יש גבול

והיום בתוכניתנו "הכר את שכניך" – ההורים הליברליים.

אלו ההורים שיתנו לילדם בן ה-3 שאוהב לעשות הרבה רעש לרדת את ארבע הקומות במדרגות לבד, לאט לאט לאט, בשבת ב-8 בבוקר, תוך כדי הערת כל הבניין, כי לא טוב לזרז אותו או חס וחלילה לקחת אותו על הידיים. ואם הוא רוצה לקחת איתו את מכונית הצעצוע מפלסטיק, כמובן שהוא יכול לגרור אותה איתו, מדרגה מדרגה, בום-טראח, בום-טראח, בום-טראח!, כי זה מה שהילד רוצה. או למשל (סיפור שהיה כך היה), כשזוגתי היקרה עולה במדרגות והילד נותן לה מכה, תסתכל עליה האמא במבט לא מתנצל ותגיד – "הוא בשלב שהוא רגיש מאד למרחב שלו"…

לא פלא שיצא להם כזה ילד מעצבן.

אבל לא באתי לדבר על עקרונות גידול ילדים, אלא על תופעה אחרת שבאה כאן לידי ביטוי – זילות המרחב הציבורי. אנשים שמרגישים שהעולם כולו הוא החצר האחורית שלהם, והם יכולים לעשות בה כרצונם. (תת-)תרבות של חוסר התחשבות באחר. זוהי תופעה שמתקיימת אצלנו מהרמה המקומית ביותר ועד לרמה המדינית.

כך ברמת המיקרו אנו ניתקלים בשכנים שהורסים את הטבע בשם הדת, באלו שנותנים לילדיהם לעשות מה שהם רוצים בלי להתחשב באנשים שסביב, בסטודנט שאוהב לשמוע טראנס בווליום גבוה דווקא ביום שישי בצהריים, או בנהגי הג'יפים שרומסים את המרחב הציבורי בעיר. ברמה העירונית יש לנו מגדלים שמיועדים לעשירים והשתלטות מסחרית על שטחים ציבוריים. ואז מה הפליאה שברמה המדינית יש לנו ממשלה מלאה שחיתויות, נפוטיזם, כוחניות וזלזול בכל מה שזז?

האם יש תקווה? האם יש סיכוי שאנשים יתחילו להוציא את הראש מתוך התחת של עצמם ולהבין שמסביב יש עולם, יש אנשים אחרים? הלוואי שהייתי יכול להיות קצת יותר אופטימי.