עכבר העיר מצליח לעצבן אותי כבר שבוע שני ברציפות[1].
טור הפתיחה בשבוע שעבר עסק בעתירתם של בעלי המכולות בתל-אביב נגד הפעלת סניפי AM:PM וטיב טעם בשבתות ובחגים. בעלי המכולות טוענים כי חוק שעות המנוחה לא נאכף באופן הוגן, אלא פועל לטובת הרשתות הגדולות ומחסל את העסקים הקטנים של המכולות השכונתיות.
וכך נכתב על כך בעכבר:
"באופן די אירוני, חלק מהמצטרפים למחאת בעלי המכולות, שניסו לעזור להם במאבקם, היו פעילי המחאה החברתית. אותם אנשים שיצאו למאבק כי העלו להם את מחיר הקוטג' בכמה שקלים רוצים עכשיו שאלי מהמכולת יוכל להמשיך לרשום להם לחם שחור ולהתפרנס בכבוד. אפשר להבין אותם. זה סוציאלי, זה צודק, זה אפילו רומנטי, אבל זה לא יכול להסתדר עם מחירי קוטג' נמוכים ופסק זמן כמו באמריקה. מה לעשות, זה העולם האכזרי שאנחנו חיים בו."
ומסיים בפאנץ':
"אין לנו ברירה אלא לבחור בתחרות. כי עם כל האהבה שיש לנו לאלי מהמכולת, ויש לנו, אנחנו יותר אוהבים סופר פתוח בשבת ומלפפונים בזיל הזול."
מי צריך את שטרסלר כשיש לנו עיתון עירוני, צעיר, מהפכני ובועט.
השבוע עסק הטור הפותח של העיתון באיסור המשטרה לקיים מסיבת רחוב בפלורנטין בפורים. איסור שהתקבל באנחת רווחה עצומה על-ידי תושבי השכונה, לאחר שבשנים האחרונות הפכו המסיבות הללו מאירוע מקומי ושמח למפגן של וונדליזם והרס.
וכך נכתב בעכבר:
"אנחנו דווקא בעד המסיבה הזאת, פיראטית או מאורגנת, למרות המחאה של תושבי פלורנטין ולמרות שמגיעים אליה בעיקר ילדי פריפריה. אנחנו בעד המסיבה כי פעם בשנה (בעצם שלוש) צריך לאפשר לחגוג ברחובות. גם אם זה עושה קצת ברדק וכמה אנשים לא יכולים ללכת לישון ממש מוקדם".
ביטוי כזה של אמפתיה, אחריות חברתית והתחשבות בזולת לא ראיתי מזמן.
וממשיך:
"אבל אולי מה שבאמת חשוב בכל הסיפור הזה, זו העובדה שבמשך כל השבוע התעסקו כאן במסיבות פורים. בעירייה, בתקשורת המקומית ובסצנת המועדונים והברים. כאילו ביבי לא משתעשע עם הכפתור האדום, כאילו הבחורה מ"הציור השבועי לילד" לא עומדת להשבית לנו את הרכבת וכאילו ג'קי מקייטן לא מת. ובדיוק בגלל זה אנחנו חיים בעיר הזאת."
לא, לא יכול להיות שבאמת כתבתם את זה. "בדיוק בגלל זה אנחנו חיים בעיר הזאת"? מישהו פה הרגע יצא מקורס "קלישאות עיתונות מקומית" שנה א'?
אני לא יודע מה מעצבן אותי יותר. הילדותיות, השמרנות, או התחושה העמוקה שיש פה בעיקר פוזה. פוזה כאילו-מגניבה, כאילו-נהנתנית, אבל כזו שמאחוריה מסתתר כלום גדול. (ובנוסף לכל, פוזה שתאריך התפוגה שלה עבר בקיץ שעבר. מישהו שכח להתעדכן). ואולי זה פשוט געגוע לימים שבעיתון כתבו אנשים שבאמת היה להם משהו להגיד.
[1] כן, כן, פאתטי. אני יודע. להתעצבן ממשהו שכתוב בעיתון. ועוד בעכבר העיר.