1990. כריסטיאן סלייטר (אולי בתפקידו הטוב ביותר), תלמיד תיכון שקט בפרבר מנומנם באריזונה, מקים תחנת רדיו פיראטית מחדר השינה שלו בבית הוריו. תחת השם "Hard Harry" הוא פורק את כל תסכוליו על חוליי החברה האמריקאית, מנהלת בית הספר המרושעת שמסלקת תלמידי תיכון רק כי הם מורידים את הממוצע, מורים שלא יודעים להקשיב לילדים, פקידי ממשל אפורים וחסרי מעוף, וכל הפאקינג מערכת המנוונת שמדכאת כל שביב מקוריות וחיים.
האמת הישירה ששופעת מדבריו של "הארי" נוגעת בליבם ובחייהם של התלמידים, עוד ועוד מתחילים להאזין לו ורואים בו את הקול שאומר את מה שתמיד היה צריך להיאמר, קול שחותך את כבלי האשליה של המציאות האפורה וקורא להם לצאת מהקופסא, לחיות, לנשום, ולהשמיע את קולם שלהם, הקול האמיתי.
רוב המבוגרים מזועזעים כמובן מהתופעה, סוכנות התקשורת הפדרלית נשלחת בעקבות פורע החוק, הטבעת הולכת ומצטמצמת סביבו, ובסופו של מרדף אחר הרכב ממנו הוא משדר, אל מול קהל מאזיניו, "הארי" נושא את דבריו האחרונים:
But why did I bother coming out here tonight and why did you? I mean it's time, it begins with us, not with politicians, the experts or the teachers, but with us, with you and with me, the ones who need it most… Everyone mix it up, it's not game over yet, it's just the beginning, but it's up to you. I'm calling for every kid to seize the air. Steal it, it belongs to you. Speak out, they can't stop you. Find your voice and use it. Keep this going. Pick a name, go on air. It's your life, take charge of it. Do it, try it, try anything. Spill your guts out and say shit and fuck a million times if you want to, but you decide. Fill the air, steal it. Keep the air alive…
רק שנים ספורות יעברו, והנה חזונו של "הארי" מתממש – פתאום אי אפשר להשתיק אותנו יותר! כל אחד יכול להשמיע את קולו – לכתוב בלוג, לשדר רדיו (או פודקאסט), אפילו לפתוח ערוץ טלוויזיה (אינטרנטי) משלו. על עתיד כזה לא חלם "הארי" (הבלוגר הראשון?) בחלומותיו הפרועים ביותר. עכשיו כל אותם קולות מושתקים ומדוכאים יעלו ויופיעו, המערכת תאבד את שליטתה, גורם הכח המנוון יתפורר והאמת תזקוף את ראשה הרענן והצעיר. הנוער לא יסכים להצטופף יותר בקוביה הקטנה והחשוכה שמקצה לו החברה הבהמית והדורסנית, גלי האינטרנט ימלאו בחיים חדשים ואותנטיים!
אבל מה באמת קיבלנו? זרובבלה.
ההמון אמר את דברו, והתברר שהוא בעיקר רוצה לראות ערוץ 2. אולי אנחנו חברה שסובלת כולה מתסמונת שטוקהולם, יותר מדי זמן צרכנו את הסומה השלטונית שאיננו יכולים עוד בלעדיה. או שאולי פשוט אין יותר במה למרוד. החופש ניתן לנו וגילינו שבעצם אנחנו רק רוצים להיות כמו כולם.
זרובבלה היא אולי זו שצורחת על גבי האינטרנט הזה, אבל אני רוצה להאמין שבסופו של דבר, הזנב הארוך (שכולל המון אנשים שיותר כדאי להקשיב להם) הוא זה שיש לו את ההשפעה המשמעותית יותר (אחרת כל מה שכולנו עושים כאן הוא חסר טעם וחסר משמעות, לא?).
ואגב, זרובבלה כותבת לא רע בכלל. באמת. וכשהיא רוצה לכתוב לא גזעני ואינטליגנטי, ובלי הציצים בחוץ, היא מסוגלת לכך בהחלט (מצד שני, גם ערוץ 2 יכול, הוא פשוט לא רוצה).
