תגית: עיתונות

עכבר העיר מצליח לעצבן אותי כבר שבוע שני ברציפות[1].

טור הפתיחה בשבוע שעבר עסק בעתירתם של בעלי המכולות בתל-אביב נגד הפעלת סניפי AM:PM וטיב טעם בשבתות ובחגים. בעלי המכולות טוענים כי חוק שעות המנוחה לא נאכף באופן הוגן, אלא פועל לטובת הרשתות הגדולות ומחסל את העסקים הקטנים של המכולות השכונתיות.
וכך נכתב על כך בעכבר:

"באופן די אירוני, חלק מהמצטרפים למחאת בעלי המכולות, שניסו לעזור להם במאבקם, היו פעילי המחאה החברתית. אותם אנשים שיצאו למאבק כי העלו להם את מחיר הקוטג' בכמה שקלים רוצים עכשיו שאלי מהמכולת יוכל להמשיך לרשום להם לחם שחור ולהתפרנס בכבוד. אפשר להבין אותם. זה סוציאלי, זה צודק, זה אפילו רומנטי, אבל זה לא יכול להסתדר עם מחירי קוטג' נמוכים ופסק זמן כמו באמריקה. מה לעשות, זה העולם האכזרי שאנחנו חיים בו."

ומסיים בפאנץ':

"אין לנו ברירה אלא לבחור בתחרות. כי עם כל האהבה שיש לנו לאלי מהמכולת, ויש לנו, אנחנו יותר אוהבים סופר פתוח בשבת ומלפפונים בזיל הזול."

מי צריך את שטרסלר כשיש לנו עיתון עירוני, צעיר, מהפכני ובועט.

השבוע עסק הטור הפותח של העיתון באיסור המשטרה לקיים מסיבת רחוב בפלורנטין בפורים. איסור שהתקבל באנחת רווחה עצומה על-ידי תושבי השכונה, לאחר שבשנים האחרונות הפכו המסיבות הללו מאירוע מקומי ושמח למפגן של וונדליזם והרס.
וכך נכתב בעכבר:

"אנחנו דווקא בעד המסיבה הזאת, פיראטית או מאורגנת, למרות המחאה של תושבי פלורנטין ולמרות שמגיעים אליה בעיקר ילדי פריפריה. אנחנו בעד המסיבה כי פעם בשנה (בעצם שלוש) צריך לאפשר לחגוג ברחובות. גם אם זה עושה קצת ברדק וכמה אנשים לא יכולים ללכת לישון ממש מוקדם".

ביטוי כזה של אמפתיה, אחריות חברתית והתחשבות בזולת לא ראיתי מזמן.
וממשיך:

"אבל אולי מה שבאמת חשוב בכל הסיפור הזה, זו העובדה שבמשך כל השבוע התעסקו כאן במסיבות פורים. בעירייה, בתקשורת המקומית ובסצנת המועדונים והברים. כאילו ביבי לא משתעשע עם הכפתור האדום, כאילו הבחורה מ"הציור השבועי לילד" לא עומדת להשבית לנו את הרכבת וכאילו ג'קי מקייטן לא מת. ובדיוק בגלל זה אנחנו חיים בעיר הזאת."

לא, לא יכול להיות שבאמת כתבתם את זה. "בדיוק בגלל זה אנחנו חיים בעיר הזאת"? מישהו פה הרגע יצא מקורס "קלישאות עיתונות מקומית" שנה א'?

אני לא יודע מה מעצבן אותי יותר. הילדותיות, השמרנות, או התחושה העמוקה שיש פה בעיקר פוזה. פוזה כאילו-מגניבה, כאילו-נהנתנית, אבל כזו שמאחוריה מסתתר כלום גדול. (ובנוסף לכל, פוזה שתאריך התפוגה שלה עבר בקיץ שעבר. מישהו שכח להתעדכן). ואולי זה פשוט געגוע לימים שבעיתון כתבו אנשים שבאמת היה להם משהו להגיד.

---

[1] כן, כן, פאתטי. אני יודע. להתעצבן ממשהו שכתוב בעיתון. ועוד בעכבר העיר.

בכל האתרים הכלכליים בארץ התפרסמה היום ידיעה מבשרת רעות. “בקרוב אצלנו? אקוודור העלתה התמלוגים, נובל נמלטה” הכריז גלובס. “אקוודור שינתה את מדיניות התמלוגים – נובל אנרג'י תעזוב את המדינה” קרא nrg. “איתות לישראל? נובל אנרג'י: נעזוב את אקוודור עקב שינוי המיסוי” איים ynet.

בכל הידיעות – הזהות כמעט – מדווח על החלטתה של נובל אנרג’י לעזוב את קידוחי הנפט שלה באקוודור. זאת בעקבות המשא ומתן המחודש שמנהלת הממשלה מול חברות האנרגיה לשם העלאת התמלוגים שהיא מקבלת מהן.

לא דרוש חיפוש מעמיק מדי ברשת כדי לקבל מעט יותר פרטים על העניין. אקוודור ניהלה שיחות מול כל חברות האנרגיה הפועלות בתחומה. לפי התנאים החדשים התמלוגים שתקבל אקוודור יעלו מ-70% (!) ל-80%, כלומר 5.4 ביליון דולר נוספים לקופת המדינה במהלך תקופת החוזה המחודשת. הנפט יהיה בבעלות אקוודור, והחברות יקבלו תשלום לפי חבית.

נובל אנרג’י האמריקאית ופטרובראס הברזילאית החליטו לא לקבל את התנאים החדשים. הן יעזבו את אקוודור ויעבירו את האופרציות שלהן לידי הממשלה תמורת פיצוי. רפסול הספרדית ו-Eni האיטלקית בחרו לחדש את החוזים ולהשאר באקוודור, וגם התחייבו להשקעה נוספת. אקוודור גם חתמה חוזים חדשים עם פטרואורינטל ו-אנדס פטרוליום הסיניות.

הנתונים המלאים מציירים תמונה מעט שונה מהכותרות המאיימות. נראה כי המשא ומתן שניהלה אקוודור היה דווקא מוצלח, למרות עזיבתה של נובל. התמלוגים יעלו, הנפט יהיה שייך למדינה. (יש עוד לראות אם תפוקת הנפט במדינה תחזור לנפח מלא גם לאחר עזיבת שתי החברות).

פרטים קטנים כאלה נראים מיותרים למדורי הכלכלה בארץ. הדיווח שלהם נכון אך חלקי ומגמתי. (יצויין לטובה ynet שמזכיר גם את החברות שנשארו). הם בוחרים לצייר את עזיבתה של נובל כ”איתות” מדומיין לישראל, תוך טשטוש התמונה המלאה שלא בהכרח מתיישבת עם התזה המאיימת.

לעיניים קונספירטיביות זה יכול להראות כמהלך הפחדה מתואם שמקודם על-ידי בעלי אינטרסים בארץ. במציאות האפורה מדובר מן הסתם רק בנטייה צהבהבה שמעדיפה את הסנסציוני על פני המדוייק.

[תמונה: identity chris is]

תסתכלו רגע על הסרטון הזה, של קייט מוס מנסה להתחמק מצלמים בשדה התעופה בלוס אנג’לס –

אני לא יודע מה אתם מרגישים בקשר לזה, אבל לי התמונות האלה עושות בחילה. אלה לא צלמים. אלה חלאות אדם. זוהי פשוט התנקשות, כמו שאומר אנדרו סאליבן. דו המשמעות של המילה צילום (באנגלית, באנגלית – shoot) זועקת מכל פריים.

איך אדם מגיע למקצוע כזה? איך הופכים לאוכל נבלות? איזה אופי צריך בשביל לעוט על אשה עם שני ילדים קטנים (ועוד עוברי אורח שנקלעו במקרה) ולרמוס את האנושיות שלהם? או לחילופין, להתמקם מול בית משפחה שבנה נהרג עוד לפני שהגיעו מבשרי ההודעה הנוראה? האם יש בכלל הבדל בין צלמי פפראצי לפושעים? – אלה גם אלה לא מרגישים שום אמפתיה כלפי קורבנותיהם.

