הילד שלי הגיע לגיל הזה שבו הוא מרגיש צורך לשתף בכל דבר.
אבא, בוא תראה! תראה מה עשיתי! אבא, בוא, בוא!
זה יכול להיות ציור חדש או ערבוב פלסטלינה או נחש רכבת או מקל או ג’וק מת על הרצפה. הוא רוצה להראות, לחלוק את החוויה, לתת לה קיום דרך מישהו אחר.
מזכיר משהו?
אין כמו ילד בן שלוש וחצי כדי להבהיר את המקור להצלחה הגדולה של הרשתות החברתיות. וגם להצלחה של אפל. לממשקים ולעיצובים של אפל בעידן האייפון אין תחרות. הם אינטואיטיביים באופן ראשוני, ילדותי. זה נראה כאילו אפל עושים את בדיקות השימושיות של האייפון על ילדים בני שלוש. (ואולי זה אפילו נכון?).
אז יש לנו פייסבוק, ויש לנו אייפון. שתי טכנולוגיות ההמונים המשמעותיות ביותר של השנים האחרונות, טכנולוגיות שמחוללות מהפכה בדרך בה אנו יוצרים קשרים וצורכים מידע ומנהלים את חיינו.
טכנולוגיות שפונות לצרכים וליכולות של גיל שלוש.
מה זה אומר על החברה, התרבות, הכיוון אליו אנו הולכים?
ובעצם, בהתחשב באיך שהמבוגרים מנהלים את העולם, אולי זה לא רעיון רע כל כך.
אני לא יודע אם זה רק אני, או המעגל החברתי שלי, אבל אני באמת לא מבין את זעקות השבר על חורבן התרבות האנושית.
יש לי בערך 275 חברים בפייסבוק. חברים ללימודים, לעבודה, וסתם אנשים. אני לא חושב שיש ביניהם אנשים שבאמת משתפים כל פיפס שעובר עליהם. יש אנשים ששולחים לינקים לכתבות מעניינות, יש כאלה שמשתמשים בסטטוס כדי לפרוק עצבים. יש כאלה שמשתמשים בה לבדיחות. הם לא מעדכנים כל דבר שעובר עליהם. הרוב המוחלט של החוויות שלהם לא נמצא במרחב החברתי הזה. הרוב המוחלט הם הדברים שהייתי שמח לשמוע גם בשיחה איתם, פנים אל פנים.
אז מה הבעיה כאן? שיש דברים שהם כן משתפים? אין לי בעיה עם הכותרת שלך – החברה שלנו בהחלט עוברת אינפטיליזציה. אבל דווקא הדוגמה שלך לא מתקשרת לי לתיזה הכללית.
חוץ מהאמירה הכללית לגבי אינפנטיליזציה, שגם היא קצת מורכבת מכדי להסכים אתה לגמרי, אני לא מסכים עם שום מילה בפוסט הזה. בטח לא עם הטענה שפייסבוק ואייפון הן טכנולוגיות לבני שלוש.
הנה תזכורת מהיום על כך שתשומת לב היא המשאב הכי יקר באינטרנט:
http://www.marketingbabylon.co.il/2011/06/12/trollsonaplane/
אבנר, משתמשים קצת יותר מתוחכמים לא "משתפים כל פיפס שלהם" (כמו שנטען בכתבות קלישאיות על טוויטר), אבל כן נוטים לצעוק (או ללחוש) "תראו אותי!" על הצלחות שלהם.
וכן, האינטואיטיביות שבה ילדים קטנים משתלטים על האפליקציות והממשק של אייפד, וההתלהבות שלהם ממשחקים שטותיים, זה משהו שלא ראיתי בשום גאדג'ט מחשבי אחר.
עם זאת, אלה רק שתי דוגמאות מזדמנות למגמת האינפנטילזציה של חברת השפע הנוכחית. יש הרבה סיבות לכך ש"זקן" נהייתה מילת גנאי וכולם רוצים להיראות בני 16, ובשאיפה גם להתנהג כמו שבני 16 אמורים להתנהג. זה קשור מאוד לתרבות הצריכה, לסיפוקים מיידיים ולאינטרסים שיווקיים. זה קשור גם להארכת תוחלת החיים שבגללה "זקני השבט" הם כבר ממש קשישים, והחוכמה שלהם טובעת בסניליות. זה קשור לניו-אייג' ולילד הפנימי, וגם לרלטיביזם התרבותי שהפך כל סוג של ידע ל"לכלוך" על המצב הבתולי הטהור לכאורה.
זה קשור לכל כך הרבה דברים, שלא נותר לי אלא לציין שאליסטר קראולי ניבא את זה כבר ב1904, כשבישר על תחילת עידן הילד ("המפונק", כמו שהוסיף הפרשן הפרטי שלי לענייני קראולי).
גם המעגל החברתי שלי הוא ממש בסדר גמור, זאת עדיין לא בהכרח אינדיקציה למה שקורה מסביב.
יש הרבה פנים לאינפנטיליזציה, חלק מהדוגמאות באמת יותר ברורות מאליהן. דווקא הדוגמה של הטכנולוגיה מעניינת אותי כי היא מתחת לפני השטח.
כמובן שהדברים שאנחנו עושים דרך פייסבוק יכולים להיות גם אינטיליגנטיים ושימושיים ונחוצים ומתקדמים. אבל אני באמת חושב שבטכנולוגיות של זמננו, שהדוגמאות המייצגות שלהן הן פייסבוק ואייפון, יש פניה ל"ילדותיות" שלא היתה בטכנולוגיות עבר. לפחות לא בצורה כל כך בוטה. פניה לרובד מאד ראשוני של צרכים וסיפוקים. (גם חתולים אוהבים אייפון!). נסיון להפוך את הטכנולוגיה לסוג של "משחק" שסף הכניסה אליו הכי נמוך שאפשר. נסיון בכלל להפוך את החיים למשחק (game mechanics). זה חלק מההתיילדות הכללית, אבל בגלל שזה כל כך בסאב-טקסט יש לטכנולוגיה הזו יכולת השפעה עצומה.
האינפנטיליות פושה בכל תחום, ולמרות ההבטחה של שנות השישים לנשל את המבוגרים ואת ההיררכיות הישנות, מה שקרה בפועל הוא מה שקורה ב"מלך מתיא הראשון" של קורצ'ק – מבחינה תודעתית לפחות (כי עדיין הנדסת גשרים נתונה בידי מבוגרים אחראיים). שפע של מבוגרים מוגבלים ביכולת נשיאת האחריות שלהם, שכל הזמן תובעים "מגיע לי" ו"זכותי!" וגם יוצרים אינפנטיליזציה מוגברת של סביבתם (כמו יחס נפוץ להורים זקנים, יחס של נרגנות וזלזול, כביכול הפכו הזקנים לילדים מחדש, רק בלי החן, או יחס של נשים רבות לגברים כסוג של ילדים מגודלים). אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל אולי זו הרמה לפוסט אחר
אבחנה מדויקת. מסוג הדברים שלא שמנו לב אליהם קודם ומרגע שנתנו להם שם, הם פתאום ברורים מאליהם.
"נסיון בכלל להפוך את החיים למשחק" – בדרך כלל אני אוהב את חוסר ההבחנה בין משחק לעבודה או לימודים: ילדים הרי לומדים מצוין תוך כדי משחק. מה שמפריע לי הוא נסיון להחליף את החיים במשחק: לחיות בעולם מדומיין ופשטני במקום בעולם האמיתי.
הערה נכונה לגבי המשחקיות. אולי אפשר לחדד את זה עוד יותר – במקום שנשתמש ביצירתיות המשחקית שלנו בתוך החיים, מנסים לנתב אותה למערכת סגורה שניתנת לניצול כלכלי. עדיף לאפל שנשחק באייפון מאשר שנעשה חיים שם בחוץ, לא?
כרגיל, אתה מנסח את זה הרבה יותר טוב ממני.