קטגוריה: מחשבות

טל ירון כתב לאחרונה על רעיון הדמוקרטיה הישירה שמתחיל להתעורר קלות לקראת הבחירות המתקרבות. הוא אומר כי דמוקרטיה ישירה נתפסה באופן מסורתי כבלתי אפשרית, אך כי ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות מסמנות תחילתו של תהליך שמכשיר את השטח למימוש של דמוקרטיה ישירה:

…כדור הארץ מתחיל להתכווץ לכדי כפר וירטואלי קטן. הדבר הזה מאפשר ליצור קהילות קטנות ואינטימיות, שבהן חברי הקהילות מכירים אחד את השני. כיום גם קל יותר לכנס את הציבור, מאשר בתקופתו של רוסו. הכינוס נעשה ממילא באינטרנט, בקלות ובשעות הפנאי. רוב העם נהנה היום מפריחה כלכלית שדורו של רוסו לא הכיר (יחד עם זאת, ככל שיותר חלקים באוכלוסיה יהנו משפע כלכלי, כך תגדל היכולת להקים דמוקרטיה ישירה יעילה). השינויים הללו, הם להערכתי הסיבה,שבגללה הדמוקרטיה הישירה מתחילה לפרוח באופן עצמאי. מובילי המהפך היו המתכנתים, שזכו למשכורות שמנות ויכלו להרשות לעצמם להתפנות לעזרה לציבור בשלל פרויקטים של הקוד הפתוח. אין זה סוד שאדם הנאבק על קיומו, אינו פנוי לסייע לציבור. גם החיבור הקהילתי שהאינטרנט מאפשר, יוצר מעצמו קהילות אינטמיות שבהן מתקבלות החלטות במשותף.

טל מייצג בדבריו את הגישה האופטימית, זו הרואה באינטרנט מכשיר שמעודד תקשורת בין-אישית, יצירה של מסגרות חברתיות חדשות וחוצות גבולות, מודעות לסביבה ולבעיות חברתיות. ואכן, ניתן למצוא ברשת, ובמיוחד בנבכי הבלוגוספירה, מקרים לא מעטים שמעודדים הסתכלות אופטימית כזו. (התייחסות כזו ניתן למצוא למשל אצל טל גלילי ואורי אמיתי).

אבל האם זהו אופיה של הטכנולוגיה? אני מבקש לרגע להציג את הצד השני – זה אשר רואה בטכנולוגיה ובאינטרנט איום על עתידנו המוסרי. לוקאס אינטרונה, אשר עוסק רבות בהבטים פילוסופיים ותרבותיים של עולם המידע, טוען כי העולם האלקטרוני שאנו חיים בו מרחיק אותנו מהאפשרות לפעול באופן מוסרי. (כאן ניתן למצוא את המאמר של אינטרונה ב-PDF).

 

אינטרונה אומר (בעקבות ג'ון קפוטו) כי בבסיס המוסריות שלנו לא עומדים חוקים או כללים, אלא רגש של מחויבות מוסרית. אנו פועלים באופן מוסרי כאשר מתעורר בנו רגש של מחויבות כלפי האחר. זהו רגש שאנו חווים כחלק מהיותנו בעולם, במפגש פנים-מול-פנים עם אנשים אחרים; לרוב הוא יתעורר בשעת אסון, כשאנו נתקלים באופן ישיר במצוקה של אדם אחר. זהו רגש שמזעזע אותנו, מוציא אותנו משלוותנו, בועט אותנו מתוך האגו שלנו אל התמודדות עם נוכחותו של אדם אחר.

המוסר, לפיכך, בנוי על בסיס לא-רציונאלי. אנו יכולים לבנות תאוריות, להגדיר חוקים, להמציא צווים קטגוריים, אך בסופו של דבר מוסר הוא משהו שעלינו לחוות, לא לחשוב. המחויבות המוסרית בולעת אותנו לתוכה ולא משאירה לנו ברירה – הפעולה המוסרית אינה נקבעת ברגע של שיקול דעת אלא שואבת אותנו כהכרח שמתעורר במפגש האנושי המיידי.

אך העולם הולך ומרחיק אותנו ממפגש אנושי כזה. אינטרונה חושב כי הטכנולוגיה הופכת את העולם להיפר-מציאות שתיאר בודריאר. אנו הולכים ומתרחקים מה"אמיתי", אין יותר עובדות אלא רק פרשנות, הייצוגים מתנתקים ממה שהם אמורים לייצג והופכים להיות למציאות בפני עצמם. אין יותר שטח – יש רק מפה. בעולם כזה, אומר אינטרונה, אסונות נעשים לארועי מדיה היפר-ריאליסטיים ואנשים מוחלפים בייצוגים אלקטרוניים. הארועים והייצוגים ההיפר-ריאליסטים מופיעים בפנינו, אנו יכולים להתבונן בהם – אבל אנחנו לא מעורבים בהם. הקשר עם העולם הופך להיות יותר ויותר מתווך על-ידי טכנולוגיה. אנו מאבדים את היותנו פנים-מול-פנים עם האחר. בעולם כזה נחלש רגש המחויבות ואיתו מתפוררת התשתית המוסרית כולה.

