קו ישר מחבר בין פרופ' יורם לס ודונלד טראמפ. שני היבטים של אותה תופעה. שניהם משחקים את תפקיד הליצן התורן, זה שאינו שולט על דבריו עד תום, זה שלכאורה אומר את שאין לומר, יוצא נגד הממסד, מביא רוח חתרנית שמנפצת את השקר שלו מאמינים כולם. לכאורה, כמובן. כי שניהם, בסופו של דבר, מעלים מופע. האם הם מאמינים לעצמם? האם חשוב להם אם הדברים שהם אומרים נכונים? לא ממש. הם מאמינים בכל ליבם לתפקיד שנטלו לעצמם, מתבשמים בתשומת הלב. טראמפ הלך עם זה קצת יותר רחוק, כמובן.
ואותו קו מחבר בין יורם לס, לדונלד טראמפ, ולכל תיאוריות הקונספירציה שזורמות במרחב. (מטראמפ הקו הזה יוצא באופן מאד מוחשי, כמו שרשרת עבה). אותו חוסר אמון (מוצדק, לפעמים) במערכות, שמביא לאובדן תפיסת מציאות, ערבוב בין עובדה, נתונים, השערות, פנטזיות וחוסר הבנה, בליל של מידע לא קוהרנטי ומציאות אפורה שמעוצב ומנותב למערכת סיפורית שלמה שבה יש טובים ורעים, שחור ולבן, כוחות השחור וכוחות האמת. העולם נהיה מורכב מדי לתפיסה ולעיכול, ואנחנו נשאבים חזרה לתוך סיפורים מיתיים שמנסים לצקת תחושת יציבות מדומיינת, מעלים על נס את מספרי הסיפורים, הליצנים התורנים, שנותנים לנו אשליה של בטחון נרטיבי בתוך ים המציאות הבלתי ניתנת לפענוח.
(אנחנו נוטים לייחס את התופעות הללו להשפעת עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, אבל נדמה לי שתופעת לס-טראמפ היא דווקא הקצנה (סופית?) של עידן הטלוויזיה, ביטול הקו הדק המפריד בין חדשות לבידור, בין פרזנטור למומחה, בין ריאליטי למציאות. רק שעכשיו כולנו מועמדים להדחה.)
