טל ירון כתב לאחרונה על רעיון הדמוקרטיה הישירה שמתחיל להתעורר קלות לקראת הבחירות המתקרבות. הוא אומר כי דמוקרטיה ישירה נתפסה באופן מסורתי כבלתי אפשרית, אך כי ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות מסמנות תחילתו של תהליך שמכשיר את השטח למימוש של דמוקרטיה ישירה:
…כדור הארץ מתחיל להתכווץ לכדי כפר וירטואלי קטן. הדבר הזה מאפשר ליצור קהילות קטנות ואינטימיות, שבהן חברי הקהילות מכירים אחד את השני. כיום גם קל יותר לכנס את הציבור, מאשר בתקופתו של רוסו. הכינוס נעשה ממילא באינטרנט, בקלות ובשעות הפנאי. רוב העם נהנה היום מפריחה כלכלית שדורו של רוסו לא הכיר (יחד עם זאת, ככל שיותר חלקים באוכלוסיה יהנו משפע כלכלי, כך תגדל היכולת להקים דמוקרטיה ישירה יעילה). השינויים הללו, הם להערכתי הסיבה,שבגללה הדמוקרטיה הישירה מתחילה לפרוח באופן עצמאי. מובילי המהפך היו המתכנתים, שזכו למשכורות שמנות ויכלו להרשות לעצמם להתפנות לעזרה לציבור בשלל פרויקטים של הקוד הפתוח. אין זה סוד שאדם הנאבק על קיומו, אינו פנוי לסייע לציבור. גם החיבור הקהילתי שהאינטרנט מאפשר, יוצר מעצמו קהילות אינטמיות שבהן מתקבלות החלטות במשותף.
טל מייצג בדבריו את הגישה האופטימית, זו הרואה באינטרנט מכשיר שמעודד תקשורת בין-אישית, יצירה של מסגרות חברתיות חדשות וחוצות גבולות, מודעות לסביבה ולבעיות חברתיות. ואכן, ניתן למצוא ברשת, ובמיוחד בנבכי הבלוגוספירה, מקרים לא מעטים שמעודדים הסתכלות אופטימית כזו. (התייחסות כזו ניתן למצוא למשל אצל טל גלילי ואורי אמיתי).
אבל האם זהו אופיה של הטכנולוגיה? אני מבקש לרגע להציג את הצד השני – זה אשר רואה בטכנולוגיה ובאינטרנט איום על עתידנו המוסרי. לוקאס אינטרונה, אשר עוסק רבות בהבטים פילוסופיים ותרבותיים של עולם המידע, טוען כי העולם האלקטרוני שאנו חיים בו מרחיק אותנו מהאפשרות לפעול באופן מוסרי. (כאן ניתן למצוא את המאמר של אינטרונה ב-PDF).
אינטרונה אומר (בעקבות ג'ון קפוטו) כי בבסיס המוסריות שלנו לא עומדים חוקים או כללים, אלא רגש של מחויבות מוסרית. אנו פועלים באופן מוסרי כאשר מתעורר בנו רגש של מחויבות כלפי האחר. זהו רגש שאנו חווים כחלק מהיותנו בעולם, במפגש פנים-מול-פנים עם אנשים אחרים; לרוב הוא יתעורר בשעת אסון, כשאנו נתקלים באופן ישיר במצוקה של אדם אחר. זהו רגש שמזעזע אותנו, מוציא אותנו משלוותנו, בועט אותנו מתוך האגו שלנו אל התמודדות עם נוכחותו של אדם אחר.
המוסר, לפיכך, בנוי על בסיס לא-רציונאלי. אנו יכולים לבנות תאוריות, להגדיר חוקים, להמציא צווים קטגוריים, אך בסופו של דבר מוסר הוא משהו שעלינו לחוות, לא לחשוב. המחויבות המוסרית בולעת אותנו לתוכה ולא משאירה לנו ברירה – הפעולה המוסרית אינה נקבעת ברגע של שיקול דעת אלא שואבת אותנו כהכרח שמתעורר במפגש האנושי המיידי.
אך העולם הולך ומרחיק אותנו ממפגש אנושי כזה. אינטרונה חושב כי הטכנולוגיה הופכת את העולם להיפר-מציאות שתיאר בודריאר. אנו הולכים ומתרחקים מה"אמיתי", אין יותר עובדות אלא רק פרשנות, הייצוגים מתנתקים ממה שהם אמורים לייצג והופכים להיות למציאות בפני עצמם. אין יותר שטח – יש רק מפה. בעולם כזה, אומר אינטרונה, אסונות נעשים לארועי מדיה היפר-ריאליסטיים ואנשים מוחלפים בייצוגים אלקטרוניים. הארועים והייצוגים ההיפר-ריאליסטים מופיעים בפנינו, אנו יכולים להתבונן בהם – אבל אנחנו לא מעורבים בהם. הקשר עם העולם הופך להיות יותר ויותר מתווך על-ידי טכנולוגיה. אנו מאבדים את היותנו פנים-מול-פנים עם האחר. בעולם כזה נחלש רגש המחויבות ואיתו מתפוררת התשתית המוסרית כולה.