אינטרונה טוען כי ההיפר-ריאליסטיות שאנו חיים בה, הוירטואליות האנושית המודרנית, היא שגורמת לאנשים לבצע מעשים נפשעים בלי להרגיש כלל כי ביצעו מעשה לא מוסרי. הוא מביא כדוגמה את ניק ליסון, שגרם בשנת 1995 להתמוטטות בנק Barings הלונדוני לאחר שהפסיד 1.4 מיליארד דולר בהימורים כושלים על מניות וחוזים עתידיים. אינטרונה אומר כי ליסון היה יכול לגרום נזקים חמורים כל כך לאנשים רבים כל כך ועדיין לטעון כי לא גנב דבר בשל העובדה שהוא חי בעולם היפר-ריאליסטי. עבור ליסון הכל היה וירטואלי – הוא סחר בחוזים עתידיים וירטואליים של מניות וירטואליות בשווקים וירטואליים. עבור ליסון היו אלה רק מספרים על צגי מחשב – ולא כספי הפנסיה היחידים של אותם אנשים בעלי פנים ושמות שאיתם שיחק.

דוגמה אחרת היא קריסתה של חברת אנרון בסוף שנת 2001. מתוך הסרט המצוין שמציג את סיפור התמוטטות החברה נחקקה בזכרוני סצנה אחת במיוחד – בחלל המסחר העצום של החברה יושבים עשרות ברוקרים ויוזמים הפסקות חשמל ברחבי קליפורניה כדי להגביר את הביקוש ולהעלות את רווחי החברה. עבור בכירי החברה, אך גם עבור כל אותם סוחרים זוטרים שידעו או ניחשו מה קורה – היו אלה רק משחקים במחשב, קוים ונקודות בצבעים זוהרים, מספרים רצים, צגים ומקלדות. לא האישה שרצתה בדיוק לחמם מים כדי לרחוץ את התינוק, לא הזקן שביקש להדליק את המזגן כדי להמלט מהחום. אין אנשים – רק עוד ועוד מספרים.

אולי זו גם הרעה החולה של הקפיטליזם והגלובליזציה באופן כללי – וירטואליזציה של האדם, התרחקות מהמפגש האישי לטובת קונגלומרטים שמכסים את הכל בדו"חות דיגיטליים של רווח והפסד.

 

אינטרונה מציג כאן גישה פסימית, אולי מדי, אך אני מסכים איתו כי הקשר האנושי, המיידי, המוחשי הוא מהותי לקיום שלנו כבני אדם מוסריים. מרחבים וירטואליים אינם יכולים, לטעמי, להחליף באופן מלא את העולם האמיתי. אנחנו מתקיימים בגוף, ואנחנו מתקיימים גוף-אל-גוף. המימד הפיזי הוא הכרחי לקיום האנושי. אנו לא יכולים להתקיים כבני אדם מאוזנים ושלמים ללא חיבור אל הפיזי, וללא קשר פיזי עם אנשים אחרים. אנחנו לא יכולים להיות באמת וירטואליים.

לכן אם כמו שאמרה יולי תמיר (בציטוטה של אילנה דיין מתוך מאמר בהארץ) – "העיקרון הדמוקרטי הבסיסי אינו שלטון הרוב, אלא הגמוניה של מערכת ערכים הומניסטיים, שעיקרם מתן כבוד לאדם כיצור אוטונומי", הרי שייתכן ובניגוד לדעתו של טל ירון, הטכנולוגיה המודרנית לא מקרבת אותנו אל הרעיון הדמוקרטי אלא אף מרחיקה אותנו ממנו. אנו מאבדים את המגע הבין-אישי, מטשטשים את הפנים המוחשיות לטובת ייצוגים דיגיטליים קרים. הקהילות הקטנות והאינטימיות אולי מתקיימות בשולי הרשת, אך ההמון מעדיף לאסוף מאות חברים וירטואליים בפייסבוק על פני תחזוקה של קשר אינטימי ומוחשי. דמוקרטיה אמיתית יכולה להיעשות רק על-ידי בני אדם אמיתיים. כאלו שיש להם פנים.

יש אנשים שיודעים את הסוד.

לא, לא מדובר על הסוד הזה, המזימה הקפיטליסטית במסווה פסאודו-רוחני שמתפשטת כאש בשדה קוצים נמוכי רוח. יש אנשים שיודעים את ה-סוד. את הדבר הזה שאי אפשר לדבר עליו. הקסם שמנצנץ בזוית העין כשהמבט לא ממוקד והמחשבה נפתחת אל העולם. אבל כמה שלא אנסה, עוזי וייל תמיד אומר זאת טוב יותר:

יש ואדם נולד כשהוא יודע סוד. משהו מוחלט וברור. שאי אפשר לבטא אותו כלל במלים, אבל המשהו הזה נוכח בכל מבט שהוא מביט כתינוק, בכל צווחת גיל או דמעת עלבון שהוא חווה כילד, בכל מסע, בכל אהבה, בכל פרידה שהאיש המבוגר עובר. וכמובן, בכל זיכרון שנזכר האיש הזקן. כשהוא חושב על אירוע בחייו, הוא לא חושב על הדבר עצמו, אלא על הסוד שהתגלה מאחורי הדבר. מעטים האנשים האלה, אבל הם קיימים.

מארק סטרנד, לדוגמה.

מארק סטרנד יודע את הסוד. עוזי וייל יודע את הסוד. עוזי וייל כותב על מארק סטרנד, אבל עבורי מה שהוא כותב על מארק סטרנד יכול להיאמר באופן שווה וצלול על עוזי וייל.

עוזי וייל מתרגם את מארק סטרנד. מארק סטרנד כותב על תרגום בתרגומו של עוזי וייל. מארק סטרנד אומר:

"אם תרגום הוא סוג של קריאה, של העברת בעלות או שינוי צורה משפה אישית אחת לאחרת, האם אין זה אפשרי אפוא לתרגם את עבודתו של מישהו לשפתו שלו? האם אין זה אפשרי לתרגם את שלי, או את וורדוורת', לסטרנדית?"

האם זהו סטרנד שמתורגם לויילית או וייל שמתורגם לסטרנדית? האם יש מארק סטרנד? עוזי וייל?

במשך תקופה ארוכה הייתי משוכנע שמארק סטרנד הוא פסבדונים של עוזי וייל. דמות בדיונית של משורר אמריקאי, עוד אחת משלל רוחות הרפאים של השער האחורי. אני עדיין לא בטוח שטעיתי.

לקרוא את מארק-סטרנד-עוזי-וייל זה להכנס לתוך הלב החסר של העולם. ליפול בצניחה חופשית אל החלל של עצמך. אתה יודע שזה שם, אתה מסוגל כמעט לגעת בזה, אבל תמיד כמעט. תמיד על קצה הלשון, כאפשרות לא ממומשת. העולם של סטרנד-וייל הוא תמיד אפשרות לא ממומשת. כך מתקיימת ההבטחה. בקצה של הדברים הכל אפשרי.

ומתוך מבט של משורר שיודע את הסוד (בתרגומו של סופר שיודע את הסוד) הנוכחות הנעלמת הזו נפרשת כמפה של עולם דמיוני מלא אוצרות. תילי תילים של מילים של סארטר על הוויה ואין מזדככים להם לשיר אחד שאומר הכל:

בשדה
אני היעדרו
של שדה
ככה זה תמיד.
היכן שאני נמצא
אני מה שחסר.

כשאני הולך
אני חוצה את האוויר
ותמיד
האוויר נכנס פנימה
למלא את החללים
בהם היה גופי.

לכולנו יש סיבות
לנוע.
אני נע
כדי לשמור על הדברים שלמים.

הפנאופטיקון

הספר אנחנו של יבגני זמיאטין פורש בפני הקורא חברה טוטאליטרית דמיונית (הספר נכתב בברה"מ ב-1921, והוחרם שם), היא מדינת האחדות, בראשה עומד המיטיב – השליט הכל יכול. מדינת האחדות מושתתת על עקרונות המתמטיקה. האנשים בה הם מספרים. המוסר הוא מוסר מתמטי (מותו של אדם אחד שווה ערך פחות מפגיעה במספר גדול יותר של אנשים. לכן מובן שהוצאה להורג היא רצויה). המוסיקה נוצרת על פי תבניות מתמטיות. הפרוייקט הגדול ביותר (עליו עובד גיבור הספר) הוא בנית האינטגרל – ספינת החלל שתפענח את המשוואה האינטגרלית האינסופית של היקום כולו.