ומה זה אומר עלינו, שמזינים את הזוהמה הזו בכספנו ובתשומת הלב שלנו?

משהו להזכר בו, בפעם הבאה שנדפדף במקרה במדור רכילות מזדמן, נצחק מעוד סרטון מפדח של איזה מפורסם הוליוודי, או נפתח בטעות את ynet או nrg.

0.
סרטון קצר מביקורם המשותף של קלינטון ובוש בהאיטי הגיע למהדורות החדשות בעולם כולו. בסרטון נראה בוש לוחץ את ידו של תושב האיטי, ואז מנגב אותה על חולצתו הלבנה של קלינטון. אם במקרה הצלחתם להתחמק מהסרטון, הרי הוא כאן.

1.
מה אנו רואים פה? בוש לוחץ יד לאדם כלשהו הנמצא מחוץ לטווח המצלמה. לאחר מכן הוא טופח קלות על כתפו של קלינטון ומחליק אותה מטה על שרוולו. התנועה נראית כאילו מנגב בוש את ידו על החולצה תוך שהוא מסתיר זאת כטפיחה ידידותית על שכם. באותה מידה, יכולה התנועה להתפרש (כמו שטען אחד הפרשנים) כאילו מנסה בוש לזרז את קלינטון, שמתמהמה בלחיצות ידיים עם הקהל.

2.
אבל בוש הוא רד-נק גזען וטיפש. הוא לחץ את ידו של אדם שחור. ברור שהוא מנסה לנגב את היד על החולצה (הלבנה!) של קלינטון.

3.
אילו סטריאוטיפים חושף הסרטון? האם את אלה של בוש, או שמא את אלה שלנו? האם בתמונה הזו הגזען הוא בוש, או הצופה הממהר לתייג את ה”שחור”, ה”גזען הטיפש” וה”לבן הטוב”?

4.
תפיסה של מורכבות דורשת אורך נשימה. אנו חיים בעידן בו לנשימה אין מקום. אנו צורכים את המידע שלנו במקטעים מתקצרים והולכים. בזמן אמת. תשומת הלב שביכולתנו לתת לכל פיסת מידע היא מזערית. הסינון צריך להיות מהיר ומיידי. נוח לנו לסווג כל דבר מתחת לקטגוריות מוכרות וידועות. “עוד סרטון של בוש עושה שטויות”. את המגירה הזאת אנחנו מכירים.

5.
תפקידם של אמצעי התקשורת להעביר מורכבות.
כלומר, זה היה צריך להיות תפקידם.
אך אמצעי התקשורת הפכו לתגרנים. הם מתחרים בצעקות. ובצעקות אין מקום למורכבות. יש רק סיסמאות.

6.
אמצעי התקשורת מנסים להלחם במדיה החדשה במגרש שלה. זהו עולם של sound bites ולא של ראיונות עומק. עולם של מקטעים ולא של תמונה שלמה. עולם של סרטוני יו-טיוב שאולי, ואולי לא, הוצאו מהקשרם.

7.
במקום לספק את ההקשר ולהצדיק את מקומם, הופכים אמצעי התקשורת לנספחים של יו-טיוב.

8.
הפצה ויראלית. אנחנו המחלה.

עד כמה אנחנו חשופים לאנשים שחושבים אחרת מאיתנו?
לכאורה, האינטרנט מגביר את האפשרות להחשף למגוון דעות ומחשבות. כל אחד יכול לכתוב בלוג, אין חוסם ואין מצנזר (בינתיים), הכל פרוש ופתוח לפנינו. מחשבות העולם כולו זורמות על המסך.

