בהמשך לפוסט הקודם (למתעצלים – שימוש בבלוג כפלטפורמה ליצירה ספרותית), מספר הרהורים נוספים.
מרכזו של הרעיון המקורי היה השינוי שהטכנולוגיה מאפשרת בחווית הכתיבה – האפשרות לכתוב ולפרסם רומן בהמשכים באמצעות בלוג, ללא תלות בגורם חיצוני כמו הוצאת ספרים או עיתון. אולם הטכנולוגיה לא רק מביאה את חופש הפרסום, אלא גם מחוללת שינוי באופי הקריאה עצמה.
צורת הקריאה המקובלת של ספר מודפס היא קריאה סדרתית. אנו קוראים את הספר מתחילתו עד סופו, בסדר בו נכתב. סיפור שמפורסם בבלוג יכול כמובן גם הוא להיקרא באופן זה. ניתן לקרוא את הפוסטים אחד אחרי השני לפי סדר פרסומם. אך בלוג מאפשר גם צורות קריאה רבות נוספות.
הבה נחשוב על סיפור המסופר מפי כמה דמויות. בבלוג, כל דמות יכולה להתגלם כ"כותב" הפוסט. הקורא יכול אז לבחור לקרוא את הפוסטים לפי הכותבים, ולאו דווקא לפי הסדר בו פורסמו. הוא יכול להתמקד בדמות אחת ולוותר על דמות אחרת המעניינת אותו פחות. הוא יכול לקפוץ מדמות לדמות. אפשרות נוספת היא לתייג את הפרקים לפי נושאים המופיעים בהם. אזי יכול הכותב להתוות "מסלולים" המופיעים ביצירה, אחריהם יכול הקורא לעקוב. וכמובן, קיימת תמיד היכולת הבסיסית של קישורים בין פוסטים שונים.
הבלוג מפרק את חווית הקריאה למרכיבים בדידים שהקורא יכול לצרף יחדיו ליצירת רצף שמתאים לו. זהו מדיום בעל מאפיינים חדשים ושונים מהמדיום המודפס. בפני היוצר אשר כותב במיוחד עבור מדיום זה ניצב האתגר של שימוש ביכולות חדשות אלו.
הדברים אינם מוגבלים לבלוגים בלבד, כמובן. היכולות החדשות טמונות במדיה הדיגיטלית על כל צורותיה. הקינדל של אמאזון משמש אולי כרגע כגרסה דיגיטלית של ספר מודפס, אולם הוא מכיל את הפוטנציאל לספק חוויית קריאה דומה לזו של בלוג. ספר בפורמט קינדל (או פורמט דיגיטלי אחר) יכול להכיל את אותם קישורים, תיוגים, מסלולים וכל מידע אחר שיספק את חווית הקריאה המצופה בעולם הדיגיטלי.
האם יצירות כאלה לא נידונות מראש להיות גימיק בלבד? הדוגמה שקופצת לראש היא אותם ספרי "אתה הגיבור" בו יכול הקורא לבחור את מסלול העלילה בסוף כל פרק. ספרים אלה, למרות שהיו אולי הצלחה כלכלית לתקופה מסויימת, לא ממש הטביעו חותם אמנותי ראוי לציון.
אך אולי דוגמה זו אינה טובה דווקא בגלל הנסיון לאלץ מדיום מסוג אחד לתפקד כמדיום מסוג אחר (במקרה זה, נסיון להביא את המשחקיות של משחקי מחשב או משחקי תפקידים לתוך המדיום המודפס שהוא סדרתי מטבעו). ייתכן כי כותבים (וקוראים) המדברים בלוגרית שוטפת ידעו לנצל את אופיו של המדיום החדש כדי ליצור אמנות כתובה שתרגיש בבית במרחב הדיגיטלי.
מספר הערות
– ספר יכול להיקרא סידרתית. הוא אינו חייב! להיקרא סידרתית. הבנות שלי קוראות את הספרים האהובים עליהן שוב ושוב מהסוף להתחלה, מהאמצע קדימה, פרקים נבחרים וכו' וכו'.
