נתקע לו התמ"א

בְּפִנַּת רְחוֹב בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל הָעִיר
עוֹמֵד בַּיִת עֲטוּף פִּגּוּמִים לְמַכְבִּיר
אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַדּוּעַ וְלָמָּה
כְּבָר חֲמֵשׁ שָׁנִים שָׁם נִתְקַע לוֹ הַתָּמָ"א

הַאִם אֶת הָרֶגֶל הַקַּבְּלָן פָּשַׁט?
וּמִי יְפַצֶּה עַל הַזְּמַן שֶׁאָבַד?
הַאִם זֶה בִּגְלַל מֵרִיבָה שֶׁל שְׁכֵנִים?
הַאִם הֵם פָּשׁוּט הָיוּ חַמְדָנִים?

מִי גָּר בְּקוֹמָה רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁלִישִׁית?
הַאִם רָצוּ לְהוֹסִיף גַּם קוֹמָה חֲמִישִׁית?
וּמָה אִם בִּשְׁעַת אֵיזוֹ סְעָרָה יִפְּלוּ שָׁם קְרָשִׁים –
זֶה אָיוֹם וְנוֹרָא!

וְכָךְ מַחֲשָׁבוֹת וּתְהִיּוֹת לְמַכְבִּיר
עַל אוֹתוֹ בִּנְיַן עִם דִּירוֹת לְהַשְׂכִּיר
שֶׁאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַדּוּעַ וְלָמָּה
כְּבָר חֲמֵשׁ שָׁנִים שָׁם נִתְקַע לוֹ הַתָּמָ"א

הסגר האחרון

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם כָּל הַסִּינִים וּפְנֵיהֶם הַהֲדוּקוֹת
אֲשֶׁר עָבְרוּ מִזְּמַן אֶת הַסְּגִירוֹת וְהַשְּׁחִיקוֹת,
בַּשֵּׁם הַקּוֹרֵאָנִים אֲשֶׁר פָּשְׁטוּ עַל הַחוֹלִים,
בַּשֵּׁם הַנְיוּ זִילַנְדִּים שֶׁסָּגְרוּ אֶת הַנְּמֵלִים

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם הָעֲסָקִים, מִסְעֲדָנִים, אַנְשֵׁי תַּרְבּוּת
שֶׁשָּׁנָה שְׁלֵמָה הָלְכָה לָהֶם לָאִבּוּד,
בְּשֵׁם כָּל אֵלֶּה שֶׁהָיוּ בְּחָלָ"ת,
בַּשֵּׁם מִי שֶׁנִּשְׁאַר בַּבַּיִת וְעָבַד

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בַּשֵּׁם אַחִים וְרוֹפְאוֹת שֶׁבְּנַפְשָׁם וּמְאוֹדָם
הֶחֱזִירוּ רוּחַ וְחַיִּים, הֵשִׁיבוּ דָּם,
עֲטוּפִים מֵרֹאשׁ וְעַד כַּף רֶגֶל
נוֹטְפֵי זֵעָה נִקְרְאוּ לַדֶּגֶל

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם עִתּוֹנָאִים בְּלִי זְמַן לֶאֱכֹל
כִּי שׁוּב רָבִים בִּטְוִיטֶר עִם אֵיזֶה טְרוֹל,
בְּשֵׁם אַנְשֵׁי הַגְּרָפִים וְאַנְשֵׁי הַמּוֹדֵל
עֵינֵיהֶם כְּבֵדוֹת מִגִּלְיוֹן הָאַקְסֵל

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם מַאֲמִינֵי הַחֲמֵשׁ גִ'י וְאַנְשֵׁי הַקּוֹנְסְפִּירַצְיוֹת
בְּשֵׁם הַבְּרִיטִים וְהַמּוּטַצְיוֹת, 
בַּשֵּׁם פַיְזֶר וּמוֹדֶרְנָה וּמִילְיוֹנֵי הַחִסּוּנִים,
וְאַנְשֵׁי הַמָּכוֹן הַבִּיּוֹלוֹגִי, וְרִאשׁוֹנֵי הַנַּסְיָנִים

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם הַפּוֹלִיטִיקָאִים שֶׁלֹּא מַקְשִׁיבִים לַהַנְחָיוֹת שֶׁל עַצְמָם,
בְּשֵׁם הַשּׁוֹטְרִים שֶׁנּוֹתְנִים פֹּה דּוּ"חַ אֲבָל לֹא שָׁם,
בַּשֵּׁם הַצִּבּוּר שֶׁאִבֵּד אֶת הָאֵמוּן מִזְּמַן
כְּשֶׁלַּיֶּלֶד סָגְרוּ שׁוּב אֶת הַגַּן

