תל-אביב, ימי קורונה

יפה הקורונה לתל-אביב.
העיר כאילו חזרה לגודל הטבעי לה. הרחובות שקטים ובהירים, הציפורים מצייצות. תנועת הרכבים שקולה. החניה זמינה בכל עת. הרצים רצים, הילדים מקשטים את המדרכות בציורי גיר צבעוניים. במעין ניגוד לנסיבות, העיר נראית מחויכת יותר, מוארת יותר, קלילה יותר. משהו מבקש להגיד, ככה אולי צריך. חוסר השגרה הזה מרגיש שפוי יותר מהשגרה שהיתה שם קודם. וגם זה יעבור.

—-

ולצד זה, יש הרבה קושי באויר. אנשים חנוקים, האיום הכלכלי מוחשי, עסקים קורסים, עתידים מתבטלים ומסלולי חיים עוברים אתחול. חוסר ודאות, איום קיומי, חרדה. אנשים מתחילים להתקומם. מבקשים לפרוץ את האיום. מתחילים להטיל ספק. ספק בהחלטות, ספק בנחיצות של הסגר, ספק בקורונה עצמה. ספק במחיר החיים לעומת מחיר האי-חיים. חישובי מי מת ובאיזה גיל והאם עדיף לו לחיות או שלאחרים להתפרנס. מעניינת הקלות שבה ממהרים אנשים להפחית בערך השרדותם של המבוגרים מהם.

ואיכשהו הספק הזה נשאר בגבולות המוכר. אבל אולי עדיף לשאול, מה זה אומר על המערכת הכלכלית והחברתית שאנחנו חיים בה אם אנשים מתמוטטים בגלל חודשיים של הקפאת הפעילות הכלכלית? מה זה אומר על חלוקת המשאבים, על תהליכי זרימת ההון? האם אנחנו לא אמורים לדמיין עולם שבו המדינה יכולה להסגר לתקופה מתוך סולידריות קיומית, כדי להגן על חלקים ממנה, מבלי לפגוע בחלקים אחרים? עולם שבו כולם יכולים לעצור אבל להמשיך להתקיים בכבוד ובקלות במשך חודש, חודשיים, שלושה, תנאים שבהם לאף אחד לא חסר כלום בזמן הזה גם בלי לעבוד? תנאים שמאפשרים סולידריות חברתית ולא מלחמת השרדות? האם אין מספיק משאבים, אין מספיק מזון, אין אפשרות קיום? על איזה עקרונות המערכת שלנו בנויה ואת מה הם משרתים?
השאלות המהותיות נוגעות בבסיס הקיום שלנו ומבקשות לערער את כל הסדר הקיים. ואולי כאן טמון האיום האמיתי.

One thought on “תל-אביב, ימי קורונה”

  1. אני חושבת שסיבה מרכזית לקריסה הכלכלית של האנשים, מעבר לאחריות המדינה, זה גם האחריות האישית. אני חושבת שבעייתי שרב הציבור לא יודע לחסוך. גם אם יש קצת כסף, תמיד אפשר לחסוך. תרבות הצריכה כל כך נוראית… הרבה אנשים לדעתי לא מבינים שיש שתי גישות: התחושה שכסף תמיד יחסר לעומת התחושה שיש לי מספיק כסף לדברים שאני צריך. תמיד נרצה עוד ועוד. צריך לדעת להסתפק במה שיש, "ולמלא את החסר" ע"י דברים שיניבו לנו אושר וסיפוק אמתיים – הפיתוח של עצמינו. לא כמה יקר הבגד שקנינו מאמריקן איגל. וגם זה לצערי, החינוך הזה, באיזשהו מקום האחריות של המדינה כמעצבת תרבות ואת אופי תושביה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *