קטגוריה: עירוני

דב חנין לראשות העיר.

יום שישי בלילה, חושך בחדר המדרגות. האב החרדי ובנו הקטנטן מגששים דרכם אל הקומה השלישית. אחד השכנים יוצא בקומה אחרת ומדליק את האור. "זה גוי הדליק את האור!" קורא הילדון בשמחה.

ומנגד, טובי בחורינו אכולי שנאה.

_________

עדכון: הפוסט המקושר (שכלל נאצות קשות כנגד חרדים) הורד ואינו זמין עוד.

– אז מה בעצם רצית לומר פה?

– שהמגורים במעוז החילוניות לצד חרדים (גם אם רובם חוזרים בתשובה), באופן (כמעט) נטול חיכוכים, נותנים לעיתים אשליה – או תקווה – של אפשרות לדו-קיום אנושי ושקט. אבל ייתכן כי הפחד מפני האחר, שמפעפע במעמקים, עומד כל רגע על סף התפוצצות.

זיוה שטרנהל כותבת בהארץ על חוברת ה"חזון" של עיריית תל-אביב לשנת 2025:

הבעיה המתגלה בחוברת אינה קשורה רק לעובדה שבצילומי מודלים עתידיים קל לייפות את המציאות, ושהבטחות יפות המופיעות בפרסומים יחצ"ניים מסוג זה (הבחירות לרשויות העירוניות יתקיימו בעוד שנה), נותרות בהרבה מקרים רק על דפי הכרומו. דומה שבלהט החזון, הראוי כשלעצמו להערכה כניסיון לחשוב לטווח ארוך, נשכחו רוב תושביה של העיר. למעשה, ראש העיר ורשויות התכנון מיישרים קו עם משרד האוצר: תל אביב של שנת 2025 תתאים את עצמה לעשירון העליון: היא תספק לו מגורים, תרבות, אתרי בילוי ומקומות עבודה. כל היתר יצטרכו להתפנות למקומות אחרים.

דומה שההתלהבות שראש העיר, רון חולדאי, מגלה באחרונה עלולה לחבל באופיה הייחודי של העיר. מערך של רחובות מגורים קטנים ושדרות ירוקות שבהם נשמר קנה המידה האנושי הוא זה שמעניק לעיר את אופיה הייחודי. אם ראש העיר איננו מבין עקרונות תכנון בסיסיים ואת משמעות הפגיעה המתוכננת בעיצוב המקורי של גן יעקב, הוא לא יוכל להתמודד עם הצורך לצופף ולהגביה את העיר בצורה מושכלת מבלי להפוך אותה לעוד סמל של פרובינציאליות מנוכרת בעידן הגלובלי.

נצרף זאת לגילויי הביריונות המתנשאת שחולדאי מפגין שוב ושוב, ואין מנוס מלהגיע למסקנה – חולדאי לא רואה אותנו. הוא שבוי במגדלים שהוא בונה לעצמו. הוא לא מבין את תל-אביב. אולי יש לו כוונות טובות, אבל הוא לא מוכן להקשיב. חולדאי לא מתאים. הוא צריך ללכת.

זה כנראה משהו באויר כי לרמן הקדים אותי ביום (לא העתקתי, הפוסט הזה שכב בטיוטות יומיים, נשבע!). בכל מקרה, גם אני שמתי לב שלאחרונה הפוסטים שלי היו קצת עצבניים. אז בשביל קצת good vibes לאיזון רציתי להזכר בכמה דברים בעיר שגורמים לי לחיוך…

השכנה מהבניין ממול שמתאמנת בשירת אופרה, החזן המסלסל מהבניין האחר;
הזוג החרדי שבכל חנוכה מניח חנוכיה בכניסה לבניין;
ילדים מציירים בגיר צבעוני על הכביש ביום כיפור ועל המדרכה בשישי בצהריים;
בעל המכולת שאומר להביא מחר כשחסר כסף קטן;
הפסנתרן ששומעים כל פעם שעוברים בפינת הרחוב;
הנעליים המשומשות שאנשים משאירים בחוץ כדי שמי שצריך יוכל לקחת;
צעירים מנגנים ג'אז בשדירה בארבע בבוקר וקהל לא קטן בכלל נהנה מסביבם;
עשרות אנשים על רולרבליידס חולפים ברחוב בחצות;
הציפורים על העץ מול החלון;
בעל חנות הפרחים שאוהב לספר סיפורים;
ערבים ויהודים זה לצד זה על חוף הים;
הילדים עם דוכן הלימונדה בקיץ;
השקט ברחובות ביום שבת מוקדם בבוקר;
תלמידי בית הספר שמצלמים סרט קצר;
מיץ תפוזים טרי אצל הירקן;
חתולים.

והיום בתוכניתנו "הכר את שכניך" – ההורים הליברליים.

אלו ההורים שיתנו לילדם בן ה-3 שאוהב לעשות הרבה רעש לרדת את ארבע הקומות במדרגות לבד, לאט לאט לאט, בשבת ב-8 בבוקר, תוך כדי הערת כל הבניין, כי לא טוב לזרז אותו או חס וחלילה לקחת אותו על הידיים. ואם הוא רוצה לקחת איתו את מכונית הצעצוע מפלסטיק, כמובן שהוא יכול לגרור אותה איתו, מדרגה מדרגה, בום-טראח, בום-טראח, בום-טראח!, כי זה מה שהילד רוצה. או למשל (סיפור שהיה כך היה), כשזוגתי היקרה עולה במדרגות והילד נותן לה מכה, תסתכל עליה האמא במבט לא מתנצל ותגיד – "הוא בשלב שהוא רגיש מאד למרחב שלו"…

לא פלא שיצא להם כזה ילד מעצבן.

אבל לא באתי לדבר על עקרונות גידול ילדים, אלא על תופעה אחרת שבאה כאן לידי ביטוי – זילות המרחב הציבורי. אנשים שמרגישים שהעולם כולו הוא החצר האחורית שלהם, והם יכולים לעשות בה כרצונם. (תת-)תרבות של חוסר התחשבות באחר. זוהי תופעה שמתקיימת אצלנו מהרמה המקומית ביותר ועד לרמה המדינית.

כך ברמת המיקרו אנו ניתקלים בשכנים שהורסים את הטבע בשם הדת, באלו שנותנים לילדיהם לעשות מה שהם רוצים בלי להתחשב באנשים שסביב, בסטודנט שאוהב לשמוע טראנס בווליום גבוה דווקא ביום שישי בצהריים, או בנהגי הג'יפים שרומסים את המרחב הציבורי בעיר. ברמה העירונית יש לנו מגדלים שמיועדים לעשירים והשתלטות מסחרית על שטחים ציבוריים. ואז מה הפליאה שברמה המדינית יש לנו ממשלה מלאה שחיתויות, נפוטיזם, כוחניות וזלזול בכל מה שזז?

האם יש תקווה? האם יש סיכוי שאנשים יתחילו להוציא את הראש מתוך התחת של עצמם ולהבין שמסביב יש עולם, יש אנשים אחרים? הלוואי שהייתי יכול להיות קצת יותר אופטימי.

הצטרפו לקמפיין נגד הג'יפים המשוטטים בערינו!

כמו שכבר ציינתי בעבר, יש לי תיעוב עמוק למפלצות השטח הממונעות ששטות להן בכבישי העיר הצרים. אולי יש הצדקה לרכב שטח כשאתה גר בישוב מדברי מרוחק, אבל בארצנו הקטנה (ובמיוחד בערים הצפופות שבה) ג'יפים כאלה מהווים דוגמא להתבהמות ולזלזול הסביבתי שמאפיינים את התרבות בה אנו חיים.

מה מפריע לי כל כך ברכבי שטח? הם מזהמים יותר, הם מסוכנים יותר לסביבתם (אף כי בטוחים יותר ליושב בתוכם), הם גדולים ומשתלטים על המרחב הציבורי, ובעיקר מהווים מיטרד רציני בסביבה העירונית. מי שלא ראה האמר מנסה לעבור ברחובות תל-אביב לא ראה פיל בחנות חרסינה מימיו. וכמובן, בעיית החניה. פשוט מגוחך לחפש חניה עם רכב שטח בעיר, ולכן בעליהם מצאו פתרון פשוט והגיוני – חניה על המדרכה.

אני בטוח שבין בעלי הג'יפים יש כמה אנשים טובים בהחלט, אולם במדגם סטטיסטי לא מייצג בכלל שערכתי ברחובות בהם אני מסתובב עולה כי יש מיתאם ברור בין גודל הרכב לבין מידת החוצפה וחוסר ההתחשבות של בעליו. כך למשל אם רכב חונה על מעבר החציה בפינת הרחוב וחוסם את כל הדרך להולכי רגל – הרי ברוב המקרים יהיה זה רכב שטח!

ועדיין, למרות (ואולי בגלל) חוסר ההגיון הסביבתי שבהחזקת רכב שטח במרחב העירוני, מהווה רכב שכזה סמל סטטוס ופיסגת השאיפות של הישראלי הממוצע. הגיע הזמן, אם כך, לנסות ולשנות קצת את האווירה החברתית סביב המכונות המזיקות האלה, לגדוע את הלגיטימציה התרבותית שאנו נותנים לרכבים ולבעליהם. כן, יש דברים מזיקים יותר וחשובים יותר להלחם בהם. אבל הג'יפ הוא סוג של סמל, וגם באמת תופעה מציקה. וצריך להתחיל איפשהוא. אין לי אשליה שהשלולית הבלוגוספרית תביא למהפכה, אבל גם משב רוח קל יכול להיות תנועה מבורכת בכיוון הנכון.

לפיכך אני יוצא בקריאה נרגשת לכל שלושת קוראי הבלוג – אם יש בכם מי שדברים אלה נוגעים לליבו, עזרו להפיץ את הבשורה! באיזו דרך שתמצאו לנכון, באיזה פורמט שחביב עליכם, אולי יחדיו נוכל להביא, אפילו מעט, לשינוי תודעתי.

ובא הגואל לרחובות ערינו.