פורסם במקור בגיליון מס' 1 של כתב העת "אודיסיאה", אוקטובר 2008.
שאלת השפעתה של הטכנולוגיה על התודעה האנושית מקבלת בשנים האחרונות תשומת לב מיוחדת, בעקבות ההתקדמות האדירה בתחום טכנולוגית המידע, והפיכתן של טכנולוגיות חדשות תומכות-חשיבה, כמו המחשב והאינטרנט, לכלים מהותיים ומרכזיים בחיי היומיום שלנו. העיסוק בשאלה זו נסמך לרוב על הנחת יסוד בדבר ההפרדה בין תהליכי החשיבה ה"פנימיים" של התודעה, לבין הטכנולוגיה ה"חיצונית" לה, אשר יכולה לשמש ככלי עזר (בעיני האופטימיסטים) או כגורם משחית (בעיני הפסימיסטים). אולם, ייתכן כי כדי להבין בצורה טובה את יחסי הגומלין בין התודעה לבין הטכנולוגיה, עלינו לזנוח הנחת יסוד זו ולבחון מחדש את גבולותיה של התודעה בתוך העולם.
אפשרות כזו מציעה תיאורית התודעה המורחבת (Extended Mind) של הפילוסופים אנדי קלארק ודיוויד צ'למרס[1]. לפי גישה זו, התודעה אינה מתוחמת על-ידי הגוף הפיזי שלנו. התהליכים הקוגניטיביים של התודעה, בתנאים מסוימים, נסמכים על אובייקטים בעולם באופן כזה שאובייקטים אלה מהווים חלק מהתודעה ממש. דוגמאות לתהליכים קוגניטיביים כאלה יכולים להיות שימוש בחשבונייה לצורך חישובים מסובכים, סידור האותיות במשחק שבץ-נא כדי לנסות ולהיזכר במילים, או שרטוט דיאגראמת מצבים לשם תכנון אלגוריתם תוכנה.
דוגמה נוספת שמביאים קלארק וצ'למרס הוא משחק טטריס. במחקר שבוצע על שחקני טטריס נמצא כי סיבוב הצורה הגיאומטרית על המסך באמצעות המקלדת דרש מהשחקן 300 מילישניות, בעוד שסיבוב הצורה בעזרת הדמיון דרש זמן ארוך יותר של 1000 מילישניות. החוקרים הסיקו כי סיבוב הצורות בזמן משחק הטטריס לא משמש רק למיקום נכון של הצורה לאחר החלטה, אלא הוא חלק מתהליך קבלת ההחלטה כיצד למקם את הצורה. לטענת קלארק וצ'למרס, אם סיבוב הצורה נחשב לחלק מהתהליך הקוגניטיבי כשהוא מתבצע באופן מנטאלי, אין סיבה לא לראות בו חלק מהתהליך הקוגניטיבי גם כשהוא מתבצע באמצעות עזר חיצוני – כמו מסך המחשב. זהו תהליך קוגניטיבי מורחב, מערכת אחת של מוח-עולם אשר מאפשרת לנו יכולת חשיבה שלא הייתה אפשרית ללא החלקים החיצוניים של התהליך. התודעה, בהתאם לתפיסה זו, מהווה מערכת אינטגראלית של תהליכים נוירולוגיים וחיצוניים אשר פועלים יחדיו. התודעה אינה פנימית בלבד – היא מתרחבת החוצה לתוך העולם והעולם הופך לחלק ממנה.
הבנת התודעה כבעלת יכולת הרחבה אל תוך העולם מקבלת חיזוק מתוך חקירת יכולותיו של המוח. אנו מגלים כי האורגניזם האנושי הינו גמיש ופתוח לשינויים הרבה יותר מאשר חשבנו בעבר. גמישות זו, אומר קלארק[2], טמונה ביכולתו הפלסטית של המוח "להתכוונן מחדש" ולהתאים את עצמו לסביבה ולטכנולוגיות בהן אנו עושים שימוש. קלארק מציג מספר מחקרים אשר מראים את גמישותו הנוירולוגית של המוח בעת שימוש בכלים חיצוניים. כך למשל, גם אצל בני-אדם וגם אצל קופים, שימוש במקל לצורך הגעה לדברים רחוקים, לאחר שהתבצע מספר פעמים, גורם לנוירונים אשר מגיבים לגירויים באזור היד, להגיב גם לגירויים אשר מתרחשים בקצה המקל. המסקנה ממחקרים אלה הייתה כי באופן מעשי מתייחס המוח למקל כאילו הוא חלק מהיד עצמה. כך שלמרות נטייתנו לראות את הגוף כיחידה אוטונומית ונפרדת, המוח מתייחס לגוף כיחידה הניתנת להרחבה, מערכת המסוגלת לאינטגרציה עם כלים חיצוניים אשר הופכים לחלק ממנה. אם גמישות המוח מאפשרת את הרחבת הגוף, אין זה מפתיע שגם התודעה מסוגלת להתרחב אל העולם שסביבה.
דוגמה פרדיגמאטית לתודעה המורחבת היא תהליך הכתיבה[3]. באופן ראשוני, הכתיבה מהווה תגבור לזיכרון לטווח קצר – איני צריך לזכור את כל מחשבותיי, אני יכול לחזור ולקרוא אותן. אולם באופן עמוק יותר, היכולת לקרוא שנית את מה שכתבתי מניעה את המשך הכתיבה ומעצבת את הדרך בה אני חושב בשעת הכתיבה. הכתיבה מאפשרת יכולת שאינה ניתנת לביצוע באופן מנטאלי בלבד, ובכך היא משנה את אופיו של התהליך הקוגניטיבי. זוהי חשיבה מסוג שונה שאפשרית רק דרך כתיבה. כך שאקט הכתיבה הוא למעשה אקט של חשיבה – שילוב של תהליכים נוירולוגיים, גופניים וחיצוניים, שפועלים יחדיו באופן צמוד ויוצרים תהליך קוגניטיבי אחד.
כתיבה בעט על נייר היא טכנולוגיה מסוג אחד. כתיבה על מעבד תמלילים בעזרת מחשב היא טכנולוגיה מסוג אחר. מעבד התמלילים מאפשר לי רמה חדשה של מניפולציות אפשריות – אני יכול למחוק בקלות חלקים מהכתוב וגם להחזיר אותם, לשנות מיקומן של מילים, להזיז משפטים קדימה ואחורה, לשנות את סדר הפסקאות. המשחק עם המילים והמשפטים על מסך המחשב אינו מהווה רק תוצאה של תהליך חשיבה מוקדם יותר – משחק זה הוא תהליך החשיבה עצמו. דרך אקט הכתיבה והשינוי נבנים הרעיונות ונוצרים הקישורים. זוהי מערכת של היזון חוזר בין החלקים המנטאליים של התהליך לבין הייצוגים החיצוניים שלו. ניתן להבין, אם כך, מדוע יש סופרים המסוגלים ליצור רק באמצעות עט ונייר, ומדוע אחרים (כמוני) אינם יכולים לכתוב יותר מפסקה קוהרנטית אחת אלא בישיבה למול מסך המחשב.
שינוי התודעה האנושית אינה תופעה חדשה שהופיעה במאה ה-21 בלבד. האדם, כדברי קלארק, הוא קיבורג (אדם-מכונה) מלידה. מערכת דו-כיוונית של אדם-עולם שנמצאת בשינוי מתמיד. התודעה האנושית, מראשית ימיה, מגיבה לסביבתה ומנהלת עמה יחסים מורכבים והדוקים. כל טכנולוגיה חדשה שמופיעה – יהיה זה מקל, כידון, קולמוס או מחשב – לא רק משפיעה על התודעה, אלא יוצרת תודעה שונה ואפשרויות חשיבה חדשות.
מוקדם מדי, כנראה, כדי להעריך מה טיבה של התודעה החדשה שנוצרת ברגעים אלו מתוך התממשקות האדם והמחשב. ניתן רק לשער כי כמו בכל שינוי, בעוד חלק מיכולותינו ילכו וייאבדו, יכולות חדשות יעלו ויופיעו במקומן. הרי גם אפלטון, כשדאג בזמנו כי לימוד כתיבה יגרום לאנשים להפסיק להסתמך על זיכרונם, לא יכול היה לחזות את ההתלקחות הטכנולוגית והתרבותית האדירה שתוצת במאות הבאות על-ידי אותם אנשים יודעי קרוא וכתוב.
[1] Clark, A., Chalmers, D., 1998. The extended mind. In Analysis, 58.1, pp. 7-19.
[2] Clark, A., 2007. Re-Inventing Ourselves: The Plasticity of Embodiment, Sensing, and Mind. In Journal of Medicine and Philosophy, 32, pp. 263-282.
[3] Menary, R., 2007. Writing as thinking. In Language Sciences, 29, pp. 621-632.