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה לֹא יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

צוללות של אהבה

נשיא מעצמה עם שיער מטומטם חושב שהוא נבחר האלוהים.
הריאה הירוקה של העולם נשרפת בעידודו של האחראי העיקרי עליה.
מדינה מגרשת ילדים מביתם ומשפתם כי נולדו לתוך הדת הלא נכונה.
בתוך אוקיינוסים של אטימות וכאב אנחנו בונים צוללות של אהבה וממלאים אותן גחליליות. מנווטים בתוך נחשולי הפרדוקס של החיים, מתקבצים זה לצד זה ומנסים להדהד את שירת הלווייתנים של הנפש למי שיכול לשמוע. זה כנראה מעט מדי, אבל מה עוד אפשר לעשות.

[צילום: אני]

גן הפסלים המתעצלים

רקע [עריכה]

ניצניה הראשונים של תופעת המתעצלים הופיעו כבר בסוף המאה שעברה. אולם רק בתחילת המאה הנוכחית הוגדרה התופעה באופן רשמי והוכרה על ידי משרד הבריאות. רובם של המתעצלים נמצאים בעשור הרביעי והחמישי לחייהם, אך נרשמו מקרים של מתעצלים צעירים יותר. היחס בין גברים לנשים מבין המתעצלים הוא כמעט זהה, עם עדיפות קלה למין הגברי במדינות מסוימות. תהליך ההתעצלות נמשך על פי רוב בין שניים-עשר לשמונה-עשר חודשים. בחודשים הראשונים סימני ההתעצלות אינם מובהקים, ומתעצלים רבים אובחנו בתחילה בטעות כסובלים מדיכאון קל או ממחסור הורמונאלי ותזונתי. עם התקדמותו של התהליך מתגבר חוסר המעש של המתעצל ותנועותיו במרחב מתמעטות, עד התקבעות במצב ההתעצלות-הסטאטית (ניתן לזהות זאת על-ידי גוון ארגמני שצובע את תנוכי אוזניו של המתעצל). למרות שמו, מצב זה אינו סטאטי לחלוטין. המתעצל עדיין נע, אך זוהי תנועה איטית אשר יכולה להיות מובחנת רק לאורך זמן (הרמת יד, אצל מתעצל ממוצע, תמשך כ-45 יום).

בשנים האחרונות אובחנה תת-קטגוריה של "התעצלות-על". תהליך ההתעצלות של מתעצלים אלו מהיר יותר – הוא נמשך כחצי שנה ובמהלכו גדל בהדרגה מספר שעות השינה של המתעצל במהלך היממה (זאת לעומת מרבית המתעצלים אשר סובלים דווקא מנדודי שינה בחלקו הראשון של התהליך). אצל מתעצלי-העל מכסה הגוון הארגמני את האוזן כולה.

סיבות ותוצאות [עריכה]

למרות מחקרים רבים בנושא עדיין לא התבררו הגורמים להתעצלות. ההשערות כללו בעיה גנטית, השפעות של תזונה לקויה, גורמים סביבתיים כמו קרינה או מקורות מתח גבוה, וכמובן גורמים נפשיים והתפתחותיים, אך אף אחד מאלה לא הוכח.

השפעת ההתעצלות ניכרת הן במישור האישי-משפחתי (בעיות הכרוכות בתחזוקת המתעצלים), והן במישור החברתי והפוליטי (שוק העבודה, גיל הפרישה, משבר חברות הביטוח). הועדה הממשלתית העל-משרדית להתעצלות אמורה לפרסם בשנה הקרובה דו”ח רחב היקף בנושא (ראו קישורים חיצוניים להרחבה).

גן הפסלים המתעצלים [עריכה]

[קישור למפה]

גן הפסלים המתעצלים נולד כמיצג זמני במסגרת תערוכת אמנים צעירים במוזיאון לאמנות מודרנית. במיצג הוצבו כעשרה מתעצלים (כולם קרובי משפחה של האמנים) בחללים שעוצבו כחדרים ביתיים מוכרים, בתנוחות יום-יומיות, כשברקע הושמע מלמול בלתי פוסק של קולות גבריים ונשיים. למרות תגובות פושרות מצד המבקרים המיצג עורר רעש תקשורתי גדול ומשך קהל רב. ההצלחה המסחרית הביאה להשארת המיצג כתערוכה קבועה.

כיום המתעצלים המוצבים בגן מגיעים מתרומות. הגן מסוגל להכיל בין ארבעים לחמישים מתעצלים בו-זמנית. כל מתעצל מוצג לתקופה של עד חודש (בתלות במשפחה). הגן מארח אחת לשנה את הביאנלה לאמנות אנושית, בה משולבים המתעצלים ביצירותיהם של האמנים המתארחים. כמו כן נערכים בגן לעיתים אירועים מיוחדים וקונצרטים. [שעות פתיחה ומחירון]

[תמונה: ammgramm]

לידה

נולדתי ללא מילים. שתקתי בלידתי. הייתי אילם.
העולם דיבר אלי מסביב ואני הקשבתי.
לא ידעתי מה לומר לו חזרה. לא היו לי המילים המתאימות להקשיב ולשמוע ולדבר.
חשבתי. יותר מדי. הקשבתי. יותר מדי.
אינני זוכר מה הייתה המילה הראשונה שאמרתי.
אמא, אבא, הייתם מצפים.
אך נראה לי שדבר אחר יצא מבין שפתי.
אינני זוכר מה המילה הראשונה שאמרתי.
אני ממשיך לחפש אותה.

————-

דוחף ודוחף וכלום לא יוצא. דמעות מתגלגלות מעיני. מבקש לצעוק אבל פי חסום, מהודק ללא מרווח נשימה. אני מתפתל בכיסאי, מנסה לשחרר מעט את הלחץ על מפרקי הידיים. החבלים קורעים את עורי, הדם נקרש סביבם ומתיך אותם ליחידת בשר אחת. אין שום מקום לתזוזה, הכול קפוא ועומד ומשותק.

אני מזיז את אצבעות רגליי. תנועה קטנה, טריוויאלית, והיא כולה תנועה של חיים. מקצות רגליי מגיח כוח החיים ואני נאחז בו בכוחות אחרונים. התנועה הקטנה הזו ממלאת את כל ישותי. אני הוא האצבע הקטנה של הרגל. אני הציפורן ששבורה בקצה. אני העור המתקלף בכרית הבוהן. אני השיער הדליל במפרקים.

אני מניע את עצמי ומתחיל ללכת.

————-

נולדתי שוב במערות אפלות.

האורות מבהיקים והקולות מהדהדים באוזניי. מוקף בהמון אדם קופץ ומשתולל הוצאתי את עצמי אל החיים.

חופר מחילות בעפר, משתחל מתחת לגדר אל שטחי ההפרדה, אל מאורות החטאים. מגשש דרכי בחשיכה, מונחה על-ידי הלמות התופים (או שמא היו אלה הלמות ליבי?), מוצא נתיבי מילוט וחרכי הצצה, מגשש באפילה דרך גופות משתוללים ועננים של רעש, אל היד היחידה המושטת שמושכת אותי החוצה לתוך הבוקר העולה.

 [תמונה: mondomuse]

מוקדש לזאת שנתנה יד לפני עשר שנים ומתעקשת להמשיך.

עיר

סססאמק! אני מסנן בעצבנות. השכנה הזקנה מלמטה שוב הפעילה את הרדיו שלה. ועוד על רשת ב'. הדיבורים עולים מדירתה, מזדחלים בתוך הקירות. ממלאים את החללים הריקים שבין הבלוקים הישנים, מנצלים כל מרווח פנוי כדי להתפשט ולהסתנן פנימה. הם מקיפים אותי, קופצים מתוך הקירות, מפירים את השקט שהיה כאן עד לא מזמן. אני מרגיש אותם פולשים לתוכי – אין לאן להימלט – הדירה כולה מוקפת – כל חדר מותקף על-ידי האיש הקטן מהרדיו עם הקול המעצבן.

וכשהיא סוף סוף מכבה – מתחילים הגרמנים מהבניין ממול. עם מערכת הקולנוע הביתי האימתנית שלהם והבת חובבת הקריוקי והשירים המאוסים. אין לאן לברוח. אני מסתובב מחדר לחדר אך הרעש ממשיך לרדוף אחרי. סוגר את כל החלונות והוא ממשיך לפרוץ פנימה דרכם, צוחק עלי בזדוניות. ועכשיו גם אין לי אויר. אני כמעט נחנק, רוצה לשבור את הקירות ולרוץ הרחק לתוך השממה שם אף קול מלבד הרוח לא יפלוש לתוך אוזניי.

שתישרף העיר המזדיינת הזאת.

Image by Coso Blues [תמונה – Coso Blues]