נתקע לו התמ"א

בְּפִנַּת רְחוֹב בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל הָעִיר
עוֹמֵד בַּיִת עֲטוּף פִּגּוּמִים לְמַכְבִּיר
אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַדּוּעַ וְלָמָּה
כְּבָר חֲמֵשׁ שָׁנִים שָׁם נִתְקַע לוֹ הַתָּמָ"א

הַאִם אֶת הָרֶגֶל הַקַּבְּלָן פָּשַׁט?
וּמִי יְפַצֶּה עַל הַזְּמַן שֶׁאָבַד?
הַאִם זֶה בִּגְלַל מֵרִיבָה שֶׁל שְׁכֵנִים?
הַאִם הֵם פָּשׁוּט הָיוּ חַמְדָנִים?

מִי גָּר בְּקוֹמָה רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁלִישִׁית?
הַאִם רָצוּ לְהוֹסִיף גַּם קוֹמָה חֲמִישִׁית?
וּמָה אִם בִּשְׁעַת אֵיזוֹ סְעָרָה יִפְּלוּ שָׁם קְרָשִׁים –
זֶה אָיוֹם וְנוֹרָא!

וְכָךְ מַחֲשָׁבוֹת וּתְהִיּוֹת לְמַכְבִּיר
עַל אוֹתוֹ בִּנְיַן עִם דִּירוֹת לְהַשְׂכִּיר
שֶׁאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַדּוּעַ וְלָמָּה
כְּבָר חֲמֵשׁ שָׁנִים שָׁם נִתְקַע לוֹ הַתָּמָ"א

תל-אביב, ימי קורונה

יפה הקורונה לתל-אביב.
העיר כאילו חזרה לגודל הטבעי לה. הרחובות שקטים ובהירים, הציפורים מצייצות. תנועת הרכבים שקולה. החניה זמינה בכל עת. הרצים רצים, הילדים מקשטים את המדרכות בציורי גיר צבעוניים. במעין ניגוד לנסיבות, העיר נראית מחויכת יותר, מוארת יותר, קלילה יותר. משהו מבקש להגיד, ככה אולי צריך. חוסר השגרה הזה מרגיש שפוי יותר מהשגרה שהיתה שם קודם. וגם זה יעבור.

—-

ולצד זה, יש הרבה קושי באויר. אנשים חנוקים, האיום הכלכלי מוחשי, עסקים קורסים, עתידים מתבטלים ומסלולי חיים עוברים אתחול. חוסר ודאות, איום קיומי, חרדה. אנשים מתחילים להתקומם. מבקשים לפרוץ את האיום. מתחילים להטיל ספק. ספק בהחלטות, ספק בנחיצות של הסגר, ספק בקורונה עצמה. ספק במחיר החיים לעומת מחיר האי-חיים. חישובי מי מת ובאיזה גיל והאם עדיף לו לחיות או שלאחרים להתפרנס. מעניינת הקלות שבה ממהרים אנשים להפחית בערך השרדותם של המבוגרים מהם.

ואיכשהו הספק הזה נשאר בגבולות המוכר. אבל אולי עדיף לשאול, מה זה אומר על המערכת הכלכלית והחברתית שאנחנו חיים בה אם אנשים מתמוטטים בגלל חודשיים של הקפאת הפעילות הכלכלית? מה זה אומר על חלוקת המשאבים, על תהליכי זרימת ההון? האם אנחנו לא אמורים לדמיין עולם שבו המדינה יכולה להסגר לתקופה מתוך סולידריות קיומית, כדי להגן על חלקים ממנה, מבלי לפגוע בחלקים אחרים? עולם שבו כולם יכולים לעצור אבל להמשיך להתקיים בכבוד ובקלות במשך חודש, חודשיים, שלושה, תנאים שבהם לאף אחד לא חסר כלום בזמן הזה גם בלי לעבוד? תנאים שמאפשרים סולידריות חברתית ולא מלחמת השרדות? האם אין מספיק משאבים, אין מספיק מזון, אין אפשרות קיום? על איזה עקרונות המערכת שלנו בנויה ואת מה הם משרתים?
השאלות המהותיות נוגעות בבסיס הקיום שלנו ומבקשות לערער את כל הסדר הקיים. ואולי כאן טמון האיום האמיתי.

דור האספרסו

האספרסו בר ביהודה המכבי בשבת בבוקר, ראוי שישמש אתר מרכזי לצילומי הסדרה החדשה "אנשים עשירים חונים כמו זין".

מכוניות יקרות מכל הסוגים והמינים (רצוי בפורמט רכב שטח גדול) מבצעות כל עבירת תנועה אפשרית. בפנים לרוב שניים או שלושה ייצוגים של גברים אמידים מזדקנים, כאלה שטראמפ עבורם הוא מודל לחיקוי. קשישים בשיער צבוע אדום ועור מתוח ומיובש משיזוף יתר מלאכותי במכוניות ספורט נמוכות עם בלונד מתפורר לידם. יושבים בחבורות ומדברים על איך "הולכת לאיבוד תל אביב של פעם" בעודם מחזיקים את הפטיש ודופקים במרץ מסמרים בארון הקבורה.

[תמונה]

רקוויאם לעכבר

עכבר העיר מצליח לעצבן אותי כבר שבוע שני ברציפות[1].

טור הפתיחה בשבוע שעבר עסק בעתירתם של בעלי המכולות בתל-אביב נגד הפעלת סניפי AM:PM וטיב טעם בשבתות ובחגים. בעלי המכולות טוענים כי חוק שעות המנוחה לא נאכף באופן הוגן, אלא פועל לטובת הרשתות הגדולות ומחסל את העסקים הקטנים של המכולות השכונתיות.
וכך נכתב על כך בעכבר:

"באופן די אירוני, חלק מהמצטרפים למחאת בעלי המכולות, שניסו לעזור להם במאבקם, היו פעילי המחאה החברתית. אותם אנשים שיצאו למאבק כי העלו להם את מחיר הקוטג' בכמה שקלים רוצים עכשיו שאלי מהמכולת יוכל להמשיך לרשום להם לחם שחור ולהתפרנס בכבוד. אפשר להבין אותם. זה סוציאלי, זה צודק, זה אפילו רומנטי, אבל זה לא יכול להסתדר עם מחירי קוטג' נמוכים ופסק זמן כמו באמריקה. מה לעשות, זה העולם האכזרי שאנחנו חיים בו."

ומסיים בפאנץ':

"אין לנו ברירה אלא לבחור בתחרות. כי עם כל האהבה שיש לנו לאלי מהמכולת, ויש לנו, אנחנו יותר אוהבים סופר פתוח בשבת ומלפפונים בזיל הזול."

מי צריך את שטרסלר כשיש לנו עיתון עירוני, צעיר, מהפכני ובועט.

השבוע עסק הטור הפותח של העיתון באיסור המשטרה לקיים מסיבת רחוב בפלורנטין בפורים. איסור שהתקבל באנחת רווחה עצומה על-ידי תושבי השכונה, לאחר שבשנים האחרונות הפכו המסיבות הללו מאירוע מקומי ושמח למפגן של וונדליזם והרס.
וכך נכתב בעכבר:

"אנחנו דווקא בעד המסיבה הזאת, פיראטית או מאורגנת, למרות המחאה של תושבי פלורנטין ולמרות שמגיעים אליה בעיקר ילדי פריפריה. אנחנו בעד המסיבה כי פעם בשנה (בעצם שלוש) צריך לאפשר לחגוג ברחובות. גם אם זה עושה קצת ברדק וכמה אנשים לא יכולים ללכת לישון ממש מוקדם".

ביטוי כזה של אמפתיה, אחריות חברתית והתחשבות בזולת לא ראיתי מזמן.
וממשיך:

"אבל אולי מה שבאמת חשוב בכל הסיפור הזה, זו העובדה שבמשך כל השבוע התעסקו כאן במסיבות פורים. בעירייה, בתקשורת המקומית ובסצנת המועדונים והברים. כאילו ביבי לא משתעשע עם הכפתור האדום, כאילו הבחורה מ"הציור השבועי לילד" לא עומדת להשבית לנו את הרכבת וכאילו ג'קי מקייטן לא מת. ובדיוק בגלל זה אנחנו חיים בעיר הזאת."

לא, לא יכול להיות שבאמת כתבתם את זה. "בדיוק בגלל זה אנחנו חיים בעיר הזאת"? מישהו פה הרגע יצא מקורס "קלישאות עיתונות מקומית" שנה א'?