השליטה של המדינה על נתיניה מבוססת על ניראות מקסימלית. כל המבנים במדינה עשויים מזכוכית – כל מספר יכול לראות את מעשיו של כל מספר אחר בכל זמן נתון. חייהם של המספרים מוכתבים על ידי השעון – המדינה מכתיבה לוח זמנים מדוייק בו חייבים לעמוד. הפעילות בכל שעה מוגדרת וידועה מראש, הכל קבוע ומסודר, ולכולם יש סדר יום אחיד. המדינה מקצה לכל אזרח שעתיים חופשיות ביום לסידוריו הוא (שגם להן, אומר הגיבור, עוד יש למצוא נוסחה קבועה ומוחלטת). הזמן היחיד בו יש למספר פרטיות היא בשעת הפונקציה המינית. מספר מסוג נקבה יכולה לבקש לרשום על שמה מספר מסוג זכר, ואז יוקצו להם על ידי המדינה ימי פונקציה מינית על פי לוח זמנים קבוע. בשעות אלו מותר למספר לסגור את התריסים שבדירתו.

מודל הכח המוצג בספר הוא של כח פנאופטיקוני (זהו כמובן מודל קיצוני של כח, מאחר ומדובר בחברה טוטאליטרית). מדינת האחדות מייצגת נאמנה את הפנאופטיקון של פוקו. הסובייקט בחברה נמצא כל הזמן במצב של ניראות מתמדת. כל מעשיו נתונים לצפיה – וכל מעשיו ניתנים גם למדידה, מאחר וקיימת הגדרה נוקשה למעשה הנכון לכל שעה משעות היום. הכח נאכף במדינת האחדות על ידי השומרים. אולם למעשה, כל סובייקט הוא סוכן של הכח. המספרים אמורים לדווח על כל חריגה שהם מבחינים בה. כך שהסובייקט לא רק נראה כל הזמן – אלא גם כל סובייקט אחר הוא באופן פוטנציאלי סוכן של אכיפה ופיקוח. מודל זה שונה במעט מהפנאופטיקון שמתאר פוקו, בכך שהכח כאן אינו חסר פנים, אלא להיפך – כל פנים הם פני הכח. חוסר האינדבידואליות של הכח נעוצה דווקא בפירוקו לגורמים הקטנים ביותר – כל אחד מהסובייקטים הוא מייצג של הכח. הכח משתקף מכל עבר, אין אפשרות להתחמקות. הסובייקט חייב להפנים את הכח כדי להיות מסוגל לעמוד בתנאים ובנורמות שהוא מכתיב.

זיגמונט באומן טען פעם כי תוצר הלוואי של הפנאופטיקון הוא האושר של הנתינים שבתוכו. הנתינים יהיו מאושרים כי חוסר אושר נובע מחוסר ודאות, והפנאופטיקון הופך את קיומם לוודאי (ולפיכך למאושר). כך בדיוק מציגה עצמה מדינת האחדות. המדינה מכריזה כי היא מצאה את הארגון המתמטי לאושר. והאושר הוא היפוכו של החופש. אי-החופש הוא האושר. המספרים מאושרים בשל הסדר המתמטי שהוכנס לחייהם, הקביעות, ההרמוניה, האחידות. החופש מפר את ההרמוניה, ולכן הוא גורם לסובייקט סבל, הסובייקט הופך להיות "חולה".

המרד

גם בתוך מודל קיצוני של כח, כח שמשאיר מעט מאד מרחב, מציג הספר אפשרות של התנגדות. גיבור הספר, D-503, בונה האינטגרל, מתוודע במהלך הספר לקבוצת ה"מפי" (קיצור של מפיסטו), קבוצה של מתנגדי המשטר, אשר מבקשים לבצע הפיכה במדינה. הכרותו של הגיבור עם קבוצה זו מתרחשת במקביל להפיכתו ל"אינדבידואל", התפתחותה של נפש עצמאית בקרבו, והתרחקותו מהאושר העיוור של הפנמת הכח והנאמנות למדינה.

אפשרות התנגדות כזו, לטענת פוקו, קיימת באופן אינהרנטי בכל יחסי כח. פוקו מצביע על המרווח הדרוש כדי לאפשר את מקום ההתנגדות. הוא טוען כי הכח אינו רק מגביל ומתנה, אלא הוא גם פותח שדה חדש של פעולות, תגובות ותוצאות אפשריות. כך שכל מודל של כח גם נושא בחובו מרחב מסויים של חופש, שמהווה את הפוטנציאל להתנגדות לכח. כח לא יכול להתקיים בלי שיתקיימו בתוכו גם מקומות אפשריים של התנגדות ובריחה. המקומות הללו מגדירים את גבולותיו של הכח. אם מקומות כאלו לא מתקיימים – אין זה כבר כח. כדי לדכא מקומות אלו צריך הכח לנקוט בפעולה אשר הופכת את הנתינים לו לחסרי אונים לחלוטין. ואז, אין זה כבר כח – זו אלימות.

