קטגוריה: עירוני

מול מרפסת דירתי צומח עץ. גבוה, ירוק ועתיר עלים, ענפיו ממלאים את המרחב ופורצים לתוך החלון. טבע בלב העיר. אך לפני כשבוע, באחד הימים, חשכו עיניי – כמחצית מהעץ קוצץ באכזריות, קרחות צמחו בו מכל עבר, והוא נראה ככלבלב מסכן שגולח על לא עוול בכפו.

מסתבר כי השכנים בקומת הקרקע, משפחת חוזרים בתשובה צעירה, מבקשת לבנות סוכה בחצר הבניין. על הסוכה להיות (כנראה) תחת כיפת השמיים, ולכן הזמינו גנן נלהב שניסר וגזם וגדע ודלדל את העץ המפואר שלנו לשבר כלי עייף. אבוי.

אמנם ממסד דתי הוא בעיניי חטא גדול, אך אין לי דבר נגד אנשים שבחרו בדת, נגד חוזרים בתשובה, או נגד משפחות עם ילדים (בתנאי שאלה לא מרעישים לי מתחת לחלון, כמובן). להיפך, חלק מהיופי והקסם של תל-אביב טמון ברב-גוניות האנושית, במנעד הרחב של טיפוסים שעוברים מולך ברחוב. באזור שלי משפחות חרדיות לא מעטות (רובן של חוזרים בתשובה לדעתי), והחיים של כולם מתנהלים זה לצד זה בלי חיכוכים מיותרים, באווירת חיה-ותן-לחיות מרעננת. יש משהו משובב לב בלשמוע זמירות עולות מחלונות השכנים בארוחת ליל שבת, או בפרח חזנות שמתאמן בסילסוליו (במקלחת?).

אבל העץ, העץ! לא חבל? לא חראם?

ומשום מה זה כל כך מסתדר לי עם תדמית היהדות, לפחות זו החרדית. מן יהדות כזו גלותית, מסתגרת, של חדרים אפלים ועור לבנבן שלא ראה קרן שמש מזה עידן ועידנים. יהדות משובללת של מילים ושל ספרים שלא מוציאה את ראשה מהחלון, שבורחת מהעולם, מהחיים, מהטבע. יהדות שמעדיפה איזה כלל ערטילאי ומיושן על פני פלא הבריאה שמונח אל מול עיניה. זאת הבעיה עם הדת. במקום לפתוח אותך אל הפלא היא סוגרת אותך בקופסה קטנה וחשוכה, וגם מכריחה אותך לזרוק החוצה את כל העציצים.

_________________________________

אין כמעט תל-אביבי שלא אוהב את יום כיפור. השקט, הרוגע, האנשים שמסתובבים ברחובות בלי למהר, העיר הופכת לשכונה אחת גדולה, כולם מחויכים, מתהלכים, משוטטים, בלי שום דבר לעשות, בלי שום דבר לקנות. בהחלט היה אפשר להנהיג יום כזה עוד כמה פעמים.

מה שאותי תמיד מפתיע הוא כמות המשפחות והילדים שמסתובבים בחוץ. פתאום הרחובות מתמלאים בזוגות צעירים עם תינוקות ובילדים על גלגלים מכל הסוגים והמינים. איפה כולם ביום-יום? למה הם מסתתרים? רק ביום כיפור מתגלים עוד כמה מחלקיה הנסתרים מהעין של העיר.

עידו הרטוגזון מתלונן על תשדיר השירות שאומר כי לתת לילד עד גיל 9 לחצות את הכביש זה פשע, ורואה בו דוגמא מייצגת לסטריליזציה בנוסח ארה"ב שמאיימת להשתלט גם על חיינו, להכחיד את אלמנט הסכנה/חירות שהכרחי לחיים חופשיים ומעניינים. (כדאי לקרוא, הוא אומר עוד דברים מעניינים וגם מעוררי מחלוקת).

יש מידה לא קטנה של צדק בדבריו. ככל שאנחנו מנסים להגן יותר על עצמנו (או על ילדינו), כך אנו גם חוסמים את עצמינו בפני העולם, בונים בועה שקופה שלא נותנת לנו לגעת באמת, להתלכלך במיצי הקיבה של המציאות.

אבל מצד שני, העולם באמת הופך להיות מסוכן יותר בדרכים מסוימות. לא שפעם היה כזה אידילי, אבל בנקודה הספציפית עליה מדובר – חציית כביש – דברים השתנו. יותר מכוניות, יותר מכוניות גדולות, יותר תנועה, יותר מהר, יותר פרוע. אז צריך למצוא את האיזון בין להגן על הילדים ובין לתת להם את החופש להתנסות ולגלות את העולם הגדול. אבל נראה אותך משלח את ילדך לרחוב כשאתה בקושי מצליח לעבור את הכביש בלי איזה טוסטוס שיחסל לך כמה אצבעות או מכונית מפונפנת שתעשה ממך קציצה צמחונית.

הנקודה הכואבת בכל הסיפור היא שבמקום להתמודד עם הבעיה, אומרים לנו להזהר. אולי זה מחוסר אמונה ביכולת לשינוי, אולי זה מטעמים כלכליים-קפיטליסטיים גרידא. אבל יותר קל לקשור את הילדים ברצועה מאשר להתמודד עם עדרי נהגי הג'יפים המשתוללים ששמים זין על כולנו. (ג'יפים מילולית וכמטאפורה, כמובן). יותר קל לגרום להורים להרגיש כמו פושעים מסוכנים כשהם מרשים לילדים לצאת מהבית מאשר לתפוס עברייני תנועה, לפתח תחבורה ציבורית זמינה, להגביל תנועה של מכוניות בעיר, ליצור סביבה עירונית שתאפשר גם חיים להולכי רגל. שכולנו נמות מזיהום אויר, כמו שמציין עידו, אבל העיקר שהילדים לא יחצו את הכביש!

הרי היאפים עם הג'יפים, אלה שחונים לנו על המדרכה, או על מעבר החציה, ומכריחים את האמא הצעירה לרדת עם העגלה לכביש – הם בכלל לא מכאן, הראש שלהם כבר מזמן באמריקה, את הילדים שלהם הם מסיעים במפלצת המתכת המעשנת מדלת לדלת, ברור שהילדים שלהם לא חוצים את הכביש, ואנחנו, מה אנחנו מתלוננים? בחרנו לגור בעיר? בעיה שלנו! נקבל אגזוז לפרצוף והיפופוטם שחור חונה על המדרכה, במילא קשה לראות אותנו כי החלונות של הג'יפ מואפלים.

(הערת אגב – דווקא יש כמה אנשים שאני מעריך שיש להם ג'יפ. וזה ממש דיסוננס קוגניטיבי).

אז יש לנו ג'יפים, יש לנו מגדלים, יש לנו אולמרט ויש לנו חפציבה. הכל קשור להכל. שתשטוף אותנו המהפכה.

יודן רופא כותב בפוסט מעניין וחכם על המגמה של בניית מגדלי מגורים בלב העיר (דרך גדי שמשון). אחרי שהגבתי אצלו בפוסט הרגשתי צורך לומר עוד כמה מילים על הנושא.

תופעת המגדול של לב העיר (ואני מתייחס ספציפית למגדלים שנבנים בלב תל-אביב, כמו אלה שברוטשילד ובנווה צדק, לא למגדלים באופן כללי) היא סממן של מעבר מהשקפת עולם אנושית להשקפת עולם מחפצנת (התייחסות לאנשים כאל אובייקטים כלכליים). ובאופן ספציפי, בהעדפה של אינטרסים כלכליים של קבוצה קטנה (בעלי הון, קבלנים, מעמד גבוה) על-פני אינטרסים של אוכלוסיה מגוונת ורבת פנים.

בוני המגדלים יטענו תמיד שהאינטרסים המנחים אותם הינם "לטובת הכלל". אולם באופן מעניין, כל האנשים שאני מכיר אשר מתגוררים באזורים המדוברים לא רואים שום טובה גדולה צומחת מאותם עמודים פאליים המתנוססים מעל ראשם. עולה השאלה, אם כן, מיהו אותו "כלל" שבוני המגדלים (האדריכלים והפוליטיקאים) רואים למול עיניהם?

אני טוען כי הם רואים רק את עצמם. נראה לי כי אלו אנשים בעלי ראיית עולם צרה במיוחד, שאינם מסוגלים לתפוס זויות הסתכלות אחרות. כולנו משקיפים על העולם מתוך נקודת ההתייחסות הקטנה שניתנה לנו. אך הבסיס לאנושיות היא להכיר בקיומו של האחר, ולנסות ככל האפשר להבין את נקודת מבטו שלו. בוני המגדלים נכשלים בכך. אין להם יכולת להבין כי העולם מורכב, כי יש אנשים שונים, השקפות עולם שונות, צרכים שונים. אני חושב כי רובם מאמינים באמת כי הם פועלים לטובת הכלל, הם פשוט אינם מסוגלים לתפוס ולהבין שאין להם שמץ של מושג מיהו הכלל ומה הוא צריך. שאין כלל, אלא אוסף של פרטים שלכל אחד מהם נקודת מבט ייחודית משלו.

וכך צומחות מול עינינו תפלצות ברזל ובטון כעורות המטילות חיתן על סביבותיהן. נסו להלך ברחוב יהודה הלוי, מרחוב נחמני לכיוון אלנבי. אתם עוברים את צומת המזלג עם הרחובות מקווה ישראל והרכבת (בעל הפוטנציאל להיות אחד הצמתים היפים של העיר, אם רק ישופץ כמו שצריך), ומימין מזדקרים להם החברים החדשים בשכונה, בולטים כמו אזור חלציו של נער מתבגר בבריכה. חוסמים את קו האופק, את הרקיע, את זרימת האויר מכיוון הים. שוברים את קו הגובה של רחובות הסביבה, ונראים כמו השתלטות של טייקון נפט טקסני על המכולת השכונתית. קשה לי להאמין שמישהו שחי, מתהלך ונושם את האזור היה מעלה בדעתו טיפשות שכזו.

אותם מגדלים מהווים, אם כן, סמל לתופעה שנדמית נפוצה יותר ויותר. היא מוצאת ביטוי באולמרטים ובחולדאים; בבעלי רכבי השטח שחונים על מדרכות העיר; בקבלני הפועלים הזרים שמחזיקים אותם בכלובים צפופים, ובשוטרי משטרת ההגירה שמעבירים אותם לכלובים אחרים; במנהל שטופח למזכירה על ישבנה; בכל אחד מאיתנו שמתייחס בגסות למלצרית על לא עוול בכפה.

כשאתה גר במגדל כל האנשים נראים לך כמו נמלים. הגיע הזמן שנצא לרחוב.