תגית: קולנוע

אז ראיתי את אוואטר.
עזבו את הדיונים אודות העלילה או המשחק (הם לא באמת כאלה גרועים). צריך לראות אותו ולו בשביל להבין מה הרגישו אותם אנשים לפני יותר ממאה שנה, בעת שצפו ברכבת המגיעה לתחנה.

בניגוד למיתוס, הקהל כנראה לא ברח בבהלה. אך האנשים ישבו מרותקים לכיסאותיהם במשך אותם 50 שניות, מתבוננים בפליאה בפיסת עולם אשר נקרעה ממנו והועברה למסך. באולם החשוך התגלתה בפניהם מציאות חדשה.

הקולנוע ניסה מאז ומתמיד להעביר אותנו למציאות אחרת. לשכנע אותנו כי המסך הוא בעצם חלון. ככל שהתמונה הפכה אמינה יותר, כך התחזק כוחה של האשליה.

אווטאר הוא השלב הבא. היכולת ליצור עולמות בדיוניים לחלוטין ומציאותיים לחלוטין הגיעה לרמה חדשה. עבור ילדינו, הקולנוע של היום יראה כמו סרטים בשחור-לבן למי שגדל לתוך עולם של צבע. אוואטר הוא לא רק סרט. הוא העתיד.

עדו פלוק רוצה לעשות סרט. פלוק, בוגר הפקולטה לקולנוע של אוניברסיטת ניו-יורק ואמן מולטימדיה פורה, יתחיל לצלם בעוד חודש את סרט הביכורים שלו "אף פעם לא מאוחר מדי". הסרט מופק באופן עצמאי ובתקציב מצומצם של 100,000 שקלים. חצי מהסכום כבר גוייס, אולם החיפוש אחר חמישים אלף השקלים הנותרים מזדחל ללא תוצאה.

עדו וחבריו להפקה החליטו לעשות מעשה. במקום לרדוף אחר משקיעים כבדים, מדוע לא לפנות לעזרת הקהילה? צריך רק חמש מאות אנשים שישקיעו כל אחד סכום לא גדול של מאה שקלים בלבד כדי להשלים את התקציב הדרוש לצילומים. וכך יצא לדרך פרוייקט מימון-ההמון הקולנועי הישראלי הראשון(?) שפרטים נוספים עליו ניתן לקרוא אצל יאיר רוה.

הרעיון של מימון פרוייקטים על ידי הלוואות קטנות (מיקרו-אשראי) יושם עד לא מזמן בעיקר עבור מדינות מתפתחות. מוחמד יונוס זכה בפרס נובל לשלום על הקמת בנק גרמין בבנגלדש, שמתמחה במתן מיקרו-אשראי לאנשים חסרי יכולת כלכלית. פעילותו היוותה השראה להקמת ארגון Kiva, שמאפשר לכל אדם להעניק באמצעות האינטרנט מיקרו-הלוואות לעסקים קטנים במדינות מתפתחות. הויכוח על מידת ההצלחה של מיקרו-אשראי במלחמה בעוני כנראה רק מתחיל, אך אין ספק שברמה האישית והמקומית המודל מוצלח ויכול לעזור לאנשים שזאת אפשרותם היחידה להתקדם.

מודל זה אינו מוגבל למדינות מתפתחות בלבד. דאגלס ראשקוף מציג סיפור אישי שמדגים כיצד בעזרת הלוואות קטנות ניתן לחמוק מהמשחק התאגידי ולחזור לקנה מידה אנושי ומקומי. בית הקפה המקומי שמשמש את ראשקוף, Comfort Cafe, ביקש להתרחב ולפתוח מקום נוסף באותו אזור. שיפוץ המקום החדש נמשך זמן רב, ובעל בית הקפה לא הצליח לקבל הלוואה כדי לסיימו. הוא פנה לעזרה לקהילה המקומית והנפיק כרטיסי VIP. על כל דולר שהושקע בכרטיס קיבל הקונה אפשרות קניה בשווי דולר ועשרים סנט באחת משתי המסעדות. כך נוצרה מערכת חליפין מקומית ממנה כולם מרוויחים – בית הקפה גייס את הכסף הדרוש לסיום השיפוץ בתנאים נוחים יותר מאשר בבנק. הלקוחות קיבלו תמורה של 20% על השקעתם (בצורת אוכל מוזל). מכיוון שהשקיעו במקום, יש להם גם אינטרס לחזור אליו ולדאוג להצלחתו. הקהילה מתגבשת סביב המערכת הייחודית שלה ויוצרת זיקה לעסק המקומי והעדפתו על פני רשתות תאגידיות.

בעידן המדיה החברתית, היכולת לממן עסקים ופרוייקטים קטנים באמצעות מיקור-קהל (crowdsourcing) הופכת לזמינה יותר ויותר. במקביל לאתרים כמו Kiva שמתמקדים באוכלוסיות חלשות, החלו לקום אתרים שמטרתם ליישם את מודל ההלוואות הקטנות גם בתחומים נוספים – לרוב פרוייקטים בתחומי אמנות (שכנראה מתקשים בימינו למצוא מממנים). הצעיר בחבורה הוא האתר kickstarter.com, שמטרתו לספק "דרך חדשה לממן רעיונות" על ידי מתן פלטפורמת מיקרו-אשראי עבור אמנים, מעצבים, קולנוענים, מוזיקאים וכל מי שיש לו רעיון שזקוק להשקעה. בין הפרוייקטים ניתן למצוא סרט תיעודי על מתאגרפים לטיניים בלוס-אנג'לס (זקוק ל-50000$), הקמת אולם פינג-פונג במנהטן (זקוק ל-3500$), או הגשת משחק פאזל מוזיקלי עצמאי לתחרות משחקים (200$ בלבד לדמי ההרשמה).

אתרים כמו kickstarter נותנים את הכלים הדרושים כדי לנהל מערכת מיקרו-אשראי בקנה מידה רחב. המדיה החברתית מוסיפה את המרכיב שראשקוף רואה כמרכזי ביצירת מערכות חלופיות מעין אלה – הזיקה המקומית והקשרים האישיים. המטרה אינה רק למצוא מקורות מימון בזמני מיתון, אלא גם לייצר אינטראקציה בין אנשים שמבוססת על חילופי ערך.

זה יכול להיות עולם מעניין. עולם בו המתווכים נחתכו החוצה. עולם בו במקום תאגידים ובנקים יש בני אדם. עולם בו כל אחד מקיים קהילה ומתקיים על ידי קהילה. במקום לנהל תיק השקעות בבנק, נשקיע באנשים. סופר שאנחנו אוהבים רוצה לכתוב ספר חדש? נשקיע! הלהקה האהובה עלינו עובדת על דיסק? נשקיע! מעצבת האופנה החביבה מוציאה קולקציה חדשה? נשקיע! החקלאי האורגני חושב על מטע אבוקדו? נשקיע!

אבל בינתיים אם יש לכם מאה שקלים מיותרים ותמיד חלמתם לממן סרט קולנוע, לכו על זה.

וולטר מרץ', עורך הסרטים האמריקאי, מדבר על עריכת סרטים ומצמוץ (מתוך כתבתה של נירית אנדרמן ב"הארץ" על ספרו "מצמוץ העין" שיצא לאחרונה בעברית):

"מצמוצים הם סימני פיסוק, הם הפסיקים והנקודות שעוזרים לנו לחלק את הטקסט של החוויות השונות שלנו למקטעים שניתנים לעיכול. כשהבנתי זאת הבנתי גם שהמצמוץ מפריד בין סדרות של מחשבות, וזה עזר לי להבין את המובן מאליו – שכל שוט בסרט הוא מחשבה. כשהמחשבה הזאת נגמרת, או כשיש אתנחתה, זה הרגע שבו אפשר לעבור למחשבה הבאה. התובנה הזאת עזרה לי לארגן באופן טוב יותר את השוטים בסרט".