אינטרונה טוען כי ההיפר-ריאליסטיות שאנו חיים בה, הוירטואליות האנושית המודרנית, היא שגורמת לאנשים לבצע מעשים נפשעים בלי להרגיש כלל כי ביצעו מעשה לא מוסרי. הוא מביא כדוגמה את ניק ליסון, שגרם בשנת 1995 להתמוטטות בנק Barings הלונדוני לאחר שהפסיד 1.4 מיליארד דולר בהימורים כושלים על מניות וחוזים עתידיים. אינטרונה אומר כי ליסון היה יכול לגרום נזקים חמורים כל כך לאנשים רבים כל כך ועדיין לטעון כי לא גנב דבר בשל העובדה שהוא חי בעולם היפר-ריאליסטי. עבור ליסון הכל היה וירטואלי – הוא סחר בחוזים עתידיים וירטואליים של מניות וירטואליות בשווקים וירטואליים. עבור ליסון היו אלה רק מספרים על צגי מחשב – ולא כספי הפנסיה היחידים של אותם אנשים בעלי פנים ושמות שאיתם שיחק.
דוגמה אחרת היא קריסתה של חברת אנרון בסוף שנת 2001. מתוך הסרט המצוין שמציג את סיפור התמוטטות החברה נחקקה בזכרוני סצנה אחת במיוחד – בחלל המסחר העצום של החברה יושבים עשרות ברוקרים ויוזמים הפסקות חשמל ברחבי קליפורניה כדי להגביר את הביקוש ולהעלות את רווחי החברה. עבור בכירי החברה, אך גם עבור כל אותם סוחרים זוטרים שידעו או ניחשו מה קורה – היו אלה רק משחקים במחשב, קוים ונקודות בצבעים זוהרים, מספרים רצים, צגים ומקלדות. לא האישה שרצתה בדיוק לחמם מים כדי לרחוץ את התינוק, לא הזקן שביקש להדליק את המזגן כדי להמלט מהחום. אין אנשים – רק עוד ועוד מספרים.
אולי זו גם הרעה החולה של הקפיטליזם והגלובליזציה באופן כללי – וירטואליזציה של האדם, התרחקות מהמפגש האישי לטובת קונגלומרטים שמכסים את הכל בדו"חות דיגיטליים של רווח והפסד.
אינטרונה מציג כאן גישה פסימית, אולי מדי, אך אני מסכים איתו כי הקשר האנושי, המיידי, המוחשי הוא מהותי לקיום שלנו כבני אדם מוסריים. מרחבים וירטואליים אינם יכולים, לטעמי, להחליף באופן מלא את העולם האמיתי. אנחנו מתקיימים בגוף, ואנחנו מתקיימים גוף-אל-גוף. המימד הפיזי הוא הכרחי לקיום האנושי. אנו לא יכולים להתקיים כבני אדם מאוזנים ושלמים ללא חיבור אל הפיזי, וללא קשר פיזי עם אנשים אחרים. אנחנו לא יכולים להיות באמת וירטואליים.
לכן אם כמו שאמרה יולי תמיר (בציטוטה של אילנה דיין מתוך מאמר בהארץ) – "העיקרון הדמוקרטי הבסיסי אינו שלטון הרוב, אלא הגמוניה של מערכת ערכים הומניסטיים, שעיקרם מתן כבוד לאדם כיצור אוטונומי", הרי שייתכן ובניגוד לדעתו של טל ירון, הטכנולוגיה המודרנית לא מקרבת אותנו אל הרעיון הדמוקרטי אלא אף מרחיקה אותנו ממנו. אנו מאבדים את המגע הבין-אישי, מטשטשים את הפנים המוחשיות לטובת ייצוגים דיגיטליים קרים. הקהילות הקטנות והאינטימיות אולי מתקיימות בשולי הרשת, אך ההמון מעדיף לאסוף מאות חברים וירטואליים בפייסבוק על פני תחזוקה של קשר אינטימי ומוחשי. דמוקרטיה אמיתית יכולה להיעשות רק על-ידי בני אדם אמיתיים. כאלו שיש להם פנים.
[תמונה: