודדות עם ביקורת בשני המקרים נובעים כמובן מהרבה גורמים, ביניהם האישיות השונה של המעורבים בדבר וכן השוני ברמת החשיפה והתגובה (הפרופיל הגבוה של פינס140 גרר מן הסתם ביקורת חריפה יותר ובפרופיל גבוה יותר). אולם נדמה לי כי שני המקרים מייצגים גם שתי גישות שונות של התנהלות במדיה החברתית.

הגישה הראשונה מקבלת את טיבו של המדיום כשיחה ויוצאת מנקודת הנחה שמדובר באנשים. נכנסת למסיבה של אנשים שאתה לא מכיר. אתה בודק את האזור, מקבל תגובות ומתקן מה שאפשר כדי להשתלב ולהתנהל בצורה שתהיה נעימה לכל הצדדים.

הגישה השניה מאמצת את התרבות התאגידית. כולנו מותגים, כולנו תאגידים. אנחנו מתנהלים כמו תאגידים – נכנסים בכל הכוח, משתלטים על המרחב, מוציאים את התותחים המשפטיים הכבדים כנגד כל מי שעומד בדרכנו. היא אינה רואה אנשים אלא ישויות משפטיות. זוהי גישה שלא עיכלה את השינוי שהביאה המדיה החברתית, או אם הבינה אותו, מבקשת להחזירו לאחור.

אנו רוצים לחשוב כי הגישה הראשונה, האנושית, היא הנכונה יותר במרחב המדיה החברתית. ימים יגידו אם האינטרנט גרם לשינוי עמוק מספיק, או שהתרבות התאגידית תצליח להכניע אותו ולצאת כמנצחת. נראה בכל מקרה כי הויכוחים העסיסיים שעל העדרם מתלונן גדי שמשון לא נעלמו רק מנחמדות תאגידית מזוייפת, אלא גם מחשש מלהט החרב המהפכת שמונפת מעל ראשינו.

לפעמים קצת מוזר לי כל הקטע הזה של יחסים וירטואליים.

לא, לא כאלה יחסים. משהו פשוט יותר – היחסים שנרקמים בין מכרים-לרשת.
יש בלוגרים שאני קורא. יש בלוגרים שקוראים אותי. יש כאלה שאני מגיב אצלם, לעיתים קרובות יותר או פחות. יש כאלה שמגיבים אצלי. נוצרת סוג של אינטראקציה, היכרות, מערכת יחסים. אנשים שלא פגשתי פנים אל פנים ואולי גם לא אפגוש, ובכל זאת אני מרגיש קרוב אליהם, מחכה לשמוע את זוית הראייה שלהם אודות העולם.

ואז כשהם מתעייפים, עסוקים, מפסיקים לעדכן – יש געגוע.

ויש את החברים והמכרים בעולם שבחוץ. ואין דבר מוזר יותר מלקבל תגובה בעל-פה על פוסט. זה נראה פתאום כל כך מחוץ להקשר, לא במקום. כנראה שבכל זאת אני עדיין איש העולם הישן. מפריד את הוירטואלי מהמוחשי. זן הולך ונעלם.

———————————-

לא מפתיע שטוויטר עושה שמות בבלוגוספירה. חלק (לעיתים משמעותי) מהסיבות לכתיבה בבלוג היא יצירת אינטראקציה. ומבנה היחסים שטוויטר מייצר הוא מבנה זהה לזה של עולם הבלוגים. יחסים שיכולים להיות יחסים סימטריים או א-סימטריים (עוקבים ונעקבים), פסיביים או פעילים. ככל שהיחסים יותר סימטריים ופעילים כך נוצרת קירבה גדולה יותר. כמו בבלוג.

אז את אותה אינטראקציה שאנו יוצרים דרך הבלוג אנו יכולים לקבל עכשיו באופן מהיר הרבה יותר, בהשקעה של 140 תווים בלבד. (ולפחות בביצה הישראלית, יהיו אלה בדרך כלל גם אותם אנשים). וחוץ מזה קיץ. וחם.

אבל נראה לי שזה לא דבר רע. (טוויטר, לא הקיץ). יותר אפשרויות, יותר טוב. יותר דרכים לתקשורת. כל פלטפורמה תמצא את מקומה. הבלוגים לא ייכחדו, טוויטר לא יאכל את הכל, ובמילא עוד שנה שנתיים כבר שוב יגיע הדבר הבא.

אבל בחייאת, אנשים (אתם יודעים מי אתם) – תכתבו קצת.