תגית: זיגמונט באומן

הפנאופטיקון

הספר אנחנו של יבגני זמיאטין פורש בפני הקורא חברה טוטאליטרית דמיונית (הספר נכתב בברה"מ ב-1921, והוחרם שם), היא מדינת האחדות, בראשה עומד המיטיב – השליט הכל יכול. מדינת האחדות מושתתת על עקרונות המתמטיקה. האנשים בה הם מספרים. המוסר הוא מוסר מתמטי (מותו של אדם אחד שווה ערך פחות מפגיעה במספר גדול יותר של אנשים. לכן מובן שהוצאה להורג היא רצויה). המוסיקה נוצרת על פי תבניות מתמטיות. הפרוייקט הגדול ביותר (עליו עובד גיבור הספר) הוא בנית האינטגרל – ספינת החלל שתפענח את המשוואה האינטגרלית האינסופית של היקום כולו.

השליטה של המדינה על נתיניה מבוססת על ניראות מקסימלית. כל המבנים במדינה עשויים מזכוכית – כל מספר יכול לראות את מעשיו של כל מספר אחר בכל זמן נתון. חייהם של המספרים מוכתבים על ידי השעון – המדינה מכתיבה לוח זמנים מדוייק בו חייבים לעמוד. הפעילות בכל שעה מוגדרת וידועה מראש, הכל קבוע ומסודר, ולכולם יש סדר יום אחיד. המדינה מקצה לכל אזרח שעתיים חופשיות ביום לסידוריו הוא (שגם להן, אומר הגיבור, עוד יש למצוא נוסחה קבועה ומוחלטת). הזמן היחיד בו יש למספר פרטיות היא בשעת הפונקציה המינית. מספר מסוג נקבה יכולה לבקש לרשום על שמה מספר מסוג זכר, ואז יוקצו להם על ידי המדינה ימי פונקציה מינית על פי לוח זמנים קבוע. בשעות אלו מותר למספר לסגור את התריסים שבדירתו.

מודל הכח המוצג בספר הוא של כח פנאופטיקוני (זהו כמובן מודל קיצוני של כח, מאחר ומדובר בחברה טוטאליטרית). מדינת האחדות מייצגת נאמנה את הפנאופטיקון של פוקו. הסובייקט בחברה נמצא כל הזמן במצב של ניראות מתמדת. כל מעשיו נתונים לצפיה – וכל מעשיו ניתנים גם למדידה, מאחר וקיימת הגדרה נוקשה למעשה הנכון לכל שעה משעות היום. הכח נאכף במדינת האחדות על ידי השומרים. אולם למעשה, כל סובייקט הוא סוכן של הכח. המספרים אמורים לדווח על כל חריגה שהם מבחינים בה. כך שהסובייקט לא רק נראה כל הזמן – אלא גם כל סובייקט אחר הוא באופן פוטנציאלי סוכן של אכיפה ופיקוח. מודל זה שונה במעט מהפנאופטיקון שמתאר פוקו, בכך שהכח כאן אינו חסר פנים, אלא להיפך – כל פנים הם פני הכח. חוסר האינדבידואליות של הכח נעוצה דווקא בפירוקו לגורמים הקטנים ביותר – כל אחד מהסובייקטים הוא מייצג של הכח. הכח משתקף מכל עבר, אין אפשרות להתחמקות. הסובייקט חייב להפנים את הכח כדי להיות מסוגל לעמוד בתנאים ובנורמות שהוא מכתיב.

זיגמונט באומן טען פעם כי תוצר הלוואי של הפנאופטיקון הוא האושר של הנתינים שבתוכו. הנתינים יהיו מאושרים כי חוסר אושר נובע מחוסר ודאות, והפנאופטיקון הופך את קיומם לוודאי (ולפיכך למאושר). כך בדיוק מציגה עצמה מדינת האחדות. המדינה מכריזה כי היא מצאה את הארגון המתמטי לאושר. והאושר הוא היפוכו של החופש. אי-החופש הוא האושר. המספרים מאושרים בשל הסדר המתמטי שהוכנס לחייהם, הקביעות, ההרמוניה, האחידות. החופש מפר את ההרמוניה, ולכן הוא גורם לסובייקט סבל, הסובייקט הופך להיות "חולה".

המרד

גם בתוך מודל קיצוני של כח, כח שמשאיר מעט מאד מרחב, מציג הספר אפשרות של התנגדות. גיבור הספר, D-503, בונה האינטגרל, מתוודע במהלך הספר לקבוצת ה"מפי" (קיצור של מפיסטו), קבוצה של מתנגדי המשטר, אשר מבקשים לבצע הפיכה במדינה. הכרותו של הגיבור עם קבוצה זו מתרחשת במקביל להפיכתו ל"אינדבידואל", התפתחותה של נפש עצמאית בקרבו, והתרחקותו מהאושר העיוור של הפנמת הכח והנאמנות למדינה.

