לפני כמה ימים פרסמתי פוסט על מיתוס המדע לפי פול פייראבנד. בדיון המעניין שהתנהל בתגובות לפוסט היו גם כמה שאלות שניסיתי לענות עליהן, אך שחרגו מהתחום שאני מרגיש כי יש לי בו ידע מספק. דבר זה עורר בי את השאלה – מה צריך להיות היקף ידיעותי בנושא לפני שאוכל לכתוב עליו בבלוג? ומהצד השני – כמה ניתן לסמוך על דברים שאני קורא בבלוגים אחרים?
זוהי כמובן לא שאלה חדשה כשאנו מדברים על האינטרנט. דיונים רבים התנהלו ומתנהלים על חוכמת ההמון. ויקיפדיה, בלוגים, וידאו; כל תחום התוכן-שמיוצר-על-ידי-משתמשים מעמיד בשאלה את מעמד המומחה לעומת ההמון. אומת ההמונים החדשה שמייצר המרחב הוירטואלי מאיימת להחליף את מוסדות הידע הישנים, להדיח מכסאו הרם את המומחה.
אולם החוויה האישית שלי קצת שונה. אני מזדהה מאד עם דבריה של איילת:
אני מרגישה כאילו אני הולכת על חבל דק בין הניסיון לומר אמירה שאפתנית ורעננה (בתור סמי-אקדמית צעירה, שעתידה לפניה), לבין הסכנה שאתבזה ב”קפיצה מעל הפופיק” (בתור בסה”כ בוגרת תואר ראשון ששכחה את מקומה)… ומה לגבי כל מה שאני לא יודעת (שתמיד נראה אינסופי), ועוד יותר – מה לגבי כל מה שאני אפילו לא יודעת שאני לא יודעת?
ככותב, חלק מהעניין הוא אולי חוסר בטחון פסיכולוגי, מידת האמונה בידע האישי שלי, במה שיש לי להגיד. אבל לא רק. המדיום החדש הוא מהיר, מיידי. היכולת לכתוב ולפרסם זמינה יותר מאשר אי-פעם. אך כתוצאה מכך, מנגנוני הבקרה מתפוגגים. במדיה המסורתית קיימים מערכים של סינון, הגהה, עריכה, עוד עיניים ומוחות שמסתכלים על הדברים ויכולים לתקן ולשנות לפני שהם משוחררים לאויר העולם. מאמרים אקדמיים עוברים מסלול מכשולים של ביקורת לפני שמאושרים לפרסום בכתב עת מכובד. אין כאן ערובה לדיוק ואמת, אך יש סוג של בקרה נוספת.
כמו כל דבר, המשמעויות הן גם חיוביות וגם שליליות. יותר אנשים יכולים להתבטא, אנחנו חשופים למגוון רחב של דעות ותפיסות, האסמכתא האקדמית לא מהווה מכשול על מנת שאנשים יוכלו להשמיע את דברם ולהציג את רעיונותיהם. אך במקביל, קשה לנו יותר לדעת על מי לסמוך, למי להאמין.
האחריות, אם כך, נופלת כרגע על הקורא. עלי להעריך את איכות הכתיבה שנפרשת לפני, לדעת לקחת הכל בערבון מוגבל, להצליב מידע ולחפש מקורות אחרים באם מדובר בעניינים אשר חשובים עבורי. האם זה הופך אותנו לקוראים חכמים יותר? או שמא רוב האנשים מרימים ידיים ומעדיפים לסמוך על הכתוב ולא לחקור במופלא מהם?
אין ספק כי מוקדי הכוח של הידע מתארגנים מחדש. אבל אינני בטוח כי אנו צועדים לעבר עידן חסר מומחים. תמיד נצטרך את אותם אנשים שבחרו להקדיש את חייהם (או לפחות חלק גדול משעות עירנותם) לתחום מסויים, שהחליטו להתמקד בערוץ אחד מבין שלל ערוצי המידע הזמינים לנו. רופאים, חוקרים, פסיכולוגים, פיזיקאים, מורי זן, בעלי חומוסיות. אנחנו צריכים אנשים שיודעים מה הם עושים. רק שכיום היכולת שלנו לבקר, לבחון חלופות ולהבין בעצמנו על מה מדובר, גם אם באופן חלקי, גדולה הרבה יותר משהיתה בעבר. כך שהמומחה לא נעלם, אבל הוא יורד אל העם, או יותר נכון – העם עולה אליו.
נוצרת כאן דמוקרטיזציה של ידע על-ידי הרחבת המערך ההיררכי של המומחיות. הרשת מולידה יותר ויותר "מומחי משנה" שכותבים ונקראים ללא חותמת רשמית של מישהו מלבד הקוראים. אולם כדי שלא נקפץ על מדרון חלקלק שיוביל לאידיוקרטיה (הרעיון חביב, הסרט פחות), דרושה כאן אחריות כפולה – ככותבים, אחריות בסיסית כלפי המילים שאנו משחררים. וכקוראים – הבנה של המדיום ומגבלותיו, והפנמה של הצורך בקריאה חכמה וביקורתית.
מה אומר ומה אדבר? אני רואה כיצד מוממחיותי בקטע אחד של ההיסטוריה הופכת אותי למומחה בתחום אחר וכיצד תשתית אחת מהדהדת ענף, או שורש או אפילו מגדל שן מאוחר. קשה לחרוץ דעה. קודם תפתור את חידת הקיפוד והשועל ואז נדבר.
