שני פוסטים מעניינים דנו השבוע בשינויים שעובר עולם הספרות בעקבות הופעתם של קוראי הספרים האלקטרוניים. יהונתן קלינגר רואה את האפשרויות של שיתוף ספרים שמביאה הטכנולוגיה, בדומה לטלטלה שעוברת תעשיית המוזיקה. דן בורנשטיין תוהה האם החלשותו של מוסד הוצאת הספרים לא יפורר את יסודותיה של הספרות כולה ואת היכולת להחשב ל”סופר”.
שני הפוסטים מסמנים גישות מנוגדות בהתייחסות לטכנולוגיה החדשה, האחת פרו-טכנולוגית וחותרת תחת ההיררכיות המקובלות, והשניה שמרנית ומגוננת על יתרונות המבנה הקיים. לכל גישה בעיותיה שלה.
הוצאות הספרים הן מוסדות מסואבים ומונחי רווח ברובם, אך הקריאה לשחרור המידע מכבליו כש”עם הכסף נסתדר אחר-כך” היא תמימה מעט. צריך לשמור על איזון בין הרצון לערער על העריצות של גורמי הכוח הכלכליים שמשעבדים את התרבות לצרכיהם, לבין הצורך לשמור על האמנים עצמם. אינני חושב כי אנו רוצים להגיע למצב בו אמן אינו יכול להתפרנס ממעשה אומנותו. המאבק בענקים חסרי הפנים צריך לבוא יד ביד עם החזרת הכח לידי האדם עצמו.
אני מאמין ומקווה כי מודלים של קשר ישיר בין האמן לצרכן (כמו אלו שמתחילים לצוץ במוזיקה ואפילו בקולנוע) יהפכו לנפוצים ולמקובלים, ויאפשרו לאמנים את הזמן והמשאבים הדרושים לפתח את אמנותם. הפצה ישירה כזאת יכולה כמובן להתאים גם לסופרים (אם כי תמיד קיימת השאלה האם השוק המקומי גדול מספיק כדי לאפשר מודל כזה).
אך לא הכל בהכרח רקוב בממלכת דנמרק. הוצאות הספרים, כמו שמזכיר בורנשטיין, מהוות כרגע שלב חשוב בתהליכי הסינון והיצירה. יש בהן לקטורים שמזהים את היצירות הראויות להתייחסות (הבה נניח שיש עדיין חיפוש אחר איכות ולא רק רייטינג), ויש תהליכי עריכה שמשילים את המיותר ומרוממים את הראוי.
ספרות, כמו אמנויות רבות, היא אינה באמת מעשה של אדם בודד. התהליכים המקצועיים שעובר ספר (ובאותה מידה גם יצירה מוזיקלית) עד להוצאתו לאור הם שמוציאים את היצירה מתחום הגרפומניה אל הספרות עצמה. אם נפיל את הממסד המקצועי (כך נראה לי טוען בורנשטיין) נאבד את הספרות ונשאר עם הגרפומניה.
האם הרשת יכולה להחליף את הממסד הקיים? מיזמים כדוגמת webook החדש מראים כיוונים אפשריים (אם כי גם הוא שייך עדיין בחלקו להוצאת ספרים). תהליכים שהיו סגורים נפתחים והופכים קהילתיים, ובהם גם תהליכי יצירה, עריכה וביקורת. יש מספיק אנשים מוכשרים בעולם, ובהנתן הכלים המתאימים אין סיבה שפעילות פתוחה לא תוכל לתפוס את מקומו של חדר העורכים הסגור.
אנו נמצאים בנקודת זמן מעניינת. במידה מסויימת יש בשינויים המתרחשים עכשיו חזרה לעבר, אל זמן בו האמנים עמדו בקשר ישיר עם צרכני האמנות. אולי דומה הדבר לימים של פטרוני האמנות העשירים (המלכים או הכנסיה), רק שכיום כולנו יכולים לשמש כפטרונים בזעיר אנפין. ואולי אף אפשר ללכת רחוק יותר, לימים בו השבט קיים את האמן הפועל בקרבו מתוך הכרה בתרומה שלו לעולם הרוח ולחיי השבט. אנו בונים ברשת את השבטים החדשים שלנו, ואנו יכולים למצוא את האמנים שירוממו את רוחנו.
בסופו של דבר, הדיון “טכנולוגיה – טוב או רע לאמנות” הוא עקר ואנכרוניסטי למדי. האבולוציה הטכנולוגית סוחפת אותנו איתה ולא מסתכלת לאחור. כל שינוי טכנולוגי משפיע עלינו באופנים רבים, וכמובן משנה גם את יכולות היצירה שלנו. בכל מפנה טכנולוגי קמות אמנויות חדשות ונופלות ישנות, ומשתנים יחסי הכוחות במרחבים סובבי האמנות. ועם כל טכנולוגיה (לפחות כך זה נראה עד כה), תמיד יופיעו האמנים שידעו להעלות את האפשרויות שהיא מציבה לגבהים חדשים ובוהקים.
הדיון צריך לעסוק ביכולת שלנו לשמר מרחב תרבותי שיתן מקום לאמנים שפורצים דרכים חדשות בעולמות הרוח של המין האנושי. זהו דיון חברתי, תרבותי, חינוכי וכלכלי יותר מאשר טכנולוגי. זהו דיון על בידור לעומת תרבות, על רווח לעומת רוח. דיון על דמותנו האנושית.
_______________________
גל מור כתב השבוע על גסיסתו של כתב היד. הוא מתייחס למאמר של פרופ’ אן טרובק, אשר טוענת כי בעולם של ימינו כתב היד הפך איטי מדי וכבר אינו מהווה שיטה יעילה לביטוי.
אאמץ כאן גישה הפוכה מחלקו הראשון של הפוסט כדי לקונן על הדברים שהטכנולוגיה משאירה מאחור. כתב היד, הכתיבה בעט או עיפרון על דף, אינה דומה כלל להקלדה. אלו טכנולוגיות שונות אשר יוצרות אפשרויות קוגניטיביות אחרות. דווקא האיטיות של כתב היד מעניקה לו איכויות אישיות יותר, אינטימיות יותר, פנימיות יותר. המפגש של היד והדף, השרטוט של כל אות בפני עצמה, נותן איזו שהות פנימית שמאפשרת תנועה עמוקה, שקטה ומקשיבה. זוהי הקשבה שקשה יותר להגיע אליה בעולם המהיר של המחשב. (קשה. לא בלתי אפשרי).
ייתכן כי יש כאן רומנטיזציה של טכנולוגית עבר (כמו שטוענת טרובק). כמובן שאינני טוען נגד הכתיבה על מחשב, הרי זה אופן הכתיבה העיקרי שלי כמעט מאז ומעולם. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש עצב על העולם שחולף לו. על דפים משורבטים בכתב יד ילדותי שמסמנים תקוות ואפשרויות אין ספור. על פתקים בכתב יד מסוגנן שמזכירים אהבות עבר. על מכתבי כעס בכתב יד סוער או מכתבי התנצלות וסליחה מעוגלים. הראו לי דף שכתבתי ואוכל לדעת כיצד הרגשתי רק לפי צורתו של כתב ידי. אלו דברים שאף קובץ בפרנק-רוהל לא יכול להחליף.