בעקבות קטע זה, מספר הבחנות מאד לא מדעיות, אך עם זאת נדמה לי כי יש בהן מידה של אמת:
1. תינוקות לא ממצמצים.
2. מוארים ממצמצים לעיתים רחוקות מאד. (צפו בקטעים של אושו, לכו לסטסאנג של טיוהר. הם לא ממצמצים).
3. אנשים מוטרדים ממצמצים הרבה. אנשים פסיכוטים ממצמצים המון.

תהיות:
א. האם מצמוץ העין יכול להוות סמן לזרם המחשבות? היש כאן עדות חיצונית למצב של "No Mind"?
ב. האם עיוורים ממצמצים כמו אנשים רואים?
ג. האם הנתיב הוא דו-כיווני? האם רכישת שליטה על המצמוץ יכולה להביא להשקטת המחשבה?

*זוהי יותר סקיצה לפוסט מאשר פוסט. בעקבות הזמן האבוד. יותר טוב סקיצה מכלום.

**עדכון: בצירוף מקרים מפתיע יאיר רוה מעלה לבלוג שלו את שני הפרקים הראשונים מהספר.

1990. כריסטיאן סלייטר (אולי בתפקידו הטוב ביותר), תלמיד תיכון שקט בפרבר מנומנם באריזונה, מקים תחנת רדיו פיראטית מחדר השינה שלו בבית הוריו. תחת השם "Hard Harry" הוא פורק את כל תסכוליו על חוליי החברה האמריקאית, מנהלת בית הספר המרושעת שמסלקת תלמידי תיכון רק כי הם מורידים את הממוצע, מורים שלא יודעים להקשיב לילדים, פקידי ממשל אפורים וחסרי מעוף, וכל הפאקינג מערכת המנוונת שמדכאת כל שביב מקוריות וחיים.

האמת הישירה ששופעת מדבריו של "הארי" נוגעת בליבם ובחייהם של התלמידים, עוד ועוד מתחילים להאזין לו ורואים בו את הקול שאומר את מה שתמיד היה צריך להיאמר, קול שחותך את כבלי האשליה של המציאות האפורה וקורא להם לצאת מהקופסא, לחיות, לנשום, ולהשמיע את קולם שלהם, הקול האמיתי.

רוב המבוגרים מזועזעים כמובן מהתופעה, סוכנות התקשורת הפדרלית נשלחת בעקבות פורע החוק, הטבעת הולכת ומצטמצמת סביבו, ובסופו של מרדף אחר הרכב ממנו הוא משדר, אל מול קהל מאזיניו, "הארי" נושא את דבריו האחרונים:

But why did I bother coming out here tonight and why did you? I mean it's time, it begins with us, not with politicians, the experts or the teachers, but with us, with you and with me, the ones who need it most… Everyone mix it up, it's not game over yet, it's just the beginning, but it's up to you. I'm calling for every kid to seize the air. Steal it, it belongs to you. Speak out, they can't stop you. Find your voice and use it. Keep this going. Pick a name, go on air. It's your life, take charge of it. Do it, try it, try anything. Spill your guts out and say shit and fuck a million times if you want to, but you decide. Fill the air, steal it. Keep the air alive…

רק שנים ספורות יעברו, והנה חזונו של "הארי" מתממש – פתאום אי אפשר להשתיק אותנו יותר! כל אחד יכול להשמיע את קולו – לכתוב בלוג, לשדר רדיו (או פודקאסט), אפילו לפתוח ערוץ טלוויזיה (אינטרנטי) משלו. על עתיד כזה לא חלם "הארי" (הבלוגר הראשון?) בחלומותיו הפרועים ביותר. עכשיו כל אותם קולות מושתקים ומדוכאים יעלו ויופיעו, המערכת תאבד את שליטתה, גורם הכח המנוון יתפורר והאמת תזקוף את ראשה הרענן והצעיר. הנוער לא יסכים להצטופף יותר בקוביה הקטנה והחשוכה שמקצה לו החברה הבהמית והדורסנית, גלי האינטרנט ימלאו בחיים חדשים ואותנטיים!

