מצמוץ ומחשבה

וולטר מרץ', עורך הסרטים האמריקאי, מדבר על עריכת סרטים ומצמוץ (מתוך כתבתה של נירית אנדרמן ב"הארץ" על ספרו "מצמוץ העין" שיצא לאחרונה בעברית):

"מצמוצים הם סימני פיסוק, הם הפסיקים והנקודות שעוזרים לנו לחלק את הטקסט של החוויות השונות שלנו למקטעים שניתנים לעיכול. כשהבנתי זאת הבנתי גם שהמצמוץ מפריד בין סדרות של מחשבות, וזה עזר לי להבין את המובן מאליו – שכל שוט בסרט הוא מחשבה. כשהמחשבה הזאת נגמרת, או כשיש אתנחתה, זה הרגע שבו אפשר לעבור למחשבה הבאה. התובנה הזאת עזרה לי לארגן באופן טוב יותר את השוטים בסרט".

בעקבות קטע זה, מספר הבחנות מאד לא מדעיות, אך עם זאת נדמה לי כי יש בהן מידה של אמת:
1. תינוקות לא ממצמצים.
2. מוארים ממצמצים לעיתים רחוקות מאד. (צפו בקטעים של אושו, לכו לסטסאנג של טיוהר. הם לא ממצמצים).
3. אנשים מוטרדים ממצמצים הרבה. אנשים פסיכוטים ממצמצים המון.

תהיות:
א. האם מצמוץ העין יכול להוות סמן לזרם המחשבות? היש כאן עדות חיצונית למצב של "No Mind"?
ב. האם עיוורים ממצמצים כמו אנשים רואים?
ג. האם הנתיב הוא דו-כיווני? האם רכישת שליטה על המצמוץ יכולה להביא להשקטת המחשבה?

*זוהי יותר סקיצה לפוסט מאשר פוסט. בעקבות הזמן האבוד. יותר טוב סקיצה מכלום.

**עדכון: בצירוף מקרים מפתיע יאיר רוה מעלה לבלוג שלו את שני הפרקים הראשונים מהספר.