הסגר האחרון

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם כָּל הַסִּינִים וּפְנֵיהֶם הַהֲדוּקוֹת
אֲשֶׁר עָבְרוּ מִזְּמַן אֶת הַסְּגִירוֹת וְהַשְּׁחִיקוֹת,
בַּשֵּׁם הַקּוֹרֵאָנִים אֲשֶׁר פָּשְׁטוּ עַל הַחוֹלִים,
בַּשֵּׁם הַנְיוּ זִילַנְדִּים שֶׁסָּגְרוּ אֶת הַנְּמֵלִים

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם הָעֲסָקִים, מִסְעֲדָנִים, אַנְשֵׁי תַּרְבּוּת
שֶׁשָּׁנָה שְׁלֵמָה הָלְכָה לָהֶם לָאִבּוּד,
בְּשֵׁם כָּל אֵלֶּה שֶׁהָיוּ בְּחָלָ"ת,
בַּשֵּׁם מִי שֶׁנִּשְׁאַר בַּבַּיִת וְעָבַד

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בַּשֵּׁם אַחִים וְרוֹפְאוֹת שֶׁבְּנַפְשָׁם וּמְאוֹדָם
הֶחֱזִירוּ רוּחַ וְחַיִּים, הֵשִׁיבוּ דָּם,
עֲטוּפִים מֵרֹאשׁ וְעַד כַּף רֶגֶל
נוֹטְפֵי זֵעָה נִקְרְאוּ לַדֶּגֶל

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם עִתּוֹנָאִים בְּלִי זְמַן לֶאֱכֹל
כִּי שׁוּב רָבִים בִּטְוִיטֶר עִם אֵיזֶה טְרוֹל,
בְּשֵׁם אַנְשֵׁי הַגְּרָפִים וְאַנְשֵׁי הַמּוֹדֵל
עֵינֵיהֶם כְּבֵדוֹת מִגִּלְיוֹן הָאַקְסֵל

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם מַאֲמִינֵי הַחֲמֵשׁ גִ'י וְאַנְשֵׁי הַקּוֹנְסְפִּירַצְיוֹת
בְּשֵׁם הַבְּרִיטִים וְהַמּוּטַצְיוֹת, 
בַּשֵּׁם פַיְזֶר וּמוֹדֶרְנָה וּמִילְיוֹנֵי הַחִסּוּנִים,
וְאַנְשֵׁי הַמָּכוֹן הַבִּיּוֹלוֹגִי, וְרִאשׁוֹנֵי הַנַּסְיָנִים

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם הַפּוֹלִיטִיקָאִים שֶׁלֹּא מַקְשִׁיבִים לַהַנְחָיוֹת שֶׁל עַצְמָם,
בְּשֵׁם הַשּׁוֹטְרִים שֶׁנּוֹתְנִים פֹּה דּוּ"חַ אֲבָל לֹא שָׁם,
בַּשֵּׁם הַצִּבּוּר שֶׁאִבֵּד אֶת הָאֵמוּן מִזְּמַן
כְּשֶׁלַּיֶּלֶד סָגְרוּ שׁוּב אֶת הַגַּן

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה לֹא יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

לס-טראמפ

קו ישר מחבר בין פרופ' יורם לס ודונלד טראמפ. שני היבטים של אותה תופעה. שניהם משחקים את תפקיד הליצן התורן, זה שאינו שולט על דבריו עד תום, זה שלכאורה אומר את שאין לומר, יוצא נגד הממסד, מביא רוח חתרנית שמנפצת את השקר שלו מאמינים כולם. לכאורה, כמובן. כי שניהם, בסופו של דבר, מעלים מופע. האם הם מאמינים לעצמם? האם חשוב להם אם הדברים שהם אומרים נכונים? לא ממש. הם מאמינים בכל ליבם לתפקיד שנטלו לעצמם, מתבשמים בתשומת הלב. טראמפ הלך עם זה קצת יותר רחוק, כמובן. 

ואותו קו מחבר בין יורם לס, לדונלד טראמפ, ולכל תיאוריות הקונספירציה שזורמות במרחב. (מטראמפ הקו הזה יוצא באופן מאד מוחשי, כמו שרשרת עבה). אותו חוסר אמון (מוצדק, לפעמים) במערכות, שמביא לאובדן תפיסת מציאות, ערבוב בין עובדה, נתונים, השערות, פנטזיות וחוסר הבנה, בליל של מידע לא קוהרנטי ומציאות אפורה שמעוצב ומנותב למערכת סיפורית שלמה שבה יש טובים ורעים, שחור ולבן, כוחות השחור וכוחות האמת. העולם נהיה מורכב מדי לתפיסה ולעיכול, ואנחנו נשאבים חזרה לתוך סיפורים מיתיים שמנסים לצקת תחושת יציבות מדומיינת, מעלים על נס את מספרי הסיפורים, הליצנים התורנים, שנותנים לנו אשליה של בטחון נרטיבי בתוך ים המציאות הבלתי ניתנת לפענוח.

(אנחנו נוטים לייחס את התופעות הללו להשפעת עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, אבל נדמה לי שתופעת לס-טראמפ היא דווקא הקצנה (סופית?) של עידן הטלוויזיה, ביטול הקו הדק המפריד בין חדשות לבידור, בין פרזנטור למומחה, בין ריאליטי למציאות. רק שעכשיו כולנו מועמדים להדחה.)

תל-אביב, ימי קורונה

יפה הקורונה לתל-אביב.
העיר כאילו חזרה לגודל הטבעי לה. הרחובות שקטים ובהירים, הציפורים מצייצות. תנועת הרכבים שקולה. החניה זמינה בכל עת. הרצים רצים, הילדים מקשטים את המדרכות בציורי גיר צבעוניים. במעין ניגוד לנסיבות, העיר נראית מחויכת יותר, מוארת יותר, קלילה יותר. משהו מבקש להגיד, ככה אולי צריך. חוסר השגרה הזה מרגיש שפוי יותר מהשגרה שהיתה שם קודם. וגם זה יעבור.

—-

ולצד זה, יש הרבה קושי באויר. אנשים חנוקים, האיום הכלכלי מוחשי, עסקים קורסים, עתידים מתבטלים ומסלולי חיים עוברים אתחול. חוסר ודאות, איום קיומי, חרדה. אנשים מתחילים להתקומם. מבקשים לפרוץ את האיום. מתחילים להטיל ספק. ספק בהחלטות, ספק בנחיצות של הסגר, ספק בקורונה עצמה. ספק במחיר החיים לעומת מחיר האי-חיים. חישובי מי מת ובאיזה גיל והאם עדיף לו לחיות או שלאחרים להתפרנס. מעניינת הקלות שבה ממהרים אנשים להפחית בערך השרדותם של המבוגרים מהם.

ואיכשהו הספק הזה נשאר בגבולות המוכר. אבל אולי עדיף לשאול, מה זה אומר על המערכת הכלכלית והחברתית שאנחנו חיים בה אם אנשים מתמוטטים בגלל חודשיים של הקפאת הפעילות הכלכלית? מה זה אומר על חלוקת המשאבים, על תהליכי זרימת ההון? האם אנחנו לא אמורים לדמיין עולם שבו המדינה יכולה להסגר לתקופה מתוך סולידריות קיומית, כדי להגן על חלקים ממנה, מבלי לפגוע בחלקים אחרים? עולם שבו כולם יכולים לעצור אבל להמשיך להתקיים בכבוד ובקלות במשך חודש, חודשיים, שלושה, תנאים שבהם לאף אחד לא חסר כלום בזמן הזה גם בלי לעבוד? תנאים שמאפשרים סולידריות חברתית ולא מלחמת השרדות? האם אין מספיק משאבים, אין מספיק מזון, אין אפשרות קיום? על איזה עקרונות המערכת שלנו בנויה ואת מה הם משרתים?
השאלות המהותיות נוגעות בבסיס הקיום שלנו ומבקשות לערער את כל הסדר הקיים. ואולי כאן טמון האיום האמיתי.