תגית: אמת

זאת כבר קלישאה להגיד את זה – אבל אנחנו בעידן של התפרקות מושג ה"אמת". זה מתבטא בכל הדרכים שאנחנו מכירים כבר – הטכנולוגיה שמתקדמת בקצב אקספוננציאלי למצב שבו אפשר לייצר תמונות וסרטים שנראים אמיתיים לחלוטין ואין לדעת אם מה שאנחנו רואים הוא אמיתי או מיוצר. הרשתות החברתיות שהן תיבות תהודה וזרז של פייק ניוז. חדירה של רעיונות פוסט-מודרניים למיינסטרים ואיתם ערעור תרבותי על מה היא המציאות (ה"מטריקס" כמשל). אובדן האמון במוסדות הפוליטיים והתרבותיים ומות הדמוקרטיה. זה נראה כמו סחף שאי אפשר להתנגד לו, ואכן יותר ויותר אנשים אומרים דברים כמו "אין לי אמון בשום דבר שמדווח" או "אי אפשר להאמין לשום דבר מבחוץ".

הבעיה – ומה שלדעתי רוב האנשים מפספסים – היא שאובדן האמון הזה שאנשים מביעים הוא לא פסיבי, הוא לא כניעה למציאות משתנה. אובדן האמון הוא מעשה אקטיבי, הוא פעולה בעולם- פעולה שמייצרת עולם באותה מידה שהיא מושפעת מהעולם.

אסביר – אמת, או מציאות, היא מושג מורכב. בתוך המורכבות הזאת, התפיסה שלנו, או הסיפור שלנו לגבי מה היא אמת (או מציאות) הוא חלק ממה שמייצר את מושג האמת. האמת היא סוג של יחס גומלין בין מה שקיים לבין הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אפשר להסתכל על זה מכיוון של פרשנות פילוסופית, אבל חשוב לי יותר כרגע להתייחס לזה ברמה הפרקטית – כל המבנים החברתיים והפוליטיים שלנו הם סיפור משותף. הכח וה"אמת" של המבנים והמוסדות הללו טמון בהסכמה. לא הסכמה במובן הפוליטי, אלא הסכמה לגבי תפיסת המציאות המשותפת – לגבי היכולת להאמין ביחד. ההחלטה שלנו למה אנחנו מוכנים להאמין נראית אינדיבידואלית, אבל אוסף כל ההחלטות האינדיבידואליות הללו הוא מה שמאפשר מסגרת חיים משותפת.

וכך, כשאנחנו אומרים ש"אי אפשר להאמין לשום דבר", אנחנו מפרקים את המוט שאנחנו אחראים עליו בתוך המבנה הסבוך והמסועף הזה של חיים אנושיים משותפים. אי האמון הזה הוא פעולה של ממש בעולם, פעולה של פירוק.

תרצו לומר – אבל באמת אי אפשר להאמין לשום דבר. הרי פירטת בפיסקה הראשונה את הזעזועים בעולם שבאמת מפרקים את המציאות. אבל אני רוצה לטעון שמחובתנו המוסרית לעמוד בסחף. שעלינו להבין ולהכיר במשמעות של אבדן האמון. שדווקא בתקופת שינויים כזאת עלינו לקחת אחריות אישית וקבוצתית – כפעולה מודעת – של החזקת לפיד היכולת להאמין באמת, מתוך הבנה של אמון כפעולה בונה שמבקשת לייצר מציאות חדשה מתוך המציאות המשתנה.

ושוב, מעבר להיבט הפילוסופי, מדובר גם בפעולה פרקטית. אם אי אפשר להאמין לשום דבר ולאף אחד הרי לא משנה כבר מי עושה מה. אבל לא להכנע לאבדן האמון משמעו שממשיך להיות לנו אכפת, שאנחנו לא מוותרים. שגם בעולם שיסודותיו זזים ומתערערים אכפת לנו מי עושה מה. ואז אנחנו ממשיכים להבדיל בין מושחתים יותר למושחתים פחות. אנחנו ממשיכים לצפות לאנשים טובים במוסדות הציבוריים שלנו. אנחנו לא מוותרים על סטנדרטים עיתונאיים, גם אם הם לא מושלמים, ומסוגלים לראות את המרחק בין עיתונות לבין בידור פופוליסטי.

אפשר אולי לקרוא לזה אקטיביזם מטאפיזי – פעולת התנגדות לניהיליזם שבאובדן האמונה לצורך בנייה מחודשת של הסיפור המשותף של האנושות. ככה, ללא פאתוס, בקטנה.

