תגית: ג'יפ

הצטרפו לקמפיין נגד הג'יפים המשוטטים בערינו!

כמו שכבר ציינתי בעבר, יש לי תיעוב עמוק למפלצות השטח הממונעות ששטות להן בכבישי העיר הצרים. אולי יש הצדקה לרכב שטח כשאתה גר בישוב מדברי מרוחק, אבל בארצנו הקטנה (ובמיוחד בערים הצפופות שבה) ג'יפים כאלה מהווים דוגמא להתבהמות ולזלזול הסביבתי שמאפיינים את התרבות בה אנו חיים.

מה מפריע לי כל כך ברכבי שטח? הם מזהמים יותר, הם מסוכנים יותר לסביבתם (אף כי בטוחים יותר ליושב בתוכם), הם גדולים ומשתלטים על המרחב הציבורי, ובעיקר מהווים מיטרד רציני בסביבה העירונית. מי שלא ראה האמר מנסה לעבור ברחובות תל-אביב לא ראה פיל בחנות חרסינה מימיו. וכמובן, בעיית החניה. פשוט מגוחך לחפש חניה עם רכב שטח בעיר, ולכן בעליהם מצאו פתרון פשוט והגיוני – חניה על המדרכה.

אני בטוח שבין בעלי הג'יפים יש כמה אנשים טובים בהחלט, אולם במדגם סטטיסטי לא מייצג בכלל שערכתי ברחובות בהם אני מסתובב עולה כי יש מיתאם ברור בין גודל הרכב לבין מידת החוצפה וחוסר ההתחשבות של בעליו. כך למשל אם רכב חונה על מעבר החציה בפינת הרחוב וחוסם את כל הדרך להולכי רגל – הרי ברוב המקרים יהיה זה רכב שטח!

ועדיין, למרות (ואולי בגלל) חוסר ההגיון הסביבתי שבהחזקת רכב שטח במרחב העירוני, מהווה רכב שכזה סמל סטטוס ופיסגת השאיפות של הישראלי הממוצע. הגיע הזמן, אם כך, לנסות ולשנות קצת את האווירה החברתית סביב המכונות המזיקות האלה, לגדוע את הלגיטימציה התרבותית שאנו נותנים לרכבים ולבעליהם. כן, יש דברים מזיקים יותר וחשובים יותר להלחם בהם. אבל הג'יפ הוא סוג של סמל, וגם באמת תופעה מציקה. וצריך להתחיל איפשהוא. אין לי אשליה שהשלולית הבלוגוספרית תביא למהפכה, אבל גם משב רוח קל יכול להיות תנועה מבורכת בכיוון הנכון.

לפיכך אני יוצא בקריאה נרגשת לכל שלושת קוראי הבלוג – אם יש בכם מי שדברים אלה נוגעים לליבו, עזרו להפיץ את הבשורה! באיזו דרך שתמצאו לנכון, באיזה פורמט שחביב עליכם, אולי יחדיו נוכל להביא, אפילו מעט, לשינוי תודעתי.

ובא הגואל לרחובות ערינו.

עידו הרטוגזון מתלונן על תשדיר השירות שאומר כי לתת לילד עד גיל 9 לחצות את הכביש זה פשע, ורואה בו דוגמא מייצגת לסטריליזציה בנוסח ארה"ב שמאיימת להשתלט גם על חיינו, להכחיד את אלמנט הסכנה/חירות שהכרחי לחיים חופשיים ומעניינים. (כדאי לקרוא, הוא אומר עוד דברים מעניינים וגם מעוררי מחלוקת).

יש מידה לא קטנה של צדק בדבריו. ככל שאנחנו מנסים להגן יותר על עצמנו (או על ילדינו), כך אנו גם חוסמים את עצמינו בפני העולם, בונים בועה שקופה שלא נותנת לנו לגעת באמת, להתלכלך במיצי הקיבה של המציאות.

אבל מצד שני, העולם באמת הופך להיות מסוכן יותר בדרכים מסוימות. לא שפעם היה כזה אידילי, אבל בנקודה הספציפית עליה מדובר – חציית כביש – דברים השתנו. יותר מכוניות, יותר מכוניות גדולות, יותר תנועה, יותר מהר, יותר פרוע. אז צריך למצוא את האיזון בין להגן על הילדים ובין לתת להם את החופש להתנסות ולגלות את העולם הגדול. אבל נראה אותך משלח את ילדך לרחוב כשאתה בקושי מצליח לעבור את הכביש בלי איזה טוסטוס שיחסל לך כמה אצבעות או מכונית מפונפנת שתעשה ממך קציצה צמחונית.

הנקודה הכואבת בכל הסיפור היא שבמקום להתמודד עם הבעיה, אומרים לנו להזהר. אולי זה מחוסר אמונה ביכולת לשינוי, אולי זה מטעמים כלכליים-קפיטליסטיים גרידא. אבל יותר קל לקשור את הילדים ברצועה מאשר להתמודד עם עדרי נהגי הג'יפים המשתוללים ששמים זין על כולנו. (ג'יפים מילולית וכמטאפורה, כמובן). יותר קל לגרום להורים להרגיש כמו פושעים מסוכנים כשהם מרשים לילדים לצאת מהבית מאשר לתפוס עברייני תנועה, לפתח תחבורה ציבורית זמינה, להגביל תנועה של מכוניות בעיר, ליצור סביבה עירונית שתאפשר גם חיים להולכי רגל. שכולנו נמות מזיהום אויר, כמו שמציין עידו, אבל העיקר שהילדים לא יחצו את הכביש!

הרי היאפים עם הג'יפים, אלה שחונים לנו על המדרכה, או על מעבר החציה, ומכריחים את האמא הצעירה לרדת עם העגלה לכביש – הם בכלל לא מכאן, הראש שלהם כבר מזמן באמריקה, את הילדים שלהם הם מסיעים במפלצת המתכת המעשנת מדלת לדלת, ברור שהילדים שלהם לא חוצים את הכביש, ואנחנו, מה אנחנו מתלוננים? בחרנו לגור בעיר? בעיה שלנו! נקבל אגזוז לפרצוף והיפופוטם שחור חונה על המדרכה, במילא קשה לראות אותנו כי החלונות של הג'יפ מואפלים.

(הערת אגב – דווקא יש כמה אנשים שאני מעריך שיש להם ג'יפ. וזה ממש דיסוננס קוגניטיבי).

אז יש לנו ג'יפים, יש לנו מגדלים, יש לנו אולמרט ויש לנו חפציבה. הכל קשור להכל. שתשטוף אותנו המהפכה.