אני לא יודע מה מעצבן אותי יותר. הילדותיות, השמרנות, או התחושה העמוקה שיש פה בעיקר פוזה. פוזה כאילו-מגניבה, כאילו-נהנתנית, אבל כזו שמאחוריה מסתתר כלום גדול. (ובנוסף לכל, פוזה שתאריך התפוגה שלה עבר בקיץ שעבר. מישהו שכח להתעדכן). ואולי זה פשוט געגוע לימים שבעיתון כתבו אנשים שבאמת היה להם משהו להגיד.


[1] כן, כן, פאתטי. אני יודע. להתעצבן ממשהו שכתוב בעיתון. ועוד בעכבר העיר.

עיר

סססאמק! אני מסנן בעצבנות. השכנה הזקנה מלמטה שוב הפעילה את הרדיו שלה. ועוד על רשת ב'. הדיבורים עולים מדירתה, מזדחלים בתוך הקירות. ממלאים את החללים הריקים שבין הבלוקים הישנים, מנצלים כל מרווח פנוי כדי להתפשט ולהסתנן פנימה. הם מקיפים אותי, קופצים מתוך הקירות, מפירים את השקט שהיה כאן עד לא מזמן. אני מרגיש אותם פולשים לתוכי – אין לאן להימלט – הדירה כולה מוקפת – כל חדר מותקף על-ידי האיש הקטן מהרדיו עם הקול המעצבן.

וכשהיא סוף סוף מכבה – מתחילים הגרמנים מהבניין ממול. עם מערכת הקולנוע הביתי האימתנית שלהם והבת חובבת הקריוקי והשירים המאוסים. אין לאן לברוח. אני מסתובב מחדר לחדר אך הרעש ממשיך לרדוף אחרי. סוגר את כל החלונות והוא ממשיך לפרוץ פנימה דרכם, צוחק עלי בזדוניות. ועכשיו גם אין לי אויר. אני כמעט נחנק, רוצה לשבור את הקירות ולרוץ הרחק לתוך השממה שם אף קול מלבד הרוח לא יפלוש לתוך אוזניי.

שתישרף העיר המזדיינת הזאת.

Image by Coso Blues [תמונה – Coso Blues]

תאגיד דורסני: 1, תושבי תל-אביב: 0

ברוכים הבאים למשפחה החדשה שלכם!
מה זאת אומרת איזו משפחה? אנחנו כולנו חלק ממשפחה אחת גדולה – משפחת העבדים הסלולאריים!

ומה משפחות אוהבות לעשות יחד? פיקניק! וזה בדוק. ערכנו סקר. אז כדי להוכיח שאנחנו משפחה, נעשה יחד פיקניק. ולא סתם פיקניק! הפיקניק של המדינה! הפיקניק של המשפחה הגדולה בישראל!

ואיפה משפחות אוהבות לעשות פיקניק? בפארק הירקון! אנחנו נראה לכם למי יש פה הכי גדול. נסגור את כל הפארק, נשתלט עליו, בדיוק בחלק העירוני שלו, איפה שזה הכי מפריע, ככה שכולם יראו מי פה החזק. נעשה פיקניק משפחתי, אינטימי, בחיק עשרות אלפי בני משפחה קרובים בלבד, נרים איזו במה או שתיים שכולם ישמעו שאנחנו פה באזור. הסופרנוס? קטנים עלינו. בוא, הצטרף למשפחה!

—————————–

אז תודה לך עיריית תל-אביב. תודה על עוד מקרה של הפקרת המרחב הציבורי לטובת בעלי הממון. תודה על עוד פגיעה בחיי התושבים בעבור חופן דולצ’ים (לסגור את כל הרחובות המובילים לפארק ביום שישי? למה לא!).

כן, זאת עיריית תל-אביב ברשות חולדאי. עירייה שמתנכלת להתארגנויות מקומיות אבל מלקקת את ישבנם של העשירים. עירייה שהפסיקה להיות “ועד הבית” והתחילה לחשוב שהיא “בעל הבית”.

החלק העצוב באמת בכל הסיפור הוא שמן הסתם ה”פיקניק” הביזיוני הזה באמת יהיה עמוס באנשים. במקום להחרים ארוע כל כך כוחני ומגעיל, אנשים משתפים פעולה. הם קונים את הרעל הפרסומאי שמטפטפים להם באזניים. לא רק שהם מצטרפים בשמחה ל”משפחה” המתעללת הגדולה בישראל, הם גם מתכופפים מרצון ומפשקים את האחוריים.

(עדכון: מסתבר שיש גם כאלה שלא רק מדברים כמוני אלא גם עושים).