המציאות הפיזיקאלית ברמתה הבסיסית ביותר, כך מספרים לנו הפיזיקאים, היא הסתברותית. יש סיכוי שהאלקטרון נמצא פה, יש סיכוי שהוא נמצא שם. המדידה שלנו משנה את מיקומו. אין – וגם לא יכול להיות – מידע קבוע ומוחלט ברמה הקוונטית. זהו עולם של אי-ודאות הסתברותית.

ממשיכים ואומרים כי תופעות קוונטיות לא נראות אצלנו בבית. הן נשארות סמויות בתוך גרעין הסיכה של העולם הזעיר שמפעיל את הכל. אבל.

המציאות שלנו גם היא וודאית וברורה פחות משהיינו רוצים להאמין. הפוסט-מודרניזם, על כל פגמיו, לימד אותנו לפחות זאת – כל "עובדה" נגזרת תמיד מתוך ראיית עולם מסוימת, מתוך נקודת מבט. או במינוח סמי-קנטיאני, לעולם לא תהיה לנו גישה ל"עובדה" כשלעצמה. אנו תמיד מתבוננים בעולם מתוך מערכת קונצפטואלית כלשהי, ואין לנו אפשרות להכיר דבר שלא דרך מערכת כזו.

היחס בין העובדה הנתפסת לבין המציאות העירומה הוא יחס הסתברותי. כמו מיקום האלקטרון, כך גם העובדות של עולמנו הן הסתברויות. ההתבוננות שלנו, הצפייה בעולם, משפיעה על הנמדד. נקודת המבט שלנו קובעת את העובדות שנוכחות בפנינו. כל עובדה כזו היא קירוב שנקבע מתוך המערכת המתבוננת. קירוב של מה? זוהי שאלה שאין לה מובן.

אמנם, בחיי היומיום אנו נוהגים כאילו יש אמת אחת. מעצם היותנו בני-אדם, אנו חולקים נקודת מבט משותפת וקרובה המאפשרת לנו לנהוג כך. אנו מסתמכים על הקירוב הממוצע שמאפשר לנו לתפקד בעולם (כמו שהפיזיקה הניוטונית היא קירוב מספק בסדר גודל מסוים). אך כשאנו מנסים לחדור פנימה, מבקשים לקלף את שכבות המציאות וההכרה, אנו נתקלים שוב ושוב בפרדוקסים, במעגלים, בקצרים הכרתיים. כי האמת המוחלטת, כמו מיקומו המוחלט של האלקטרון, היא אשליה בלבד. האמת היא תופעה קוונטית והסתברותית.

——————————-

יש האומרים כי עידן המחשב יביא אותנו לעולם של עובדות מוחלטות. באמצעים אלקטרוניים נרשום את כל נתוני החושים שלנו, נתעד באופן מדוקדק וצמוד כל רגע וכל התרחשות. המחשב יאפשר לנו רישום מוחלט ואובייקטיבי של המציאות. לא עוד נקודות מבט, לא עוד עדויות סובייקטיביות. הטכנולוגיה תביא את המציאות אל שולחן המנתחים ותציג אותה באובייקטיביות לכל דורש.

האומנם? הן בכל דור ודור קמה טכנולוגיה אחרת לתעדנו. בכל תקופה טכנולוגיה אחרת נתפסת כמייצגת הנאמנה של המציאות. האמת על העולם הועברה בעבר בסיפורים ובמיתוסים מאב לבן. אז הופיע הכתב ושחרר אותנו ממגבלות הזיכרון וההטיה של המספר. הציור היה טכנולוגיה לרישום מדויק של העולם (ב"חוזה השרטט" הדיוק בתיעוד הוא שמביא להשמדתו של המתעד). הצילום דחק את הציור למחוזות האמנות ומיצב עצמו כהעתקה בלתי ניתנת לערעור של המציאות (רולאן בארת כותב: "פעם קיבלתי מאחד הצלמים תצלום של עצמי. לא זכרתי… שתמונה זו צולמה בשעתה. … ואף על פי כן, משום שהיה כאן תצלום, לא יכולתי להכחיש שהייתי שם").

——————————-

האם מישהו כיום, בעידן הפוטושופ, חושב כי צילום או סרט וידאו הוא תיעוד הנמצא מעבר לכל ספק? כל טכנולוגיה חדשה שמופיעה מציגה את הטכנולוגיה הקודמת לה כלא אמינה ונתונה למניפולציות. יהיה זה פזיז, אם כך, להניח כי עם טכנולוגית המחשב נגיע לגביע הקדוש של התיעוד. במידה מסוימת, אולי אף להפך – כאשר אנו הופכים את המידע לדיגיטלי אנו גם הופכים אותו לנגיש יותר וזמין יותר למניפולציה ושינוי. (ושוב – פוטושופ).

עידן המחשב מציף אותנו במידע. יש לנו יותר ויותר עובדות. אך לעולם לא נגיע לאמת. האם יש תקווה? אולי – אם נבין שאין אמת אחת וסופית, ולאף אחד אין בעלות עליה. שהעובדות שלנו נוצרות מתוך נקודות מבט, תמיד קשורות לאופן בו אנו תופסים את העולם. אך מצד שני, כי המכנה המשותף שלנו יוצר קירוב שמספק לנו קרקע לדו-שיח ולתקשורת.

ויתרה מזאת. מכיוון שכל עובדה היא רק קירוב, דווקא הריבוי של נקודות המבט הוא זה שנותן לנו תמונת עולם שלמה יותר. פנס אחד מאיר רק פינה. עם עשרות פנסים אולי כבר נצליח לראות את החדר.

וכאן, כנראה, נמצא חוזקו של האינטרנט. זהו מכשיר של ריבוי. כלי המאפשר מסירה וקבלה של נקודות מבט שונות. זוהי טכנולוגיה המכילה את הפוטנציאל לשנות תפיסת עולם, להביא למודעות רחבה יותר בדבר אופייה של ההכרה שלנו ויחסיה עם המציאות. אם רק ניתן לה.

______________________

בהקשר דומה, מאמר מומלץ של שמואל שם-טוב על הקשר בין דרווין וג'ון סטיוארט מיל, בגיליון החדש והמרתק של אודיסאה (ולא רק כי גם אני כותב שם).

ימין ושמאל רק חול וחול.
וככה, כנראה, רק ככה, זה יכול להיות.
האמת לא יושבת בפתחו של אף אחד מהצדדים. שניהם צודקים ושניהם טועים. ואת שניהם צריך.
אני נגד המלחמה, שיהיה ברור.
טוב להיות נגד המלחמה.
נכון להיות נגד המלחמה.
ואני יודע שאני יכול להיות נגד המלחמה בזכות אלה שבעד המלחמה.
אם להיות בוטה, הם עושים את העבודה המלוכלכת בשבילנו. צריך מישהו שיעשה את העבודה המלוכלכת. העולם שלנו, לפעמים, מלוכלך.
וגם צריך, הו כמה צריך, את נקיי הכפיים, שימשכו אותנו חזרה מתוך הלכלוך אל אפשרות של עולם מואר יותר.
כי בזכותם יש לנו את האפשרות להשאר קצת בני אדם.

המציאות מבולגנת, פרדוקסלית; היא אינה קוהרנטית או רציונאלית.
תפיסת העולם שאנו מנסים להטיל עליה מבקשת לסדר הכל לתוך מסגרת מובנת וברורה.
פחחחחחחחחח.
ואולי זאת האפשרות היחידה, המתח המתמיד הזה בין הקצוות, בין אלה לאלה, ביננו לבינם.
יכול להיות שלזה קוראים דמוקרטיה?

הקריסה תבוא כשהאיזון מופר. אחד הצדדים כבד מדי, מטה את הנדנדה בעוצמה יתרה ומושך את גן המשחקים כולו עמוק לתוך העפר.
ככה זה נראה כרגע. אני יכול רק לקוות שזה לא נכון.

האם זו הבנה קונסטרוקטיבית?
האם יכולים להתקיים צדדים בהכרה אמיתית של הנחיצות של הצד השני? האם אפשר לוותר על להיות צודק ועדיין לנקוט עמדה?

ואולי כמו חומר ואנטי-חומר הכל יתפוגג בפוף ויתחיל מחדש.

האם באמת קיימים אלקטרונים? מהי בכלל אנרגיה? האם מישהו ראה אי-פעם את כח הכבידה?

התיאוריות המדעיות הולכות ומתרחקות מעולם התופעות המוכר לנו. הן מתארות עולמות רוחשים חלקיקים, כוחות, יצורים אבסטרקטיים, תופעות מוזרות. האם כל אותם דברים מסתוריים המתוארים על-ידי המדע המודרני באמת קיימים בעולם?

הגישה האינסטרומנטליסטית גורסת כי אין שום סיבה לחשוב כך. התיאוריות המדעיות הינן מכשירים שימושיים ביותר שמאפשרים לנו להסביר, לחזות ולשלוט על מגוון של תופעות. אולם היותו של המכשיר מוצלח לא מעידה דבר על אמיתותו. אנו יכולים להשתמש במכשיר כי הוא עובד, אבל אין לנו שום סיבה להניח כי אותם יצירים תאורטיים שמרכיבים את המכשיר מתארים משהו אמיתי בעולם. עמדה זו רווחת היום בפיזיקה המודרנית. מכניקת הקוונטים ותורת המיתרים הן מערכות מתמטיות מורכבות ומסובכות שמצליחות לספק את החיזויים הטובים ביותר לתופעות פיזיקליות, אך קשה מאד לגזור מהן מסקנות ריאליסטיות לגבי טיבו של העולם, או לגבי קיומן של הישויות המתמטיות שמרכיבות תיאוריות אלה. 

גישה דומה ביחס למתמטיקה הוא הפורמליזם. לפי עמדה זו אמיתות המתמטיקה אינן נסובות "על" שום דבר בעולם. המתמטיקה היא מערכת של סימנים, אקסיומות וכללים; היא משחק בסימנים. המתמטיקאי לא צריך להתעניין בשאלת הקיום של הישויות המתמטיות, אין משמעות אם תיאוריה מתמטית היא "אמיתית" בעולם או לא. תפקידה של המתמטיקה הוא רק לבנות ולפתח מערכות פורמליות קונסיסטנטיות. דיויד הילברט ניסה, בתכנית המרשימה שלו, לבסס את המתמטיקה כולה כמערכת אקסיומטית קונסיסטנטית ושלמה. תכנית זו אמנם הוכחה כבלתי אפשרית על-ידי גדל, אולם המוטיבציה הפורמליסטית של הילברט נשארה חיה ופועמת בלב המתמטיקה ונגזרותיה (שפות המחשב הפורמליות).

נראה לי כי לגישה האינסטרומנטליסטית יש חלק גדול ביכולת ההתקדמות של המדע. על-ידי שבירת המחוייבות של המדען או המתמטיקאי לעולם האמיתי, נפתח מרחב פעולה גדול שמאפשר העלאת השערות ותיאוריות קיצוניות ומוזרות, שיכולות להצליח יותר במקומות שתיאוריות קונבציונאליות יותר נכשלות.

הגיאומטריה מספקת דוגמה יפה לכך – הגיאומטריה הקלאסית, האוקלידית, מורכבת מאקסיומות שמשקפות את העולם החושי המיידי שזמין לנו. ברגע שאנו מנתקים את המחוייבות הריאליסטית של הגיאומטריה, ניתן להתחיל לשחק עם האקסיומות וליצור מערכות גיאומטריות אחרות, "לא טבעיות", מערכות שלא היו מובנות כמתארות את העולם שאנו מכירים כשנוצרו. רק מאוחר יותר התברר שלגיאומטריה הלא-אוקלידית יש תפקיד חשוב בפיזיקה, והיא היוותה בסיס לתיאור המרחב בתורת היחסות הכללית.

____________________________

אבל איך בכל זאת אפשר להסביר את העובדה שתיאוריות מדעיות ומערכות מתמטיות משמשות אותנו ככלים יעילים כל כך לגבי העולם? אני מציע דרך ביניים בין הריאליזם לאינסטרומנטליזם (או אולי זו בכלל הסתכלות אחרת).

כל תיאוריה מדעית או מתמטית היא פרספקטיבה אפשרית בה ניתן לראות את העולם, נסיון למפות חלק מהמציאות. המציאות עצמה היא אינסופית ובלתי ניתנת למיפוי. לכן כל תיאוריה, בהכרח, תהיה תמיד חלקית.

כל תיאוריה יכולה להתאים לאספקט מסויים של המציאות בתנאים מסויימים. מכיוון שאנו עצמנו מתקיימים כפרספקטיבה מסויימת של המציאות, לא תמיד אנו יכולים למצוא את התנאים שבהם התיאוריה מתקיימת.

אנו מסוגלים לשנות את הפרספקטיבה שלנו לגבי המציאות. זהו תהליך התפתחות התודעה, שמתקיים באופנים שונים. המדע והמתמטיקה הם חלק מהכלים שמשמשים אותנו להרחבת התודעה. כשהתודעה שלנו מתרחבת, הפרספקטיבה משתנה, ואנו מסוגלים לזהות תנאים חדשים שיתאימו לתיאוריות חדשות. זהו תהליך גומלין משותף בין המדע, המתמטיקה, התודעה והעולם. (וגם כל אספקט אחר של הקיום האנושי).

