שירי המלחמה והזכרון מלווים אותנו מילדות. אנו שומעים אותם בכל שנה. בבית הספר, לבושים לבן, יושבים ונושאים את הדממה במבוכה של מי שמרגיש את חומרתה אך אינו מסוגל עדיין להבין. ברדיו, ביום היחיד שהם נשלפים ממדף התקליטים. בכיכר, שרים ומתרגשים ומנסים לשמר איזו תחושת-ביחד שהולכת ומתפוררת משנה לשנה.
ברובם מספרים השירים את אותו הסיפור – יפי הבלורית והתואר שבמותם ציוו לנו את החיים, הרעות ואחוות הלוחמים, הגבורה, אלה שאינם עוד, הציווי לזכור ולא לשכוח. יראה והוד ועצבות אין קץ.
אבל פה ושם מסתננים בין חרכי מצבת הגרניט השחורה כמה עשבים שוטים. שירים שנכנסו לקאנון האבל הרשמי אך מספרים סיפור קצת אחר. שירים שמדברים על אותם דברים שאודותם אין לדבר. שירים כמו אליפלט. שירים כמו הייתי נער.
היעדים מטוהרים והרוסים
שלגים על החרמון מול שמש נמסים
ובעיירת רפאים על הרמה
חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.
הקיץ שב למשלטיו הישנים
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.היה לי נער מאוהב, היה לי נער,
צלול היה קולו, צלולות היו עיניו.
הקרב נדם, ושוב קרב הוא אל השער
אך הילוכו כבד וחתומות פניו.הוילונות הוסרו והנייר גורד
פקיד העירייה נעל את המקלט
שלוחות הדשא מטפסות ומעלות
ירוק טרי על צלקות התעלות.
הרימונים חזרו לשוק לדוכנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.עימדי בשער נערה עימדי בשער
אני חוזר אלייך בדרכי עפר
הייתי נער, נערה, הייתי נער,
עכשיו חייכי אלי מוכרת ויפה.גילחנו הזקן קיפלנו המדים
שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים
העניינים שבים אט, אט למסלולם
לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.
לומדים לחזור להרגלים הישנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.היה לי נער מאוהב, היה לי נער…
שוב החשמל בוהק בלילה ברחובות
שלטי האור מוכרים פלאפל ותקוות
על מדרכות בין שולחנות בירידים
המיני שב להשתלט על המדים.
על גל האתר צועדים הפזמונים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.עימדי בשער נערה עימדי בשער…
המלחמה הסתיימה. החיים חוזרים לקצבם העירוני הרגיל של מסחר ובילוי והנאות. ציווי הזיכרון מתחלף במציאות של “לא להזכיר את אלה שאינם”. אך בתוך השגרה הזו המבט מתעכב על מה שלא ניתן להחזיר לאחור. על אותם הפנים שהיו שם, שראו, שחוו את האפלה הגדולה הזו ואינם יכולים להניח לה. פנים שנשארים שונים, חתומים, אוצרים בתוכם את כל מה שהשירים האחרים אינם רוצים לדבר עליו. פנים הלומי קרב.
הפנים האלה מזכירים לנו שההפרדה בין שם לפה, בין אז לעכשיו, היא מלאכותית. מה שקורה שם חוזר הביתה. המדים אולי חוזרים לארון, אבל הפצעים ממשיכים לדמם מסביבנו. את הפנים החתומים אנו רואים בצורות שונות כל הזמן. אלו פני הצעירים שמתפרקים לרסיסים בהודו, כמו גם אלה שמנסים להחיל את השלטון הישראלי על פסגות ההימלאיה. אלו פני הנהגים היוצאים למלחמה בכבישים. אלו פניהם של הבורחים ושל המחפשים.
השיר, שנכתב ערב מלחמת ששת הימים עבור תוכניתה העשרים של להקת הנחל, היה חריג לתקופתו. במידה רבה, הוא חריג גם היום. מילות השיר נכתבו על-ידי דוד עתיד (הלחן נכתב על-ידי יאיר רוזנבלום), סוציולוג ופסיכולוג חברתי, חבר קיבוץ משמרות ולאחר מכן מעגן מיכאל. באופן אולי לא מפתיע, הפך ברבות השנים האיש שראה את הפנים החתומות ל”סוכן של שינוי פנימי”, למקדם של דו-קיום ושלום, ולפעיל בתנועה למען הגדלת הכוח הנשי בפוליטיקה ולערעור על השלטון הגברי הכוחני.