ספרי עיון – דוגמה נוספת לקריאה א-לינארית. אפשר להתחיל מההערות בסוף, אחרית הדבר, אפשר לבחור נושא שמעניין וכו'.
כל זה בא לומר, שסידרתיות איננה בהכרח מאפיין של קריאת ספר מסורתי.
לעניין המדיום של הבלוגים כפלטפורמה לכתיבת ספר – יש כבר נסיון רב לכך, כפי שידוע לכך, והשאלה היא האם המדיום הזה הינו תחליף או ורסיה עם אופציות מורחבות של המדיום המסורתי. וכאן התפיסה שלי היא שמדובר בשני מדיומים שאין כלל להשליך מהאחד אל השני. הדבר נכון לגבי קינדל, ונכון בוודאי לגבי בלוג. החוויה של ספר אמיתי, איננה גרסה ברת-הקבלה לחווית הספר הדיגיטלי, אלא חוויה אחרת לחלוטין, שנובעת מהנוכחות של אובייקט שניתן לחוש בו פיזית.
באנלוגיה לכך, אומר שהשאלה האם ספר דיגיטלי שווה לספר במציאות, דומה לגמרי לשאלה האם "אני" פיזי זהה ל"אני הוירטואלי" שלי, ובדיוק מאותן סיבות למכביר שאני מצדד בהן וששוללות את הזהות הזו מכל וכל, ושטוענות שכל נסיון להשוואה הינו נסיון לבצע רדוקציה של מדיום א' למדיום ב', או נסיום לתרגם משפה לשפה ב' – ואנו מודעים לבעיות התרגום ומה שהולך לאיבוד בדרך – ולכן גם אין זהות בין האני הפיזי לאני הוירטואלי, ואין גם זהות בין רומן שקיים בעולם הפיזי לבין ייצוגו הוירטואלי – ולכן המדובר בשני מדיומים שיש ביניהם דמיון מטעה ומתעתע, כמו ספר וסרט, ולסיכום, הבלוגרומן יזכה לחיים טובים, והרומן המודפס ימישך להתקיים, ולמרות שהשם רומן יופיע בשניהם, הרי גם לי קוראים מולי ברק אובמה קופל, ובכ"ז, אין ביננו שום קשר.
ובאופן אישי, כשהתינוקת שלי השתינה בטעות על הספר שנח לצד מיטתי, הנחתי את הספר ליבוש בשמש, ועכשיו הוא גם חביב עלי כפליים. לעומת זאת, מה היה קורה לו הייתי קורא את הספר בקינדל? רק עוגמת-נפש…
מה, אין קינדל אמפיבי?
מסכים, כמובן, שמדובר במדיום אחר. אני תוהה אם הוא באמת יצליח להנפיק מתוכו אמנות ראויה. האם קצב השינויים של הטכנולוגיה והמדיה הדיגיטלית לא פוגמים ביכולת להשתמש בהם באמנות? אני יודע שכתבתי שם למעלה שזה כנראה יקרה, אבל במחשבה נוספת הספקות שבים וצצים.
נדמה לי שיש צורך בזמן עיכול של המדיום. כתיבה, צילום, קולנוע, לכולם היה את אורך הנשימה שאפשר נסיון וטעיה, התפתחות שפה, השתכללות. כמה מזה יהיה אפשרי כשהמדיום משתנה כל שבוע?
שאלת המדיומים צריכה, לדעתי, להיבחן תחת הפרספקטיבה של זמן-מרחב. האם בעידן טוויטר, דהיינו בעידן שמהרחב והזמן מתקצרים לרמות שטרם היכרנו בעבר, האם יש מקום בכלל בעולם הוירטואלי לישויות בעלת אופי רומנסקי, שדורשות זמן ממושך ומרחב כביר? לתחושתי, אין. בעולם הוירטואלי, מדיומים רבים פשוט לא יכולים להתקיים. ויש הבדל בין כתיבה סתם, לכתיבת רומן, ומדיום הצילום הוא מדיום של רגע, ולכן יכול להתאים לוירטואלי, אבל אפילו בלוגים הופכים להיות קשים לקריאה בעולם הוירטואלי, כשאנו מתרגלים לחיות את חיינו 140 תווים בכל פעם
אז איך תיראה, אם בכלל, אמנות כתובה במדיום כזה? אנחנו חוזרים לעידן הפרגמנטים?
לא יודע.
לכאורה המדיום החדש הוא של פרגמנטים. אבל יצירות ספרותיות בפרגמנטים היו נחלתם של אפוריסטיקנים יחידי סגולה (קהלת, מונטיין, זן…), וקהלם של אלה היה מאז ומעולם מעט מזעיר. ז"א שאומנות כתובה בפרגמנטים תהיה נחלתם של מעטים. ז"א שאומנות בעולם הטוויטר לא תהיה קיימת בעולם הטוויטר, אלא תהיה מחוץ לעולם הזה. ייתכן ווירטואלית ולאו דווקא פיזית, אבל אז במופגן ארוכה ביותר, מורדת באילוצי המרחב-זמן של טוויטר, כמו התגובה הזו שכבר התארכה לה כל-כך,שאני חושש שמשטרת הקיצור כבר בדרך אלי.
נקודה נוספת: אורך-החיים של כמעט כל דבר בעולם הוירטואלי הוא קצרצר. אף אחד לא חוזר לבלוגים ישנים, וודאי שלא לטוויטים ישנים. מה המשמעות של יצירת אומנות – תהא אשר תהא – אם מחזור-החיים שלה הוא של שנייה? של רגע? זו שאלה מעניינת, אינך חושב? פוקו אמר פעם, בהתייחס לעבודותיו, שהיה רוצה שיתייחסו אליהן כאל עבודות שטובות לשעה אחת – לקרוא ולהשמיד. העולם בו אנו נמצאים כרגע, כופה זאת על כל יוצר.
חג שמח, אני כבר מתאייד.
נקודה טובה. זה מחזיר אותי לימים שלפני הכתב. הימים שאמנות הסיפור היתה אמנות שבעל-פה. כלומר זמנית, מקומית, כזו שלא ניתן לחזור אליה. מה זה אומר על האמנות, מה זה אומר עלינו? האם הספיראלה של החיים חזרה למקום הזה? האם הקישור הזה באמת נותן לנו משהו?
האמנות שבעל-פה לא נתפסה כזמנית כלל וכלל – משום ששוננה באמצעים שונים, אם ע"י הוראה מאב לבנו, ממורה לתלמידו, או אפילו ע"י טרובדורים, שהיו סובבים בכפרים ושרים את המיתוסים ועלילות הגבורה – קרי, את הרומנים של פעם (הומרוס, סיפורי אבירים וכו').
זה איננו שולל את הרעיון שלך, של חזרה לאומנות שבעל-פה. היות ואמנות שבע"פ דורשת זמן ניכר (מגבלות המדיום), היא מהווה אלטרנטיבה "רומנטית" (משתמש באחד מכינויי הגנאי שקיבלת פה פעם) לקצרנות הוירטואלית של עידננו.
עם זאת, מעניין יותר מהמרד הרומנטי הוא לחשוב על אפשרויות היצירה בתוך המדיום, ותחת מגבלותיו. לחשוב הלאה עוד מספר צעדים, כיצד בכ"ז תיראה היצירה בעידן ה-140 מקסימום.
תומר ליכטש ניסה לתת על זה סוג של תשובה, אני מניח. למרות שזו בעיקר יצירה הבוחנת את המדיום, ופחות יצירה שנוצרה כבר מתוך קבלה של המדיום.
פנטנסטי.
תודה באדדדי