כך שהישויות הפיזיקליות והמתמטיות גם קיימות וגם לא קיימות. הן קיימות כאספקט בתוך המציאות. אך הן גם לא קיימות מכיוון שכל אספקט הוא חלקי וזמני בלבד, ונתון לשינוי בהתאם לפרספקטיבה שמתוכה אנו חווים את המציאות.

וגם אנחנו, כמובן, אספקט של המציאות.

נטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לתופעה הפסיכולוגית של חשיבה דוגמאטית, או, באופן כללי יותר, התנהגות דוגמאטית: אנו מצפים לחוקיות בכל מקום, ומנסים למצוא אותה אפילו במקום שאיננה; לאירועים שאינם נענים לניסיונות אלו אנו נוטים להתייחס כאל מין "רעש רקע". … ביקורת חייבת להיות מכוונת כנגד אמונות קיימות ובעלות השפעה, הטעונות שידוד מערכות ביקורתי – במילים אחרות, אמונות דוגמאטיות.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

ציטוט זה מבטא את דעתו של קרל פופר לגבי ההבדל המהותי בין העמדה המדעית לעמדה הפסאודו-מדעית. העמדה הפסאודו-מדעית היא דוגמאטית, היא מבקשת לשמר את עצמה ועושה זאת באמצעות אימות של החוקים והתבניות שהיא מניחה, תוך התעלמות מעובדות שמפריכות חוקים אלה. העמדה המדעית היא ביקורתית, ובבסיסה עומד הרצון להתקדם ולשנות את התיאוריות והחוקים. המדע מבצע זאת על-ידי העמדת החוקים שהוא ממציא למבחן, חיפוש אחר נקודות התורפה של התיאוריה, ובדיקת כל האפשרויות להפריך את החוקים כדי להתקדם לתיאוריה טובה יותר. זוהי שיטה של ביקורת רציונאלית.

האופן בו פועל המדע הלכה למעשה הוא באמצעות השערות: נחפזים להסיק מסקנות – תכופות אף בעקבות תצפית יחידה. … תצפיות וניסויים נשנים מתפקדים במדע כמבחנים של השערותינו או של ההיפותזות שלנו, כלומר כניסיונות הפרכה.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

פופר מנסח, אם כך, קריטריון תיחום ברור בין מדע לבין פסאודו-מדע – תיאוריה מדעית היא תיאוריה שניתנת להפרכה. דרך הבנת המתודה המדעית אנו מסוגלים להסביר את הצלחותיו של המדע ואת יתרונותיו על-פני עמדות דוגמאטיות מתחרות, ויכולים לשרטט את המודל הנכון לידע האנושי.

אך האם כך פני הדברים? פול פייראבנד קורא להדיח את המדע מהעמדה הרמה שניתנה לו בעידן המודרני. הוא מערער על קריטריון התיחום של פופר, וטוען כי המדע עצמו הפך לאמונה דוגמאטית ושתלטנית. להמשיך לקרוא מיתוס המדע של פול פייראבנד

התבקשתי עכשיו להצביע בסקר מסויים – בעד או נגד שביתת הסטודנטים. אני אמנם נגד השביתה (ואפילו הצבעתי, לא יאומן), אך הבקשה הזכירה לי שוב שככל שעוברות השנים וככל שאני לומד, שומע ורואה יותר, כך אני פחות ופחות יכול להאמין באופן מובהק בצד אחד. אפשר אפילו לומר שהעמדה שלי נגד השביתה היא שרירותית במידת מה. אלמנטים מסויימים בסיפור של נגד השביתה מדברים אלי יותר מאלו שבסיפור של בעד השביתה. אבל בסופו של דבר, הכל זה רק סוג של הימור. הרי אין באמת צודק ולא צודק. אין עובדות. הכל רק פרשנויות.

מישהו יכול באמת לדעת מה עדיף? איזו החלטה תוביל לעתיד טוב יותר? איזה עולם חלופי יווצר מבחירה כזו או אחרת? מהמרים, כולנו מהמרים. והקזינו תמיד מנצח.

ועדיין, אין ברירה מלבד להצביע, מלבד לקבל החלטה. כי הבחירה, זו הפעולה היחידה האפשרית. אולי באמת לא משנה מה נבחר, רק שנבחר, שנפעל. פשוט לזרוק את הקוביות, לנענע את כוס המרטיני ולצחוק בקול גדול.