זאת כבר קלישאה להגיד את זה – אבל אנחנו בעידן של התפרקות מושג ה"אמת". זה מתבטא בכל הדרכים שאנחנו מכירים כבר – הטכנולוגיה שמתקדמת בקצב אקספוננציאלי למצב שבו אפשר לייצר תמונות וסרטים שנראים אמיתיים לחלוטין ואין לדעת אם מה שאנחנו רואים הוא אמיתי או מיוצר. הרשתות החברתיות שהן תיבות תהודה וזרז של פייק ניוז. חדירה של רעיונות פוסט-מודרניים למיינסטרים ואיתם ערעור תרבותי על מה היא המציאות (ה"מטריקס" כמשל). אובדן האמון במוסדות הפוליטיים והתרבותיים ומות הדמוקרטיה. זה נראה כמו סחף שאי אפשר להתנגד לו, ואכן יותר ויותר אנשים אומרים דברים כמו "אין לי אמון בשום דבר שמדווח" או "אי אפשר להאמין לשום דבר מבחוץ".
הבעיה – ומה שלדעתי רוב האנשים מפספסים – היא שאובדן האמון הזה שאנשים מביעים הוא לא פסיבי, הוא לא כניעה למציאות משתנה. אובדן האמון הוא מעשה אקטיבי, הוא פעולה בעולם- פעולה שמייצרת עולם באותה מידה שהיא מושפעת מהעולם.
אסביר – אמת, או מציאות, היא מושג מורכב. בתוך המורכבות הזאת, התפיסה שלנו, או הסיפור שלנו לגבי מה היא אמת (או מציאות) הוא חלק ממה שמייצר את מושג האמת. האמת היא סוג של יחס גומלין בין מה שקיים לבין הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אפשר להסתכל על זה מכיוון של פרשנות פילוסופית, אבל חשוב לי יותר כרגע להתייחס לזה ברמה הפרקטית – כל המבנים החברתיים והפוליטיים שלנו הם סיפור משותף. הכח וה"אמת" של המבנים והמוסדות הללו טמון בהסכמה. לא הסכמה במובן הפוליטי, אלא הסכמה לגבי תפיסת המציאות המשותפת – לגבי היכולת להאמין ביחד. ההחלטה שלנו למה אנחנו מוכנים להאמין נראית אינדיבידואלית, אבל אוסף כל ההחלטות האינדיבידואליות הללו הוא מה שמאפשר מסגרת חיים משותפת.
וכך, כשאנחנו אומרים ש"אי אפשר להאמין לשום דבר", אנחנו מפרקים את המוט שאנחנו אחראים עליו בתוך המבנה הסבוך והמסועף הזה של חיים אנושיים משותפים. אי האמון הזה הוא פעולה של ממש בעולם, פעולה של פירוק.
תרצו לומר – אבל באמת אי אפשר להאמין לשום דבר. הרי פירטת בפיסקה הראשונה את הזעזועים בעולם שבאמת מפרקים את המציאות. אבל אני רוצה לטעון שמחובתנו המוסרית לעמוד בסחף. שעלינו להבין ולהכיר במשמעות של אבדן האמון. שדווקא בתקופת שינויים כזאת עלינו לקחת אחריות אישית וקבוצתית – כפעולה מודעת – של החזקת לפיד היכולת להאמין באמת, מתוך הבנה של אמון כפעולה בונה שמבקשת לייצר מציאות חדשה מתוך המציאות המשתנה.
ושוב, מעבר להיבט הפילוסופי, מדובר גם בפעולה פרקטית. אם אי אפשר להאמין לשום דבר ולאף אחד הרי לא משנה כבר מי עושה מה. אבל לא להכנע לאבדן האמון משמעו שממשיך להיות לנו אכפת, שאנחנו לא מוותרים. שגם בעולם שיסודותיו זזים ומתערערים אכפת לנו מי עושה מה. ואז אנחנו ממשיכים להבדיל בין מושחתים יותר למושחתים פחות. אנחנו ממשיכים לצפות לאנשים טובים במוסדות הציבוריים שלנו. אנחנו לא מוותרים על סטנדרטים עיתונאיים, גם אם הם לא מושלמים, ומסוגלים לראות את המרחק בין עיתונות לבין בידור פופוליסטי.
אפשר אולי לקרוא לזה אקטיביזם מטאפיזי – פעולת התנגדות לניהיליזם שבאובדן האמונה לצורך בנייה מחודשת של הסיפור המשותף של האנושות. ככה, ללא פאתוס, בקטנה.
