על אינטרנט, זיכרון והיעלמות

בשבוע שעבר במהלך סידור הדירה מצאו הורי מגירה שהשארתי שם לפני שנים, ובה תמונות ועבודות מתקופת בית הספר היסודי. זו חוויה מוזרה לדפדף בדברים שכתבת כשהיית ילד. הדברים רחוקים וקרובים בעת ובעונה אחת. זה מי שהיית (ועודך עדיין) אבל גם מישהו אחר לגמרי. ובכל דפדוף פרספקטיבה חדשה נוצרת, הבנות נוספות על אז ועכשיו צצות ועולות. החוויה לא מוגבלת למילים עצמן – הציורים, העריכה, כתב היד עצמו – כולם משלימים זה את זה ומעניקים נפח לילד שהיה פעם.

האם גם הילד שלי יוכל עוד שלושים ומשהו שנה למצוא פתאום עבודות נשכחות ולחזור לימי ילדותו? איך זה יעבוד? במהלך סידור ההארד דיסק נגלה פתאום ספריה נשכחת? האם נוכל בכלל לפתוח את הקבצים?

הרבה מדובר על הפרדוקס של העידן הדיגיטלי. המידע כיום זמין כל הזמן, ניתן לשכפול, כמעט לא ניתן להשמדה. אבל במקביל גם כל כך ארעי, זמני, קצר חיים. הטכנולוגיות משתנות, פורמטים מתחלפים, דברים הופכים מיושנים בזמן אפסי. דרושה הרבה יותר השקעה כדי לשמור על המידע חי. לאחסן, לגבות, להמיר, להעביר. אי אפשר יותר לסגור הכל במגירה ולדעת שגם עוד שלושים שנה נוכל לפתוח אותה והכל ישאר כשהיה.

וגם אם נוכל, אולי המגירה תהיה כל כך מלאה שתהפוך לחסרת משמעות. אלו כבר לא מספר בודד של תמונות נבחרות או כמה דפים כתובים או מודפסים שנשמרו בקפידה. אנחנו מייצרים ושומרים כל כך הרבה מידע – מצלמים תמונות בלי חשבון, ממלאים את המגירה הוירטואלית שלנו בפוסטים וטוויטים וכל שביב אינפורמציה אפשרי – מרוב עצים ויער ואי-אפשר לראות. ריבוי המידע יוצר רעש, מקטין את החשיבות והמשמעות של כל פריט. הנגישות והמיידיות מצמצמים את המרחק הדרוש ליצירת פרספקטיבה.

הזכרון שלנו הולך ונסמך על התווך הדיגיטלי, ומסיבות טובות. יכולת קיבול המידע בשילוב עם אפשרויות החיפוש והאחזור הופכות את הזכרון הדיגיטלי לכח עצום. אבל במקביל אנחנו מאבדים את ההיסטוריה הפרטית שלנו, או לפחות את ההיסטוריה שלנו כסיפור. במקום רצף של נקודות ציון יחודיות שנותנות לנו סיפור מסגרת אנחנו טובעים בזרם של מידע שהופך את ההיסטוריה שלנו לסוג של הווה מתמשך.

—————————–

אנחנו מניחים כמובן מאליו שהכל זמין וניתן לחיפוש. כל מה שאנחנו צריכים פרוש מתחת לקצות האצבעות וקשה לנו לדמיין בכלל מה היה לפני האינטרנט. חלק גדול מחיינו אנו מנהלים באינטרנט, משאירים מאחורינו שובל של עקבות דיגיטליים, עוקבים אחרי שובלים של אנשים אחרים.

אבל יש לפעמים אנשים שפשוט לא ניתנים לאיתור. כמו אותה בחורה אמריקאית שהתיידדתם איתה בטיול בהודו וניתק הקשר ואין לה זכר ברחבי הרשת. או חבר מן העבר שרציתם לדעת מה גורלו אבל אין לו פרופיל בפייסבוק. או בלוגר שנעלם ולא נודעו עקבותיו. ואותם חורים שחורים דיגיטליים מזכירים לנו פתאום את מגבלותיה של הרשת, ואת המרחק שבין הרשת לבין העולם, ושבסופו של יום מה שחשוב הוא זאת שיושבת על הספה בזמן שאתה מקליד מול המסך.