אבל מה באמת קיבלנו? זרובבלה.

ההמון אמר את דברו, והתברר שהוא בעיקר רוצה לראות ערוץ 2. אולי אנחנו חברה שסובלת כולה מתסמונת שטוקהולם, יותר מדי זמן צרכנו את הסומה השלטונית שאיננו יכולים עוד בלעדיה. או שאולי פשוט אין יותר במה למרוד. החופש ניתן לנו וגילינו שבעצם אנחנו רק רוצים להיות כמו כולם.

יש דברים שחייבים לראות. באיחור מה ראיתי את הסרט "הדרך לגוואנטנמו" של מייקל וינטרבוטום. זוהי דוקו-דרמה המספרת את סיפורם האמיתי של שלושה צעירים מוסלמים בריטיים ממוצא פקיסטני, אשר נוסעים לפקיסטן לחתונת אחד מהם (השלושה כונו בדיווחי התקשורת Tipton Three). אלו הימים שלאחר הפיגוע במגדלי התאומים, והשלושה מחליטים (בהחלטה תמוהה) לחצות את הגבול לאפגניסטן כדי לראות מה מתרחש שם. הם נקלעים בטעות למחוזות הטאליבן במהלך הקרבות מול הברית הצפונית (בת בריתה של ארה"ב), נכלאים על-ידם, מתגלגלים לכלא האמריקאי באפגניסטן ומועברים לבסוף למחנה המעצר של ארה"ב בגוואנטנמו, בה כלואים ה"מסוכנים" שבין העצורים.

הסרט מתאר את מסכת החקירות, ההשפלות והעינויים שעוברים השלושה במהלך השנתיים בהן היו עצורים, עד לשחרורם – ללא כל האשמה – בשנת 2004. סיפור המסגרת שידוע לכל הוא המלחמה בטרור והמאמץ למנוע פיגועים נוספים, אך הפרטים שמתגלים מתחת לעטיפה החיצונית לא עושים חסד עם ארה"ב. הבחירה להציג את הסיפור באמצעות אנשים חפים מפשע מגדילה, כמובן, את תחושת העוול וחוסר האנושיות שהסרט מעורר, ומעלה את השאלה כמה עוד אנשים נקלעו לסיטואציות מזעזעות כאלה בנסיבות אקראיות וסתמיות לחלוטין.

בהיבט הישראלי, המראות של מחנה המעצר והטיפול בעצירים מזכירים יותר מדי את התמונות שמדי פעם מצליחות להגיע מהשטחים ולעבור את מחסום אי-האכפתיות. קשה שלא לחשוב על פלסטינאים אזוקים בעזה, על מטלטלי השב"כ או על מחנות מעצר צפופים וחמים (למרות שאלו האמריקאים נראים נקיים ומסודרים הרבה יותר, באופן לא מפתיע).

כמובן שהתמונה אינה חד-משמעית לכל כיוון שהוא. הסוגיה של מאבק בטרור, הגנה עצמית לעומת זכויות אדם ויחס אנושי היא מרובת גוונים ורבדים, ואין עליה תשובה אחת ונכונה (וזאת עוד מבלי להכנס למצב הישראלי – פלסטינאי הספציפי). הסרט חשוב כי הוא מציג את הפן האנושי שכל כך נוח וקל לשכוח במסגרת הסיפור הגדול של "הטובים נגד הרעים". מתחת לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו נמצאים אנשים. מאחורי עקרונות של תרבות וקידמה מסתתר סבל אנושי גדול. אין פה פתרון, רק הסתכלות שכוללת את הפרטים הקטנים, את הצדדים האנושיים והכואבים של המשוואה.