ואכן, ההפיכה במדינת האחדות מדוכאת לבסוף, לאחר שגרמה למהומה ולבלבול רב. כדי לשמור על שליטה, כדי לדכא את ההתנגדות האפשרית, מכריחה המדינה את כל נתיניה לעבור את הניתוח החדש שהמציאו מדעניה – הניתוח להסרת הדמיון. ניתוח זה הופך את הגיבור חזרה למאושר – הוא מסלק את כל המחשבות המשונות שהסתובבו בראשו קודם לכן. אך הוא גם הופך אותו למסורס, לאוטומט, למכונה. מרחב החופש הצטמצם לאפס. הכח הפך לאלימות.

האינדבידואל

גיבור הספר, D-503, הופך במהלך העלילה ממספר נאמן למדינה לאינדבידואל אשר מפר את כל כלליה, מפתח מחשבות עצמאיות ורגשות לא נורמטיביים, ואף נעשה שותף למהפכה כנגד המדינה.

הגורם המניע להפיכתו של D-503 לאינדבידואל היא אישה. פגישתו המקרית עם I-330 מרעידה בתוכו נים חבוי כלשהו, אשר הופך יותר ויותר דומיננטי ככל שיחסיו עם I מתפתחים. I מובילה את הגיבור לבצע מעשים לא מקובלים, אסורים, אשר מערערים את תפיסת עולמו, שוברים את ההרמוניה המנוונת בתוכה התקיים, והופכים אותו לאינדבידואל, אשר אינו מוצא כבר את אושרו ואת מקומו בתוך הקשיחות המובנית של מדינת האחדות.

נקודת המוצא להפיכה לאינדבידואל היא אם כך המפגש עם ה"אחר". I, האשה, היא המפתה, היא המובילה את הגיבור אל מחוץ לחוק. לכאורה, האשה מוצגת כאן בתפקידה הקלאסי – בעולם הבנוי על הגיון לוגי ומתמטי (גברי ?), היא ההיפוך, היא מערערת על תוקפו של ההגיון, היא מציגה את האפשרות לרגש, ל"איבוד הראש".

אולם, יש כאן למעשה משחק אחר. יש סוג של היפוך תפקידים בין I לבין D, נזילה של זהויות מגדריות, טשטוש גבולות. I פועלת מתוך מקום אשר נחשב "גברי" – היא אחת ממנהיגות ההפיכה העיקריות, היא מובילה את האנשים. הדיבור שלה עצמה אינו חסר הגיון, אלא להיפך – הוא דיבור ברור ומובן. דיבור שמשחזר לפעמים את ההגיון של D, ההגיון שמוכתב על ידי המדינה, אך תוך חיקוי ולגלוג שנועדו לגחך את ההגיון הזה ולהנכיח את האבסורדיות שבו. D לעומת זאת, במפגשיו עם I, הופך להיות חסר הגיון לחלוטין. דיבורו נהיה קטוע, לא מובן, לא מובנה. חשיבתו הופכת ללא מסודרת. הוא חווה את חוויותיו בקיטועים, במראות וצבעים, בחלקים, מבלי יכולת לבנות רציפות הגיונית מלאה לחוויותיו. הוא משתעבד ל-I, מאבד את עצמו בתוך אהבתו אליה, הופך להיות נשלט על ידה כמעט לחלוטין.

אינדיקציה להיפוך התפקידים הזה יש גם בשמות הדמויות. הנשים האחרות בספר הן O ו-U. אלו אותיות עגולות, "נשיות". I לעומת זו היא אות ישרה, זקופה, פאלית. ואילו הגיבור – D – אות שיש בה גם מן הישר וגם מן העיגול.

המפתח לגילוי האינדבידואליות, לפיכך, טמון בערעור הזהות המגדרית. הזהות המינית היא בבסיס קיומו של הסובייקט, היא נקודת מוצא, נקודה מעצבת. הזהות המגדרית והמינית עומדת ביסודן של ההגדרות החברתיות, היא אחד ממוקדי הכח העיקריים המופעלים בחברה. (לא רק בהשתקת והעלמת הקול הנשי. התיחום המגדרי מפעיל כח שווה על הגברים – גם אם הוא מתבטא באופנים אחרים). כך שקריאת תיגר על מוסכמות מגדריות, הגדרה מחדש של הזהות המינית, היא אקט פוליטי בעל עומק, אשר מהווה נקודת בסיס להתנגדויות ליחסי כח אחרים, ולא נשאר רק במסגרת המשחק המגדרי.