8 תגובות בנושא “על אינטרנט, זיכרון והיעלמות”

  1. יפה ומדוייק.
    או לפחות יפה ונשמע מדוייק.
    אבל אני חושב שאתה (וכמוך גם אני בכל מיני מקרים) נסחף כאן לאיזו פסימיות מיותרת כשאתה מדמיין את העתיד.
    לפני קרוב לשנה התפרסם מאמר מקיף בניו יורק טיימס שחזה שסטטיסטיקה היא מקצוע העתיד. הטענה המרכזית שלו היתה שהיום אנחנו מוצפים במידע ואין לנו דרך לעבד אותו באופן סביר. לכן השנים הקרובות תהיינה השנים של אנשי הסטטיסטיקה, כי מה שהאנושות תזדקק לו מעל הכל הוא היכולת להוציא משהו משמעותי מתוך כל הרעש.
    אני לא בטוח שהתפקיד הזה אכן ייפול דווקא על אנשי סטטיסטיקה בסופו של דבר. יש הרבה תחומים אחרים והרבה כיוונים אחרים שמהם אפשר לגשת לבעיות הסבוכות שעודף המידע מייצר.
    אבל אני מאמין שנצליח.
    הרבה מידע אכן יאבד, על חלק ממנו נצטער לנצח. אבל הרבה מידע שהיום נדמה לנו שיאבד יישאר, ויהיה נגיש לילדים שלנו בעוד שלושים שנה, באופן דומה מאוד לחוויה שתיארת בפתיחה.
    לגבי פסקאות הסיום: צודק, בלי שום הסתייגות.

  2. הסיפור של זיגמונד אכן לא פשוט עבורי.
    גם כבלוגר וגם כחבר.
    לפעמים אני באמת חושב איך כל מה שאני כותב היום ייראה עוד כמה שנים.
    מצד שני, אני לא ממש עושה מאמץ בעצמי לקרוא את מה שכתבתי בתחילת הדרך שלי כבלוגר, לפני כמה שנים. אני אפילו לא ממש יודע למה אני לא מסתכל אחורה על הדברים האלה. אין לי סיבה של ממש.

    אחד הדברים שהופתעתי לגלות הוא, שיש אנשים שקוראים את הבלוג שלי, שלא ידעתי על קיומם, והם ילדים של חברים של הוריי. זה הפתיע אותי והפחיד אותי, אבל לא ממש גרם לי להפסיק. גם לזה אין לי ממש סיבה, למרות שהמחשבות על הקוראים עולים אצלי מדי פעם בראש.

    וגם עוד מחשבה, עומדת שם בעורף: האם כשאני אפסיק לכתוב, הזהות שלי תשתנה עבור עצמי? האם כל מה שכתבתי אכן יישמר? ואם כן – איך אני אסתכל על זה בעוד 20-30 שנים? האם אני אחשוב שהייתי ילדותי ומפגר? האם אני אחשוב שהעולם לא הבין אותי? ולא פחות חשוב בשבילי – האם אני יכול "להרשות לעצמי" להיעלם עכשיו (ולא רק בגלל הקוראים, אלא בגללי)?

  3. שחר, פסימיות זה אנחנו.
    אבל אתה מן הסתם צודק וימצא פתרון לחלק גדול מהבעיות. ככה זה עובד. ובכל זאת – יש משהו אחר בלדפדף בדפים שנכתבו וצוירו ביד לפני שלושים שנה מאשר בלראות דברים על המחשב. נעזוב את הטוב והרע, לא באמת ניתן לעשות את השיפוט הזה – אבל החוויה היא אחרת והיא תעלם. וקשה שלא להתגעגע אליה.

    גיא, אני לא מאמין בלכתוב היום בשביל העתיד. אני מאמין בלכתוב היום בשביל היום. זה שבמבט אחורה דברים שלא הבנו באותו רגע פתאום מקבלים משמעות זה בונוס אדיר.

  4. כמישהי שהתיעוד העצמי שלה בבלוג/ים יחגוג בקרוב עשור (20/12/2000), ומפעם לפעם מגיעה לאיזה פוסט ישן ואקראי, אני חייבת להודות שבכל פעם שאני נחשפת לתכנים האלה אני מתקשה להחליט האם אני אמורה להיות במבוכה או שזה ממש מגניב. אולי נדרשת פרספקטיבה של עשור נוסף.

    אנשים שאין לי אפילו מושג מיהם ובהחלט לא חסרים , אנשים שבהחלט יש לי מושג מיהם ובהחלט חסרים, תחביבים שחדלתי מלעסוק בהם ועצוב לי שכך. אבל הייתי צעירה וחנונית ויצירתית. וזה כנראה טוב.

    (אגב, באופן מוזר, אם לשפוט מימיו הראשונים של הבלוג הראשון שלי, נראה שהייתי מכורה לאודיגו. ולגמרי הדחקתי את העובדה המטרידה הזו).

  5. אני חושב שיש סוג של ברירה טבעית. טקסטים (או נכחות דיגיטלית) שאנחנו חושבים שביא ראויה (וואטאבר דת מינס) אנחנו לוקחים איתנו לפורמט הבא, או לפחות שומרים בגיבוי הסלקטיבי.
    זה לא תמיד כך ואני יודע על עצמי שיש לי נטיה להתעלם מהעבר האינטרנטי (אין לי גיבוי של שנים ארוכות בישראבלוג ועוד לא עשיתי גיבוי לכמה שנים ברשימות) אבל אני לא חושב שאני מייצג.

    אבל מה שזה אומר שכנראה שהסיכוי למצוא פנינים אבודות הולך וקטן כי הילדים שלי ימצאו רק את מה שחשבתי שהוא הדובדבן ולכן שמרתי. הם לא יוכלו לנבור בכתבי יד ולמצא פנינים אבודות שגנזתי.

  6. שחר,
    הבעייה היא שסטטיסטיקה הרבה פעמים דווקא מסתירה את האמת ולא חושפת אותה. פיל הוא אומנם לא אוזן ולא רגל ולא חדק ולא חט אבל הוא גם לא ממוצע או חציון שלהם וגם הוספה של סטיית התקן לא באמת תוסיף שם שום מיידע מועיל.

  7. אייל: לא ניכנס לויכוח הזה כאן, אבל אציין במפורש שני דברים.
    ראשית אמרתי שאני לא בטוח שסטטיסטיקאים הם האנשים שיצליחו להתמודד עם האתגר הזה, בטח שלא לבד, יש עוד הרבה מאוד תחומים שיהיו מעורבים בפתרון שלו.
    שנית, סטיית תקן היא בסך הכל מומנט שני, בשביל לחשב סטיית תקן לא צריך סטטיסטיקאים, צריך מישהו עם בגרות ארבע יחידות במתמטיקה. סטטיסטיקאים עושים דברים הרבה יותר מורכבים (מעניינים או משעממים זה כבר נתון לויכוח).
    אני מבין את הסנטימנט שבבסיס הטענה שלך, ואני חושב שהוא שגוי. אנחנו ניצבים בפני גוף ענק של מידע דיגיטלי, דהיינו רצף עצום של ספרות. הכלי היחיד שיעמוד לרשותנו כדי להתמודד עם הגוף הזה בסופו של דבר הוא מתמטיקה.

  8. שחר,
    הבעייה שלי היא כמובן לא עם הסטטיסטיקה עצמה ככלי, אלא יותר עם מי שקורא אותה ומפרש אותה (בדרך כלל לא נכון), ואולי אפילו יותר עם מי שמציג אותה על מנת ליצור רושם מסויים (להמחשה בלבד).

    ידעת שחברת "שקר כלשהו" היא הזולה ביותר בשוק? (על פי סקר דעת קהל)

    הבעיה היא שרוב האוכלוסיה לא מיומנת בטיפול במידע הסטטיסי המגמתי שמוצג לה. אני מקווה שיום אחד יתחילו להכשיר את הנוער בקריאת נכונה של מידע מהסוג הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *