אקטיביזם מטאפיזי בעידן של אובדן האמון

זאת כבר קלישאה להגיד את זה – אבל אנחנו בעידן של התפרקות מושג ה"אמת". זה מתבטא בכל הדרכים שאנחנו מכירים כבר – הטכנולוגיה שמתקדמת בקצב אקספוננציאלי למצב שבו אפשר לייצר תמונות וסרטים שנראים אמיתיים לחלוטין ואין לדעת אם מה שאנחנו רואים הוא אמיתי או מיוצר. הרשתות החברתיות שהן תיבות תהודה וזרז של פייק ניוז. חדירה של רעיונות פוסט-מודרניים למיינסטרים ואיתם ערעור תרבותי על מה היא המציאות (ה"מטריקס" כמשל). אובדן האמון במוסדות הפוליטיים והתרבותיים ומות הדמוקרטיה. זה נראה כמו סחף שאי אפשר להתנגד לו, ואכן יותר ויותר אנשים אומרים דברים כמו "אין לי אמון בשום דבר שמדווח" או "אי אפשר להאמין לשום דבר מבחוץ".

הבעיה – ומה שלדעתי רוב האנשים מפספסים – היא שאובדן האמון הזה שאנשים מביעים הוא לא פסיבי, הוא לא כניעה למציאות משתנה. אובדן האמון הוא מעשה אקטיבי, הוא פעולה בעולם- פעולה שמייצרת עולם באותה מידה שהיא מושפעת מהעולם.

אסביר – אמת, או מציאות, היא מושג מורכב. בתוך המורכבות הזאת, התפיסה שלנו, או הסיפור שלנו לגבי מה היא אמת (או מציאות) הוא חלק ממה שמייצר את מושג האמת. האמת היא סוג של יחס גומלין בין מה שקיים לבין הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אפשר להסתכל על זה מכיוון של פרשנות פילוסופית, אבל חשוב לי יותר כרגע להתייחס לזה ברמה הפרקטית – כל המבנים החברתיים והפוליטיים שלנו הם סיפור משותף. הכח וה"אמת" של המבנים והמוסדות הללו טמון בהסכמה. לא הסכמה במובן הפוליטי, אלא הסכמה לגבי תפיסת המציאות המשותפת – לגבי היכולת להאמין ביחד. ההחלטה שלנו למה אנחנו מוכנים להאמין נראית אינדיבידואלית, אבל אוסף כל ההחלטות האינדיבידואליות הללו הוא מה שמאפשר מסגרת חיים משותפת.

וכך, כשאנחנו אומרים ש"אי אפשר להאמין לשום דבר", אנחנו מפרקים את המוט שאנחנו אחראים עליו בתוך המבנה הסבוך והמסועף הזה של חיים אנושיים משותפים. אי האמון הזה הוא פעולה של ממש בעולם, פעולה של פירוק.

תרצו לומר – אבל באמת אי אפשר להאמין לשום דבר. הרי פירטת בפיסקה הראשונה את הזעזועים בעולם שבאמת מפרקים את המציאות. אבל אני רוצה לטעון שמחובתנו המוסרית לעמוד בסחף. שעלינו להבין ולהכיר במשמעות של אבדן האמון. שדווקא בתקופת שינויים כזאת עלינו לקחת אחריות אישית וקבוצתית – כפעולה מודעת – של החזקת לפיד היכולת להאמין באמת, מתוך הבנה של אמון כפעולה בונה שמבקשת לייצר מציאות חדשה מתוך המציאות המשתנה.

ושוב, מעבר להיבט הפילוסופי, מדובר גם בפעולה פרקטית. אם אי אפשר להאמין לשום דבר ולאף אחד הרי לא משנה כבר מי עושה מה. אבל לא להכנע לאבדן האמון משמעו שממשיך להיות לנו אכפת, שאנחנו לא מוותרים. שגם בעולם שיסודותיו זזים ומתערערים אכפת לנו מי עושה מה. ואז אנחנו ממשיכים להבדיל בין מושחתים יותר למושחתים פחות. אנחנו ממשיכים לצפות לאנשים טובים במוסדות הציבוריים שלנו. אנחנו לא מוותרים על סטנדרטים עיתונאיים, גם אם הם לא מושלמים, ומסוגלים לראות את המרחק בין עיתונות לבין בידור פופוליסטי.

אפשר אולי לקרוא לזה אקטיביזם מטאפיזי – פעולת התנגדות לניהיליזם שבאובדן האמונה לצורך בנייה מחודשת של הסיפור המשותף של האנושות. ככה, ללא פאתוס, בקטנה.

לחשוב בקטן

"מ-ה-פ-כה! מ-ה-פ-כה!" (י. קוטנר, 1978)

אנחנו חיים בעיצומה של מהפכה. אנחנו חיים בעולם נטול מהפכות. מהפכת המידע משנה כל מה שקורה סביבנו. מהפכת האינטרנט הרגה את אפשרות המהפכה.

דבר אחד בטוח, אנחנו חיים בעולם מבלבל.