אבל כשאני בודק מדגם לא מייצג שכולל אותי, אני מגלה שרוב הבלוגים בקורא הרסס שלי נכתבים על-ידי אנשים שבגדול אני מסכים איתם. לא שאין לפעמים דברים שיכולים להרגיז אותי (למשל כאן), אבל ברוב המקרים הדברים שאני קורא גורמים לי להנהן בהסכמה או להרגיש שמישהו ביטא את מחשבותי טוב יותר משאי-פעם אוכל (ע”ע תום).

דרך אותם בלוגים (או רעיי לטוויטר, שמהווים קבוצה חופפת למדי) אני יכול לגלות כותבים חדשים שלא הכרתי. בדרך כלל גם אלה יהיו כותבים שקרובים להשקפת עולמי (הרי מי שממליץ עליהם הם אנשים שקרובים להשקפת עולמי). וכך מעגל הקריאה שלי הולך ומתרחב ומתמלא בעוד אנשים שחושבים בערך כמוני.

יוצא שבאופן אולי לא מפתיע, דווקא בעיתונות המודפסת אני יכול להתקל בדעות שאני חולק עליהן. זה לא מעיד כמובן על נטיה לפלורליזם בעיתונות, אלא יותר על התקבעותה בעמדה הרחוקה ממני. ואולי דווקא בגלל זה אני יותר ויותר נמנע ממנה והופך את הרשת למקור המידע העיקרי שלי.

האם זו בכלל בעיה? אני מניח שכן. נראה לי שחשיפה למגוון של דעות היא חיונית לקיום דמוקרטי ומאוזן (הן כחברה והן כאדם). היא ללא ספק מעניינת יותר. פלורליזם – טוב. הומוגניות – רע. (אני בטוח שיש פה אנשים שיכולים לתת טיעונים קצת יותר אינטיליגנטיים לזה).

האם הרשת מספקת לנו פלורליזם או רק את היכולת להתקבץ קרוב יותר לאנשים שדומים לנו? האם היא כלי של דמוקרטיזציה או כלי של גטאות מרצון? כמה מהבלוגים שאתם מנויים אליהם נכתבים על-ידי אנשים שתפיסת עולמם שונה באופן מהותי משלכם?

האינטרנט היא מכונת ייצור תוכן בלתי נדלית. כמויות אדירות של מילים, תמונות וסרטים שעולים בכל שניה אל הרשת ומציפים אותנו במידע. והמכונה הולכת והופכת משומנת יותר ויותר, ודוחקת החוצה מושגים כמו איכות, ערכים ואנושיות.

כתבה מאירת עיניים שפורסמה בחודש האחרון ב-WIRED מתארת את אחד הגלגלים המשומנים ביותר במכונה – חברת Demand Media. החברה מתמחה בייצור תוכן עבור מספר רב של אתרים. התוכן מתוכנן למשוך קהל, וההכנסות מתקבלות מפרסומות המוצגות לידו. בכך כמובן אין ייחוד, זהו מודל ההכנסות העיקרי של הרשת. גם העובדה שהתוכן הוא רק נספח חסר חשיבות שכל תפקידו לייצר קליקים על פרסומות אינה מפתיעה. הרשת מלאה אתרי SEO פיקטיביים יותר ופחות שעובדים באותה שיטה. מה שמיוחד כאן הוא שכלולה של השיטה – ייצור התוכן נשלט כמעט לחלוטין על-ידי אלגוריתם.

(מקור) 

התהליך עובד כך:

• אלגוריתם ראשון מחליט על מילות מפתח מעניינות. ההחלטה מתקבלת על סמך ניתוח של מילות חיפוש, הערכה של שווי של מילות מפתח, ובדיקה של כמות הדפים שכבר קיימים עבור מילים אלו (אין טעם לייצר תוכן שייבלע עמוק בתוצאות החיפוש).
• מילות המפתח עוברות לאלגוריתם שני, שמוצא חיפושים המכילים מילים אלה ובונה לפיהם נושאים אפשריים.
• הנושאים שמוציא האלגוריתם עוברים למגיה שהופך אותם למשפטים הגיוניים (עבור 8 סנט לנושא).
• מגיה אחר עובר על הנושאים שוב כדי לשפר אותם (גם הוא מקבל 8 סנט לנושא).
• עורך מעלה את הנושאים למערכת ייעודית של החברה.
• כותבים וצלמים עצמאיים עובדים מול המערכת ובוחרים נושאים לכתוב עליהם. הם מקבלים 15$ לכתבה או 20$ לכתבת וידאו.
• עורך קורא את הכתבות המוגשות (עבור 2.5$ לכתבה), מבצע תיקונים נדרשים ומעלה אותן חזרה למערכת, משם הם מופצות אוטומטית לאחד מאתרי התוכן של החברה.

התוצר של המערכת הוא מנגנון הפקת חומר אוטומטי. להבדיל מהמודל הישן של הפקת מדיה – עורך או כתב שמציע רעיונות הנראים לו מעניינים או חשובים – כאן הנושאים נפלטים על-ידי המכונה בתהליך שמהותו אופטימיזציה כספית. אלו הנושאים שברגע נתון מחושבים כבעלי הערך הפרסומי הגבוה ביותר.

בתהליך כזה הכמות היא כמובן המרכיב החשוב ביותר. התוכן הוא זול ומתכלה, וההפקה צריכה להתבצע בעלויות הנמוכות ביותר שאפשר (כדי למקסם את הרווח על כל פיסת תוכן). האנשים הם רק פועלי הייצור השחורים בשרשרת. תפקידם של העורכים מסתכם בביצוע בקרה לשונית. הכתבים מקבלים סכום נמוך על כל ידיעה ולכן מתמקדים בהפקה מהירה של תכנים קצרים ורבים. המוטו הוא זול, מהיר ובר-החלפה.

זהו חלומו הרטוב של כל שרלטן SEO (או לחילופין של אבי ניר) – תוכן כמוצר שמופק אוטומטית כדי לייצר את הרווחים המירביים שאפשר. זהו גם הסיוט השחור ביותר של כל בר-דעת ואוהב בינה.

הכיוון שמתווה Demand Media הוא כנראה העתיד העיקרי של ייצור התוכן ברשת. חברה זו היא לא גורם זניח. היא מוערכת כיום בשווי של מיליארד דולר, ומושכת יותר תנועה מרבות מחברות המדיה הגדולות באינטרנט. היא מייצרת כרגע 4000 כתבות ביום, ומבקשת להגיע לייצור של מיליון כתבות בחודש. והיא כמובן לא היחידה. יש לה מתחרות שמנסות לאמץ את אותה שיטה, ואף חברות כמו AOL מדברות על מעבר למודל של ייצור חדשות המוני.

זהו המשכו של התהליך שהפך תרבות ויצירה ל”תוכן”. כעת המוצר הופך למהונדס יותר, אוטומטי יותר ואנושי פחות. מראית העין שעוד העניקה לתוכן ערך כלשהו נזנחת לטובת אלילי האלגוריתם והאופטימיזציה.

זוהי גם כלכלת השוק בשיאה. כי מהו אותו תוכן מיוצר אם לא מענה ישיר על צרכי השוק? במקום להסתמך על חוות דעת מוטה ומלאת אינטרסים של עורכים בשר-ודם, האלגוריתם מנתח מה באמת השוק רוצה. מה אנשים מחפשים, מה אנשים רוצים לדעת. האלגוריתם מספק תשובות לשאלות אמיתיות שאולי לא היו נענות אחרת. (אל תצחקו. זאת באמת טענה של מישהו).

בפרספקטיבה הזאת, ההרפתקה של מגזין “אחר” נראית פתאום כמו בלון חמצן במרכזו של בניין בוער. השאלה האם השיטפון של התוכן המהונדס שהולך להציף אותנו לא ימית את מעט תאי המוח הפעילים שנותרו לנו, ויטביע כל חלקה אחרונה של יצירה אמיתית.