אך יש דרישה בסיסית אחרת אשר קודמת לכל אפשרות של אינדבידואליות – התעוררות עצמית, התבוננות פנימית. הספר כולו כתוב כמונולוג – זהו היומן שכותב D. הוא נפתח עם הרשימה הראשונה שכותב D ביומנו. ברשימה זו מתאר D את התרגשותו מהכתיבה, שדומה לדעתו "למה שחשה אישה כשהיא שומעת לראשונה בתוכה דופק של אדם חדש… זה אני, ובו בזמן זה לא אני". הכתיבה של D היא לידה – דרך הכתיבה הוא מגלה את עצמו, הוא בעצם יוצר את עצמיותו.

D מתחיל לכתוב את היומן כמחווה לקראת שיגור האינטגרל, בעקבות הנחית המדינה (שמוציאה הוראה לכל התושבים לכתוב נאומים, פואמות וחיבורים שיהללו את מדינת האחדות, אותם ישא האינטגרל עימו לעולמות רחוקים). כלומר, נקודת הבריאה של האינדבידואליות של D התקיימה, למעשה, בהנחיית הכח. זוהי עוד דוגמא אנקדוטית להכלתו של הכח את מקומות ההתנגדות אליו עצמו.

הכתיבה היא התנאי המקדים שמאפשר את מפגשו של D עם I. השם I, הוא כמובן, במובנו המיידי, "אני". I היא התגלמות האני, האינדבידואל. היא מוקד העצמיות שסביבו סובבות כל הדמויות, המפתח להיותם אינדבידואלים בתוך מסגרת הכח המשתקת. היא ה"אחר" שהוא ה"אני" שצומח בתוך D, האלטר-אגו שהכתיבה העצמית יוצרת אצלו.

הנקודה הארכימדית של האינדבידואל היא באקט הכתיבה העצמית. אקט זה יוצר הפרדה, הוא יוצר את ה"אחר" שבתוך האני. הסובייקט הופך לא לאחד ולא לשניים, אלא למשהו ביניהם. המרווח שנוצר הוא שמאפשר את חופש הפעולה של האינדבידואליות, את ההתהוות המתמדת והשינוי הנחוצים לקיום האינדבידואל. דרך הכתיבה אנחנו משתחררים לתוך חלל של אפשרויות. דרך הכתיבה אנחנו קוראים את עצמנו.

הפילוסופיה מאז ומתמיד נוקטת בשיטת האו-או.

רציונאליזם או אמפריציזם.
גוף או נפש.
אוניברסליזם או פרטיקולריזם.
משקפיים ורודים או משקפיים כחולים.

אמנם רובנו לא מסוגלים להחליף ולו זוג משקפיים אחד, אבל אולי הגיע זמנה של הפילוסופיה ללמד אותנו שלא צריך רק להחליף את המשקפיים – אלא ללבוש את כולם במקביל.

להבין שיש מידה של אמת בכל דבר; לנסות ולבנות מערכת רבת מימדים שתוכל להשכין שלום בין כל אלומות האור שאנו מטילים אל תוך החשיכה.

אנחנו תופסים את המציאות דרך השפה – מושגים, תבניות, הכללות. העושר האינסופי של המציאות מקוטלג ומסודר לתוך מערכת של מושגים. אין זו האשמה. מן הסתם אי אפשר אחרת. אנחנו חייבים לייצר שכבה מתווכת של ייצוגים וסמלים על מנת לאפשר לתודעה להתקיים. אבל המערכת הזו גם מגבילה אותנו. כל דבר שאנו תופסים מתוך השפה הוא חלקי, קירוב בלבד, שיקוף מצומצם של המציאות.

"דמיינו לעצמכם", אומר טרנס מק'קנה, "תינוק השוכב בעריסתו. החלון פתוח, ולחדר נכנס משהו מופלא, מסתורי, נוצץ; צללים ואורות, תזוזה וצליל – ערב רב של תחושות ותפיסות. התינוק מוקסם ונפעם. אז אמו נכנסת לחדר ואומרת לו – 'זאת ציפור, חמוד שלי, זאת ציפור'".

ברגע זה קורס המיסתורין. ככל שאנו גדלים אנו מאבדים את הקשר עם אותה תחושת מסתורין לטובת עולם של מושגים, אנו סוגרים עצמנו בתוך השפה. הקונכיה הלשונית הזו ניתנת לניפוץ, לטענת מק'קנה, דרך החוויה הפסיכדלית (וארצה להוסיף, גם דרך החוויה המיסטית – לאו דווקא באמצעות חומרים פסיכואקטיביים).

אבל לא זה העניין שלשמו התכנסתי. באותו מאמר (ותודה למאמר המעניין של עידו הרטוגזון שהזכיר לי אותו) מדבר מק'קנה על החזון שלו לאבולוציה הבאה בשפה האנושית – שפה ויזואלית. שפה שתעשה שימוש בחוש הראייה, החוש העיקרי והבסיסי ביותר שלנו (מק'קנה מצביע על כך שהמטאפורות העיקריות שלנו ביחס לשפה הן ויזואליות). שפה שתהווה ביטוי ויזואלי של מצבים פנימיים. שפה כזו, אומר מק'קנה, תהיה סוג של טלפתיה – מתן משמעות באופן ציבורי, ולא דרך תרגום בעזרת "מילון" פנימי.

מק'קנה אינו מדבר על שפה ויזואלית כגון אלה שאנו מכירים כרגע (שפת סימנים, כתב), אלא על משהו שונה, על אמצעי תקשורת ראשוני שיבטא מצבים פנימיים באופן ישיר ונראה לעין. הוא מביא את התמנון כדוגמה לאורגניזם שפיתח סוג של שפה ויזואלית. החלק החיצוני של התמנון מכיל תאים שיכולים לשנות את צבעם, וכך התמנון יכול להציג על גופו קווים, נקודות, משטחים, הצללות וצורות שונות. מק'קנה טוען כי אין מדובר פה רק באמצעי הסוואה אלא בסוג של שפה ויזואלית, או ליתר דיוק – כך התמנון מציג ביטוי ויזואלי חיצוני של המצבים הפנימיים (מנטאליים) שלו. כמו שאומר מק'קנה, הדרך היחידה בה התמנון יכול לחוות מחשבה פרטית היא לשחרר ענן של דיו ולהתחבא בתוכו.

כדי לנסות להבין קצת יותר למה מתכוון מק'קנה אפשר לפנות לתיאור שלו על חוויות ה-DMT שהתנסה בהן. בליבו של העולם המוזר שצלל לתוכו נוצרים אובייקטים מיוחדים, אותם מתאר מק'קנה באופן מטאפורי כביצי פברז'ה מופלאות ומורכבות עד אינסוף שהן למעשה אובייקטים ויזואליים ולשוניים. אני מבין מטאפורה זו (האם אפשר באמת להבין חוויה שאינה ניתנת לתיאור?) כמצביעה על חוויה של אובייקט המכיל משמעות שאינה ניתנת לביטוי מושגי-מילולי. המשמעות מועברת באופן סינגולרי ומיידי (להבדיל מהשפה המילולית שנזקקת לזמן), והיא מכילה באופן ישיר את האינסופיות של המורכבות שלה, ולא הפשטה מושגית של מורכבות זו.

זוהי סוג השפה אליה מכוון מק'קנה. הוא שואף למימוש אמיתי של הביטוי "אני רואה למה אתה מתכוון", ליכולת לתת ביטוי ויזואלי ישיר להתכוונות הפנימית. את התקווה להתממשות חזון זה תולה מק'קנה בטכנולוגיה. הוא רואה בהתפתחות המציאות הוירטואלית וממשק האדם-מחשב את האפשרות ליצירת מימד של ביטוי סינטקטי-ויזואלי של חשיבה והתכוונות פנימית. (והוא מן הסתם לא מדבר על Zlango). זהו מרחב ויזואלי אשר בנוי בבסיסו על שפה ותחביר, בו מרכיבי השפה שלנו ייתרגמו לאובייקטים במרחב באופן כזה שהסיטואציה החללית-ויזואלית תבטא באופן ישיר ומיידי את המשמעות והכוונות שהיא מתארת. לטענת מק'קנה, מרחב כזה יבטא את המשמעות שהוא אוצר באופן ברור ובהיר הרבה יותר מאשר השפה המילולית, ולכן סיטואציות רגישות, כמו למשל חתימת חוזים, יהיה רצוי לקיים בו ולא בעולם האמיתי.

אני חייב להודות כי טכנומיסטיקה כזו מושכת ומרתיעה אותי בעת ובעונה אחת. אני נזהר (כמו שכבר אמרתי פעם) מהרצון לייחס לטכנולוגיה משמעויות קיומיות, מכיוון שתוך כדי כך לפעמים אנו מפליגים בדמיונות תוך התעלמות מהמציאות הנוכחית שאנו נמצאים בתוכה. אך עם זאת, אני מזדהה עם הדחף של מק'קנה לשבור את מחסום השפה ולפרוץ את גבולות המחשבה המושגית, ועם התקווה כי הטכנולוגיה תוכל לשמש אותנו בתהליך האבולוציוני של הרחבת התודעה אל המיסתורין של המציאות האינסופית.

מכונת פרפטום מובילה, התנועה הנצחית, היא הגביע הקדוש של המכניקה והפיזיקה מאז ומתמיד. מדובר במכונה שתוכל לפעול מעצמה, ללא צורך בהשקעת אנרגיה כלשהי, מכונה שמרגע שתתחיל לפעול לא תעצור יותר אף פעם. על-פי חוקי הפיזיקה המקובלים כיום (נגיע לזאת בהמשך), מכונה כזאת היא בלתי אפשרית. החוק הראשון והשני של התרמודינמיקה פוסלים כל אפשרות תיאורטית למכונה מעין זו.

למרות זאת, המרדף חי וקיים. בשבועות האחרונים התעוררה סערה זוטא סביב חברה אירית בשם Steorn, שטוענת כי הצליחה לייצר טכנולוגיה (לה היא קוראת Orbo) אשר מייצרת אנרגיה נקייה, חופשית ותמידית. החברה מודה כי משמעות הטענה היא הפרה של חוקי שימור האנרגיה העומדים בבסיס הפיזיקה של ימינו.

החברה היתה אמורה להציג גירסה ראשונית של הטכנולוגיה בתחילת יולי במוזיאון Kinetica בלונדון, אולם רצף של תקלות מוזרות שהתרחשו בשעת התקנת המכשיר הובילו לבסוף לדחיית התערוכה לזמן לא ידוע.

ביטול התערוכה חיזקה כמובן את דעתם של רבים אשר אינם מאמינים להכרזותיה של Steorn. הדעה הרווחת כרגע בבלוג אשר עוקב אחר קורותיה המוזרים של Steorn (וגם בכתבה הזו של ה-BBC) היא שלא מדובר בתעלול יחצני או ברמאות, אלא בהטעיה עצמית פשוטה – מקימי החברה מאמינים באמת כי הצליחו לייצר טכנולוגית פרפטום מובילה, ללא כל קשר לעובדות שעומדות בפניהם.

זוית מעניינת שצצה ועולה בסיפור זה היא האמונה הבלתי מעורערת במדע, ה"מיתוס" המדעי (שכתבתי עליו כאן), שרווח בחברה של ימינו מבלי שנשים לב אליו בדרך כלל. בכתבה על החברה ב-Economist נאמר:

But science had its reformation centuries ago. A select number of its indisputable axioms have been designated as laws. These are not man-made rules or opinions, but universal truths prised loose from nature by painstaking observation and experiment, and hammered on the anvil of experience by repeated testing. As such, they have survived every challenge thrown at them over the centuries.

האקונומיסט מבטא כאן במילים ברורות את היחס הפופולארי (והמובלע לרוב) למדע – חוקי המדע אינם נוצרים על-ידי האדם, אלא הם חוקים אוניברסליים של הטבע שמתגלים בסידרה של תצפיות והתנסויות.

מדהים לראות מאתיים שנה של פילוסופית המדע נעלמות כלא היו. או אולי זו תעודת עניות להשפעתה של הפילוסופיה על העולם כיום. גם אם איננו רוצים ללכת לאזורים הקיצוניים והאנארכיסטים יותר של הפילוסופיה, הרי גם לפי המיינסטרים הפילוסופי לגבי המדע (פופר וממשיכיו) הצהרה זו של האקונומיסט היא מיושנת ושמרנית. מזמן כבר הבנו כי תיאוריות מדעיות מומצאות על ידי האדם, הן אינן מתגלות באופן בלתי אמצעי. מדובר על תהליך יצירתי של בניית תיאוריות ובחינתן, על דיאלוג מתמשך בין האדם לבין העולם שסביבו.

אך חמור מכך, העמדה שמבטא האקונומיסט חותמת את הגולל על כל התפתחות מדעית אפשרית. אם חוקי המדע כיום הם "גירסה סופית", אמיתות אוניברסליות של המציאות – לאן עוד אפשר להתקדם? האקונומיסט עיוור להיסטוריה של המהפכות המדעיות ולאפשרות העתידית למהפכה מדעית. המסר החותם את הכתבה מבהיר זאת היטב:

Remember: the first law says the best you can do is break even, while the second law adds, forget it, you can’t even do that! Keep those two principles in mind, and you’ll never go far wrong.

ילדים – הקשיבו תמיד לחוקים! אל תנסו לשבור אותם, אל תנסו להיות יצירתיים. תמיד תציירו בתוך הקווים, וכך לעולם לא תיכשלו. אתם רוצים להיות מקוריים? אתם רוצים לערער על המוסכמות? אתם רוצים להיות חדשניים? הקשיבו ילדים לעצתו החכמה של האקונומיסט – Forget It!