את המהפכה לא יצייצו בטוויטר, אמר לאחרונה מלקולם גלדוול במאמר מצוטט לעייפה בניו-יורקר. גלדוול, תוך התעלמות מכמה תכונות חשובות של רשתות חברתיות, יוצא נגד ההגדרה של אקטיביזם רשת כ-אקטיביזם. זה לא אקטיביזם אם אתה לא יוצא החוצה לחטוף מכות כמו בימים הטובים של שנות השישים, הוא (פחות או יותר) טוען.

וזה לא שהוא לגמרי טועה. הרי הקלות הבלתי נסבלת של ה"לייק" עובדת נהדר כממרקת מצפון. פליטים? עשיתי לייק. גזענות? דאבל לייק. אפילו הפצתי פוסט של פויר!

אבל זה לא שהוא ממש צודק. כי מתוך הלייקים ופטפטת הטוויטר הבלתי פוסקת צומחות גם פעילויות שטח. תראו את סיפור מאפ"י. הודעה ישנה ונאלחת בפורום שמתגלה מחדש בפוסט בבלוג שהופך לדיון סוער בטוויטר ובבלוגוספירה שמתגלגל להפגנה מול שיעור של מאפ"י שהופכת לאייטם חדשותי בעיתונות. מטוויטר להתפרצות קומנדו-סטייל דרך החלונות בשלושה צעדים. לא רע.

אנשים יוצאים לפעולה כשאכפת להם. לא לכל האנשים אכפת מאותו דבר באותו אופן. הרשת מאפשרת מנעד גדול יותר של אפשרויות פעולה. אפשר לעשות לייק ואפשר להפיץ בטוויטר או בפייסבוק ואפשר לכתוב פוסט בבלוג ואפשר לתרום (כבר תרמתם למדרון?) ואפשר להצטרף להפגנה ואפשר לנסות לארגן ולהפעיל אנשים.

האנשים שיהיו מוכנים לצאת החוצה תמיד יהיו מעטים. אבל הרשת מאפשרת להגיע אליהם. הלייק, אם להשתמש בשדה סמנטי מהצד השני, הוא פעילות תומכת לחימה. בסופו של דבר גם המחווה הוירטואלית הקטנה מקדמת את הפעולה הממשית.

אנחנו אוהבים לחשוב על האינטרנט בתור הרשת הגלובלית, אבל החוזק שלה הוא פעמים רבות דווקא ברמה הלוקאלית. הצד החיובי של הרשת הוא ביכולת להתארגן טוב יותר ברמה המקומית. לקשר בין אנשים בעלי תחומי עניין דומים או מטרה משותפת. כשכולנו הופכים לסוג של נקודות הפצה ושידור, גדל הסיכוי שמטרה מסוימת תמצא את קהל היעד הנכון שלה. כמובן שצריך לדעת כיצד לעבוד עם אמצעי תקשורת כזה ואיך להפעיל את הרשתות המקומיות שנוצרות דרכו. נראה שזה מתחיל לקרות, אם באופן טבעי ואם באופן יזום.

————————————–

מהפכה!

אבל זאת לא המהפכה שגלדוול מדמיין. והוא צודק. מהרשת לא תבוא ה-מהפכה. אנחנו כבר לא בעידן ה-מהפכה. לא לחינם פותח גלדוול את המאמר שלו בהתרפקות על תנועת המחאה של שנות השישים. זהו אולי הרגע האחרון בו התקיימה בעולם המערבי ה-מהפכה, שירת הברבור של עולם שהתעורר למחרת מטושטש והלום-סמים לתוך עידן פוסט-מודרני.

ובעידן הפוסט-מודרני, כמו שכולם יודעים, אין יותר אמון בסיפורי-על. אין תיאוריות גדולות, אין אמת מוחלטת, אין קטגוריות אוניברסליות. יש פרגמנטציה של החברה לאוסף של אינדיבידואלים. יש סיפורים אישיים. יש נקודות מבט פרטיות.

בעולם כזה ה-מהפכה לא יכולה יותר להתקיים. יש מקום רק להתקוממויות קטנות ופרטניות.

הרשת היא כלי אפקטיבי של הקטן והפרטי. (שוב, באופן פרדוקסלי לטבעה הגלובלי והכללי). הרשת כתוצר של עולם פוסט-מודרני או אולי כיוצרת שלו או אולי שניהם גם יחד. קשה להפריד ביניהם. הטכנולוגיה והעולם שלובים זה בזה, הרשת והפוסט-מודרניות לא ניתנים להפרדה.
(לכן ההתנגדות העזה לאינטרנט במעוזי המודרניות שנלחמים על קיומם, כמו הדת למשל).

מהרשת לא תבוא ה-מהפכה. דרך הרשת יצמחו אולי קיני התנגדות קטנים שאפשריים עדיין במקום בו אין יותר בסטיליות לשרוף.

זהו לא שיפוט, זו הכרה. אפשר לא לאהוב את המצב, אפשר להמשיך ולחפש בריקדות. אבל אם אנחנו רוצים שינוי, צריך לנסות ולהבין איזה סוג של שינוי הוא מן האפשר. אולי מה שנכון, לפחות עכשיו, הוא להתמקד במקומי ובנקודתי. גלים של התקוממות שנלחמים בעוולות וממשיכים הלאה. לא תנועת מחאה המונית, לא מאתיים אלף איש בכיכר אלא מאתיים איש שאכפת להם מול אי-צדק מקומי. קטן הוא הגדול החדש.