האחריות תמיד נפלה על הקורא. אלא שפעם היה קצת פחות לגיטימי לפקפק במידע, כי הוא הגיע מה"מומחים" ש"יודעים", וחלילה מלפקפק בהם. אלא שעכשיו כשכל אחד יכול להיות מומחה, זה פשוט בולט יותר והכרחי יותר מבעבר.
אני רוצה דווקא להפנות אותך לפוסט אחר אצלי, שאני חושבת שמתקשר לעניין, לגבי ההעצמה והחלשה שיש דווקא בבלוגים כמדיום:
"המעבר מ”סטודנטית” ל”כותבת”, אם כך, הוא לא בכך שאני מעמידה את עצמי למבחנם של אחרים. הוא דווקא בכך שאני צריכה להעמיד את עצמי במבחן של עצמי – מכיוון שאין אחרים שיכולים לקבוע את הרף עבורי. אני היא זו שצריכה להחליט האם מה שאני כותבת ראוי מספיק, מעניין מספיק, מבוסס מספיק, וכן מספיק. במובן הזה, יש דמוקרטיזציה מוחלטת באינטרנט, אבל גם פחד גדול מאוד מעיוורון עצמי ומחוסר סטנדרטים. אני חייבת להרים את עצמי בציציות ראשי, ולהעמיד את עצמי על הבמה.
בכך שונה גם הכתיבה בבלוג מן הכתיבה האקדמית. פרסומים אקדמיים תלויים כמעט תמיד בשיפוט חיצוני – האם יקבלו או לא יקבלו את המאמר שלי? האם יבחרו לפרסם את הספר שלי? זה מצד אחד מכעיס, אבל מצד שני, אני חושבת שיש בזה גם משהו שמעניק בטחון: מישהו אחר, חכם יותר ומוכשר יותר, יגן עלי מפני חשיפת קלוני ברבים, וישמור את סודי עימו. שגיאותיי לא ייחשפו בפני העולם כולו.
כל כך התרגלנו למסננים ולחסמים הללו (כמה פעמים חיכינו לתשובה “האם התקבלתי?”), עד שהם הפכו להיות אחד ממרכיבי הזהות שלנו – אנחנו מורכבים מסך כל המקומות שהתקבלנו אליהם (ולא סתם הומצאה הבדיחה ש”אני לא מוכן להיות חלק ממקום שמוכן לקבל אותי אליו”).
במובן הזה, הבלוג שובר אמת בסיסית מאוד לגבי המיקום שלנו את עצמנו בחברה, כי אנחנו באמת לא יכולים לדעת האם אנחנו מספיק טובים. אנחנו חייבים לסמוך על עצמנו בעניין הזה, ולהסתכן בכך שנטעה בטעות המפחידה מכולן – להיות פתטיים. לחשוב שאנחנו טובים יותר מכפי שהננו. וזה באמת מפחיד. ועם זאת, זה גם מחזק ומעצים לנכס מחדש את השאלה מי אנחנו, מה מניע אותנו, ומי אנחנו רוצים להיות".
זו ההפנייה לפוסט המלא. [אני לא יודעת לטרקבק….]
צודקת כל כך. תודה על ההפניה!
אכן, התהליך שקורה בעידן האינטרנט הוא מרתק ומסקרן לאן הוא יוביל את האנושות, אך תנו דעתכם שמוקדי הכוח של ה"מומחיות" נותרו על כנם: רופא לא יבדוק בוויקיפדיה איזה תרופה לתת ומהנדס יבדוק תוצאות ניסויים שפורסמו בספרות המדעית לפני שישתמש בהם בתכנון גשר. האינטרנט כאן שיפר את התקשורת בין קהילות המומחים, אבל לא פתח אותן לחלוטין. איפה שהייתה מהפכה זה בזרימה של הידע "החוצה" ו"למטה", אבל כל עוד בידע הזה לא נעשה שימוש מעשי, הדיוק אינו חשוב. צריך לזכור שהרבה מאוד מהחומר באינטרנט דוקא כן מוזרם לשם על ידי מומחים מהסוג הישן, או לפחות על ידי חובבים משוגעים לדבר ואוטודידקטים. יש אנשים שמתייחסים בחרדת קודש למילה הכתובה, כאילו מה שנכתב באינטרנט צריך להיות קבוע במסמרות. דוקא שפע המידע – והטעויות והשקרים – מערער את ההגמוניה של המילה הכתובה, ואנשים יכולים לחזור אחורה ולפקפק בכל מה שהם ראו עד עתה כתוב, אפילו הוא נחקק בסלע. אפילו רק בשביל זה הייתה שווה המצאת האינטרנט.
אחת הבעיות המרכזיות ברשת היא שכולם שווים. מומחה והדיוט גמור יכולים לכתוב על אותו נושא ולקורא לא תהיה שום הזדמנות לדעת מי משניהם צודק כי שניהם נשמעים אותו הדבר. מצד שני, האקדמיה אינה דמוקרטית באותה צורה ובצדק. יש משקל רב למומחים בתחומם וכשאנשים צריכים להתבטא בנושא מסוים הם צריכים לדעת על מה הם מדברים כי אחרת יחשפו מייד כחובבנים.
לעומת זאת, אני לא חושב שברשת כותבים צריכים להיות בהכרח מומחים לכל דבר שהם כותבים. הם יכולים לכתוב על נושאים שמעניינים אותם ואחרים שמבינים יותר מהם יכולים להרחיב או להגיב. כל עוד הנושאים מעניינים זה מה שחשוב, ובעיקר העובדה שאנשים שבאמת מתעניינים בנושא יחפשו עליו חומר בעצמם.