0. אם לא יהיו עוד הפתעות מוזרות, בקרוב יעזוב, סוף סוף, את תפקיד נשיא ארה"ב האדם הנורא שישב שם בארבע השנים האחרונות. מעבר לפן התפקודי (קשה להגדיר את חוסר התפקוד מסביב לקורונה כמשהו אחר מפשע) זאת תהיה נשימת רווחה במימד הסימבולי. אם כי נשימת רווחה זמנית ומוגבלת. כי עדיין יותר מ-70 מיליון אמריקאים הצביעו לסוציופת נרקיסיסט גס, מיזוגן, גזען וילדותי. כי עדיין הרבה ישראלים היו גם הם מצביעים לו, אם רק יכלו.
1. יעל שטרנהל כותבת בהארץ: "איך ניתן להסביר את סוד הקסם של טראמפ עבור גברים שחורים, למרות תמיכתו הגלויה בקבוצות מיליציה של גזענים לבנים והמסרים התקיפים שלו בעד המשטרה ונגד מחאות על אי־צדק גזעי? אחד ההסברים שעולים ביומיים האחרונים נוגע לדימוי הגברי המצ'ואיסטי של טראמפ, והאופן שבו הוא קוסם לא רק לגברים לבנים, אלא גם לגברים מקבוצות מיעוט, כולל הומוסקסואלים. בעידן שבו נדמה כי נשים מאיימות על פריבילגיות גבריות מסורתיות במסגרת סדר מגדרי חדש, טראמפ מציע חזרה אל גבריות ישנה ומנחמת. הוא שאומר ועושה כל מה שהוא רוצה, ומצליח להימלט ללא פגע מהאשמות באונס, תקיפה מינית, ותשלום דמי שתיקה לכוכבות פורנו. עבור גברים לא מעטים, מתברר, הדימוי הזה קוסם במיוחד."
2. מעניין להסתכל על טראמפ מול אובאמה בהקשר זה של דימויי גבריות. אובאמה הביא איתו רוח של גבריות מודרנית. גבריות רכה, נעימה, מכילה. הוא לא התבייש להזיל דמעות בסיטואציות מרגשות. הוא הנשיא הראשון שהצהיר על עצמו כפמיניסט. הוא דיבר על גבריות רעילה ועל הצורך לאפשר לגברים להיות יותר פתוחים ופגיעים.
טראמפ, לעומתו, הוא נער הפוסטר של גבריות רעילה. משפיל ומטריד נשים, משפיל אנשים כדי לרומם את עצמו, חסר כל אמפתיה בסיסית, והרשימה ארוכה. בהקשר זה טראמפ נראה כמו ריאקציה ישירה לתקופת אובאמה. התקוממות של גבריות רעילה ישנה, נסיון להחזיר את העולם ל"קדמותו", פחד מפני הצורך לשנות את התפיסה על מהו גבר ומהי גבריות (פחד של גברים ונשים כאחד).
אבל הריאקציה הזו הביאה לקדמת הבמה את הדימוי בצורה הקיצונית ביותר שלו, עד למקום שבו הוא הופך לקריקטורה נלעגת של גבריות. קיבלנו דמות ילדותית ונוטה לטנטרום, מרוכזת בעצמה, מברברת ולא קוהרנטית. דמותו של טראמפ חושפת, למעשה, את המקור של אותה גבריות רעילה – גבריות לא-מפותחת, אדם שלא באמת התבגר ונשאר עם עולם רגשי של ילד מפוחד וזקוק להערכה.
3. אנחנו רחוקים עדיין מאד, כחברה, מהיכולת להתמודד עם פצע הגבריות הלא-מפותחת. טראמפ הוא סמן קיצוני, אבל חוט מקשר עובר בינו ובין הערצת מצליחנים בעלי אופי מקולקל כמו אילון מאסק וסטיב ג'ובס (דוגמאות מעולם ההייטק קרובות לליבי). אנחנו נותנים קדימות ל"הצלחה" (עסקית) וכסף על פני רגש, אמפתיה, אחריות חברתית ויחסי אנוש. אנחנו מתגמלים דורסנות ודורסים עדינות. מודל ההצלחה הזה והערצת הכוחניות נטועים כל כך עמוק בפסיכולוגיה התרבותית הגלובלית שלנו שקשה לדמיין מה יידרש כדי לעשות שינוי של אמת בדרך בה המין האנושי מנהל את עצמו.
4. עידן הקורונה (שאנחנו בתחילתו? באמצעיתו?) חושף ומדגיש את ההבדלים בין שיטות המנהיגות השונות. ארה"ב ומודל הגבריות הרעילה והלא-תפקודית שבראשה היא כמובן מקרה קיצון, אבל גם ישראל חברה גאה באותה קבוצה. במדינות שמונהגות מתוך תפיסה גברית מיושנת, כוחנית וילדותית הריקבון וההתפוררות צפים ועולים מכל עבר – חוסר בלכידות חברתית, חוסר אמון, חוסר תפקוד, כאוס וקריסה. לעומת זאת מדינה כמו ניו-זילנד, עם הנהגה נשית מכילה, קשובה, תקשורתית ואמפתית מצליחה לשמור על תפקוד, על אמון ועל אחריות חברתית בתוך משבר שהוא לפעמים חברתי ותרבותי אף יותר מרפואי.
5. גם ההבחנה הזו, בין מנהיגות "גברית" ו-"נשית" היא חלק מהבעיה. היא ממשיכה למסגר את התפיסות שלנו בתוך קטגוריות ברורות של גבריות (כוחניות, חוסר הקשבה, חוסר אמפתיה) ונשיות (הכלה, תקשורתיות, רגש). אבל בסופו של דבר ההבחנה האמיתית פה היא בין אנשים טובים לבין אנשים מחורבנים, ולא משנה מה המגדר או המין הביולוגי שלהם. ואולי זה הדבר שצריך להדגיש שוב ושוב, גם כשהם מצליחים – את אלו שהם מחורבנים. להפוך את זה למדד הראשון שאנחנו מתייחסים אליו, לפני כל דבר אחר. "הוא עשה הרבה כסף בעסקים אבל הוא אדם מחורבן". לא לעבוד אצל אנשים מחורבנים. לא לבחור אנשים מחורבנים. לא להיות אנשים מחורבנים. זה אמור להיות דבר כל כך טריוויאלי וברור. אבל הדרך לשם עוד רחוקה כל-כך.
[תמונה – 