הרשת

"רשת" הם קוראים לזה.
לא סתם.
כמו במלון קליפורניה – אתה יכול להירשם אבל אתה אף פעם לא יכול לעזוב.
קליפורניה… לא סתם.
עמק הסיליקון, מכירים? איפה הוא? נכון! קליפורניה. זה הכול קנוניה אחת גדולה.
וכמו דגים שזוכרים בדיוק חצי דקה אחורה אנחנו שוחים שוב ושוב אל הרשת. והיא צפופה צפופה, וקטנים וחסרי משמעות ככל שנהיה לא נצליח לחמוק ממנה. אנחנו מפרפרים ויורקים מים ואצות ונכנעים לתוכה בערפול חושים.

כי אין כמו להיות דג ברשת.
אתה עטוף ומוגן. עד לא מזמן שחית חסר דעת במרחבים הענקיים של האוקיינוס, בלי כיוון, בלי מטרה, בלי הגנה. ופתאום – אחרי הבלבול הראשוני וחוסר אוריינטציה קלה – אתה מוצא עצמך בעולם מסודר. עולם ברור ומוגדר.
למה ללכת לאיבוד כשאפשר לתת לרשת להכיל אותך?
הרי מה כולנו רוצים בסך הכול? להיות מוכלים. לחזור לרחם.
רחם, רשת. מספיק קרוב.
אנחנו מצטופפים יחד, מחממים זה את זה. שותים את השתן של עצמנו. מנקרים אחד לשני בסנפיר האחורי. נעים וחמים וקרוב ומוכר.
עטפי אותי, רשת אהובה! שאי אותי בחיקך מעלה, מעלה, אל מלתעות ספינת האם המוארת! הרימי אותי אל האוויר הנקי והצלול, תני לי לפרפר ולהיחנק ולהיכנע לתוכך באורגזמה אדירה!

אתה רוצה להתרחק מהרשת אבל הם קוראים לך לחזור. מציפים אותך בזרמים של פלנקטון ממוחזר, לועסים ויורקים אותו לעברך, הטעם מוכר ומזמין וממכר.
אתה רוצה להשתתף במשחק.
כולם רוצים להשתתף במשחק.
רק לא להיות הילד מחוץ למגרש, זה שלא בחרו אותו, זה שמסתכל מהצד.
אתה מסתכל אחורה ושוחה קדימה. או להפך.
כבר מזמן איבדת את הרגשת הכיוון.
הרשת פותחת את רגליה ומזמינה אותך להיכנס.
כבר מזמן איבדת את היכולת להתנגד.
הרשת מגישה לך את פרי עץ הדעת.
כבר מזמן איבדת את תחושת הטעם.
הרשת מחלקת לך כרטיסים למסיבה.
כבר מזמן איבדת את הרצון ליהנות.
הרשת מחממת את הכפית ומגישה לך את המזרק.
אתה מתיישב על הכסא החשמלי ולוחץ על המתג.

[תמונה – cobalt]