ואגב, הכינוי המלא והמדוייק של דמותו של כריסטיאן סלייטר (לאן הוא נעלם?) הוא Happy Harry Hard-On. חשוב לדייק בזוטות שכאלה! 🙂
זרובבלה הובאה בתור שם קבוצתי מייצג, שום דבר אישי. אני מסכים שהיא דווקא כותבת טוב, אבל גם זאת חלק מהנקודה. שגם אלה שיכולים, רוצים את המיינסטרים. אצל זרובבלה הנקודה אף מתחדדת כי המיינסטרים שלה הוא מאד קפיטליסטי (עייני ערך קמפיין לבגדי ים בבלוג).
שאלת ההשפעה היא אכן שאלתית. אולי הזנב הארוך ישאר בסוף באמת רק זנב?…
אויש. יש לי כ"כ הרבה מה להוסיף כאן. חכה. 5 דקות ואתה מקבל טראקבק.
(ובטח גם ציטוט אצלי בסמינריון)
ואי אפשר, אבל באמת אי אפשר, להזכיר את הסרט המופלא הזה ללא נתינת כבוד לביצוע המופלא של שיר הנושא Wave Of Mutilation של הפיקסיז.
ואני חייב רק בשביל הנוסטלגיה העצומה שאפפה אותי בעקבות הטור היפה:
cease to resist, giving my goodbye
drive my car into the ocean
you'll think i'm dead, but i sail away
on a wave of mutilation
מצד אחד אני נוטה להסכים איתך על עניין אובדן מרד הנעורים לטובת הרשת, מצד שני כמעט כל דור טוען שהדור אחריו מנוון יותר, והטכנולוגיה מחלישה אותו. לדוגמא- לנו לא היה אינטרנט אבל כבר היה מחשב מה שלא היה להורינו שלהם היתה טלויזיה שלפני כן היה רק רדיו וכו'. ויוצאים גם דברים טובים מהרשת- לא חסרים בלוגים איכותיים ומרדנים, האינטרנט מאפשר התנתקות מהטלויזיה וערוץ 2(שקובע מה לראות ומתי) , ואנחנו בוחרים לעצמנו את התוכן הרצוי ובזמן שנוח לנו.
חוץ מזה שמדובר באמת בסרט מעולה שעדיין רלבנטי, ולא יזיק לדרדקי הבלוגספירה לצפות בו 🙂
איזה קטע, נזכרתי בסרט הזה לא מזמן וכמעט כתבתי עליו פוסט. חסכת לי.
מסכים שהסרט מבשר את הבלוגוספירה, לא מסכים עם המסקנה הפסימית שלך. להגיד שנשארנו עם זרובבלה זה פשטני.
ברור שהמיינסטרים יתפוס את הכותרות ואת ראשות המצעדים. בגלל זה הוא הגיע להיות מיינסטרים מלכתחילה. רק בסרטים הוליוודיים יוצאים ההמונים לחגוג סביב המורד האאוטסיידר.
אבל יש בבלוגיה כל מיני ילדים שמשדרים כל מיני דברים ומגיעים לכל מיני לבבות. זה לא עושה גלים, אבל זה משפיע בקטן, פורט לכל מיני אנשים על כל מיני מיתרים. ילדים משתפים בדברים קשים, ילדים יכולים להרגיש פחות חריגים, פחות בודדים. זה אולי פחות פוטוגני מכריסטיאן סלייטר על ג'יפ (או מהשדיים של אליזרין), אבל זה לא אומר שזה לא קיים.
אני לא חושב שמרד הנעורים מת. הוא השתנה, כמו כל דבר אחר. להארי היה ייתרון – הוא קיבל ציוד שהיה נדיר באותה התקופה וזה מה שעשה אותו מיוחד (זה והרצון לדבר והיכולת המילולית לעשות זאת). כיום הטכנולוגיה מאפשרת לכולנו לעשות זאת. אבל אז נשארים בראש אלו שיודעים לדבר או לכתוב, שמסוגלים לבנות רעיון ולבטא אותו בצורה נורמלית.
אני מבין את התסכול שלך אבל אני לא חושב שצריכים לדאוג. קבוצת הייצוג של זורבבלה תמיד הייתה קיימת, אז עכשיו היא פה ברשת. זה לא יפריע לאחרים לדבר חזק!
רק למען הסדר הטוב, לפעמים אני גם אופטימי בנוגע לתפקיד של הרשת בחיינו (למשל כאן וכאן).
ולפעמים לא.
אולי אני טועה, אבל בכל זאת נראה לי שמשהו השתנה, התפוגג קצת ניחוח האנטי ממסדיות של מרד הנעורים. זה מתבטא בעיקר בניכוס השווקי של כל מה שמריח לרגע כמו משהו "מגניב". כאילו, אבריל לאבין רוקרית מורדת? גיב מי א ברייק.
הטרקבק לא הגיע, אז הנה מה ששרון כתבה בנושא.
הו, אתה בסדר אתה! 🙂
[אני אעיק על האמא של בלוגלי בנדון לכשזו תשוב מחו"ל – פויה שטראקבקים לא מגיעים!]
אני חושבת שהבעיה היום היא פשוט שהודות לטכנולוגיה, כל מה שהוא "מגניב" ו"ייחודי" מנוכס כיום יותר מהר מאי פעם ע"י אנשי השיווק. זה היה קורה גם קודם, אלא שזה קורה עכשיו עוד לפני שהספקת למצמץ. היום הסנאי המאיים מככב ביו-טיוב, מחר יש לו חוזה כסמנכ"ל לפיתוח מדיה בסלקום (או קו בובות משלו). אבל מחרתיים הוא כבר נשכח (וזה בעיניי הפלוס הגדול של הזוועה הזו).
וזה כמובן בהנחה שאנשי השיווק הם לא אלה שיוצרים את ה"מגניב/ייחודי" מלכתחילה ומנסים לפמפם לנו אותו כחתרני-עלק.
שזו הרי הנקודה שבה יושבת אבריל לאבין (שהקימה לתחייה את הפאנק! נשבעת!) לצד גווייתיהם המרקיבות של קורט קוביין וצ'ה גווארה שעברו רדוקציה לטי-שירטים שנלבשים ע"י מנחי ערוץ הילדים.
אני לא יודע לגבי עניין המרד, אבל האינטרנט שינה משהו מהותי בחוויית ההתבגרות עצמה. חווית ההתבגרות שלי, ושל בני דורי והדורות שלפניהם, היתה בעיקר חוויה של בדידות. לא חשבתי שיש עוד כמוני, שמתעניינים במה שאני מתעניין, שמתעצבנים ממה שאני מתעצבן. כשמצאתי מישהו שגם קורא "שר הטבעות" וגם מאזין לביטלס הוא הפך לחברי הטוב ביותר. לא היו הרבה כאלה. והנה, בעולם של היום כל טינאייג'ר יכול למצוא חבורה גדולה הרבה יותר של אנשים בני גילו שחולקים את אותן מחשבות/ בעיות/ תחומי עניין. הוא לא לבד בעולם עם אהבותיו ועם פחדיו ועם התהיה המתמדת של הנעורים "האם אני נורמלי?" וכשיש לאדם קבוצה שהוא חלק ממנה הוא מתעל את האנרגיה שלו לתקשורת, הוא פנוי יותר רגשית לעולם ופחות מוטרד, מפוחד ובודד.
רן, האם באמת החברה הולכת ונהיית יותר פנויה רגשית? הלוואי. מבחינות מסויימות גם עידן הניו אייג' אולי תורם קצת לפתיחות והתפתחות. אבל לרוב נראה לי שההשטחה הקפיטליסטית הולכת יד ביד עם קיפאון רגשי ומחשבתי, ושהיא מנצחת כרגע במערכה.
אנרגית מרד הנעורים, כשהיא מתועלת לכיוונים לא הרסניים, עוזרת לערעור האזיקים התודעתיים של המיינסטרים. אבל אם מרד הנעורים מתפוגג בפוף צרכני, מאיפה תבוא המהפכה?
אתם מוזמנים להיכנס לאתר חדשות לוני ולקרוא אודות "מרד התלמידים" שמתארגן. אשמח אם תגיבו ותציעו, מכיוון שאנו מארגנים את הפרטים. מקווה מאוד לשמוע מכם, וכולי תקווה שתמצאו לנכון להעביר את המסר הלאה בכל אמצעי אפשרי. תודה
מרגוליס, לא דיברתי על החברה אלא על אינדיבידואלים. ועל הפחתת ההתנגדות המובנית בגיל הנעורים כאשר הנער מגלה שהוא לא לבד. אבל אם ניקח את זה לתחום הפוליטי הרי שהשייכות לקבוצה נותנת ליחיד כח להתמודד עם חייו. לפעמים היא גם נותנת להם פשר, לפעמים גם פשר פוליטי-חברתי. המחאה יכולה בעידן האינטרנט להיות יותר מושכלת כאשר לכל נער יש גישה לאתרים כמו למשל יסו"ד יותר מאשר סתם השתוללות. יש לפחות יותר פוטנציאל להבנת תהליכים ואני חושב שדווקא לאור הקפיטליזם המשתולל יש יותר הבנה כזו כיום (גם בזכות האינטרנט) מאשר לפני 20 שנה. אז ההשטחה הקפיטליסטית עדיין היתה בחיתולים ומעטים שמו לב אליה (למשל חוק בריאות ממלכתי, למשל הרס ההיסתדרות, למשל ראשית ההפרטות) ובפרט נוער "זועם" לא ידע ממש על מה ולמה.
(ההשטחה הקפיטליסטית חלה, אגב, גם על הניו-אייג' ודומיו).
נראה לי שמוגזם לצאת באמרה שמרד הנעורים מת כמו שמוגזם לומר שהפאנק מת. אלה סוגי הציטטות שעיתונים כל כך נהנים לייצר ודווקא בדיוק מחזירים את כוחו של המרד בחזרה. ואתה יודע מה, אולי הפאנק הוא דוגמה מייצגת איך מתרחש מרד נעורים. מתחיל כתופעה שולית של כמה חלוצים שהולכים לגמרי נגד הזרם, תופס תאוצה, מאומץ על ידי המדיה, נלעס וממוסחר על ידי ההמונים, הופך לפאסה, ודווקא אז חוזר לקבל את האדג' והעצמאות שלו. כמובן שכשהגיע לשיאו, מגיע מרד חדש נגד המרד שהתמסד, המהפכה המתמדת.
אז הבלוגים איבדו מהפאנץ' שלהם? מעולה. זה אומר שנתחיל לראות סגירה של בלוגים המוניים, ואת הגעת הדבר הגדול הבא שיסחוף את כולם לאוקיינוס. נערים מתוסכלים ומרדניים שההורים שלהם והחברה לא מבינים אותם לעולם היו (עוד הרבה לפני כריסטיאן סלייטר) ולעולם יהיו, זה לא הולך להשתנות בקרוב. הקפיטליזם יכול לנסות להשטיח את מה שהוא רוצה, אבל לדעתי המרד הרציני הבאה יהיה כל כך מנוגד לרעיונות של החברה ההמונית (למרות מראית העין כאילו הכל מותר, לפחות בחברה שלנו יש מי תהום של שמרנות) שכמו כל מרד טוב הוא לא יאומץ מיד. אין ספק שזה יהיה מעניין, שתנשוב רוח והגות חדשה שטרם שמענו ושתזעזע לנו את הצורה. אולי איזה ניאו-ניאו-מרקסיזם, אולי אקו-טרור, וודו-אורבאני, דת חדשה, אלהים יודע מה. מה שבטוח, אין סיכוי שהמורדים האמיתיים של היום שומעים אווריל לווין.
הלוואי, הלוואי שהתיאוריה של רן הייתה נכונה. גם אני חשבתי לא מזמן על העניין הזה, שעכשיו בני נוער אמורים להרגיש הרבה פחות בודדים ומבודדים, כשהם יכולים לפתוח פורום או בלוגיה ולמצוא עשרים אנשים ששותפים לתחושותיהם, אהבותיהם ובעיותיהם הייחודיות.
לצערי – ואשמח אם יתקנו אותי – אני לא רואה את זה קורה. אני בעיקר רואה שיש יותר מקום לקטר בו על אותן בעיות, ויותר מאזינים. אם קורה עם זה משהו חיובי מבחינת הנוער? לא בטוח. מה שבטוח הוא שהבלוגים לא מכוונים את רוב הנוער לתרבות אלטרנטיבית. מי שרואה ערוץ 2 בדרך כלל נשאר בערוץ 2, גם אם הוא הולך אחר כך לכתוב בבלוג שלו על הפרק השבועי של כוכב נולד.