אפשרות התנגדות כזו, לטענת פוקו, קיימת באופן אינהרנטי בכל יחסי כח. פוקו מצביע על המרווח הדרוש כדי לאפשר את מקום ההתנגדות. הוא טוען כי הכח אינו רק מגביל ומתנה, אלא הוא גם פותח שדה חדש של פעולות, תגובות ותוצאות אפשריות. כך שכל מודל של כח גם נושא בחובו מרחב מסויים של חופש, שמהווה את הפוטנציאל להתנגדות לכח. כח לא יכול להתקיים בלי שיתקיימו בתוכו גם מקומות אפשריים של התנגדות ובריחה. המקומות הללו מגדירים את גבולותיו של הכח. אם מקומות כאלו לא מתקיימים – אין זה כבר כח. כדי לדכא מקומות אלו צריך הכח לנקוט בפעולה אשר הופכת את הנתינים לו לחסרי אונים לחלוטין. ואז, אין זה כבר כח – זו אלימות.

ואכן, ההפיכה במדינת האחדות מדוכאת לבסוף, לאחר שגרמה למהומה ולבלבול רב. כדי לשמור על שליטה, כדי לדכא את ההתנגדות האפשרית, מכריחה המדינה את כל נתיניה לעבור את הניתוח החדש שהמציאו מדעניה – הניתוח להסרת הדמיון. ניתוח זה הופך את הגיבור חזרה למאושר – הוא מסלק את כל המחשבות המשונות שהסתובבו בראשו קודם לכן. אך הוא גם הופך אותו למסורס, לאוטומט, למכונה. מרחב החופש הצטמצם לאפס. הכח הפך לאלימות.

האינדבידואל

גיבור הספר, D-503, הופך במהלך העלילה ממספר נאמן למדינה לאינדבידואל אשר מפר את כל כלליה, מפתח מחשבות עצמאיות ורגשות לא נורמטיביים, ואף נעשה שותף למהפכה כנגד המדינה.

הגורם המניע להפיכתו של D-503 לאינדבידואל היא אישה. פגישתו המקרית עם I-330 מרעידה בתוכו נים חבוי כלשהו, אשר הופך יותר ויותר דומיננטי ככל שיחסיו עם I מתפתחים. I מובילה את הגיבור לבצע מעשים לא מקובלים, אסורים, אשר מערערים את תפיסת עולמו, שוברים את ההרמוניה המנוונת בתוכה התקיים, והופכים אותו לאינדבידואל, אשר אינו מוצא כבר את אושרו ואת מקומו בתוך הקשיחות המובנית של מדינת האחדות.

נקודת המוצא להפיכה לאינדבידואל היא אם כך המפגש עם ה"אחר". I, האשה, היא המפתה, היא המובילה את הגיבור אל מחוץ לחוק. לכאורה, האשה מוצגת כאן בתפקידה הקלאסי – בעולם הבנוי על הגיון לוגי ומתמטי (גברי ?), היא ההיפוך, היא מערערת על תוקפו של ההגיון, היא מציגה את האפשרות לרגש, ל"איבוד הראש".

אולם, יש כאן למעשה משחק אחר. יש סוג של היפוך תפקידים בין I לבין D, נזילה של זהויות מגדריות, טשטוש גבולות. I פועלת מתוך מקום אשר נחשב "גברי" – היא אחת ממנהיגות ההפיכה העיקריות, היא מובילה את האנשים. הדיבור שלה עצמה אינו חסר הגיון, אלא להיפך – הוא דיבור ברור ומובן. דיבור שמשחזר לפעמים את ההגיון של D, ההגיון שמוכתב על ידי המדינה, אך תוך חיקוי ולגלוג שנועדו לגחך את ההגיון הזה ולהנכיח את האבסורדיות שבו. D לעומת זאת, במפגשיו עם I, הופך להיות חסר הגיון לחלוטין. דיבורו נהיה קטוע, לא מובן, לא מובנה. חשיבתו הופכת ללא מסודרת. הוא חווה את חוויותיו בקיטועים, במראות וצבעים, בחלקים, מבלי יכולת לבנות רציפות הגיונית מלאה לחוויותיו. הוא משתעבד ל-I, מאבד את עצמו בתוך אהבתו אליה, הופך להיות נשלט על ידה כמעט לחלוטין.

אינדיקציה להיפוך התפקידים הזה יש גם בשמות הדמויות. הנשים האחרות בספר הן O ו-U. אלו אותיות עגולות, "נשיות". I לעומת זו היא אות ישרה, זקופה, פאלית. ואילו הגיבור – D – אות שיש בה גם מן הישר וגם מן העיגול.

המפתח לגילוי האינדבידואליות, לפיכך, טמון בערעור הזהות המגדרית. הזהות המינית היא בבסיס קיומו של הסובייקט, היא נקודת מוצא, נקודה מעצבת. הזהות המגדרית והמינית עומדת ביסודן של ההגדרות החברתיות, היא אחד ממוקדי הכח העיקריים המופעלים בחברה. (לא רק בהשתקת והעלמת הקול הנשי. התיחום המגדרי מפעיל כח שווה על הגברים – גם אם הוא מתבטא באופנים אחרים). כך שקריאת תיגר על מוסכמות מגדריות, הגדרה מחדש של הזהות המינית, היא אקט פוליטי בעל עומק, אשר מהווה נקודת בסיס להתנגדויות ליחסי כח אחרים, ולא נשאר רק במסגרת המשחק המגדרי.

אך יש דרישה בסיסית אחרת אשר קודמת לכל אפשרות של אינדבידואליות – התעוררות עצמית, התבוננות פנימית. הספר כולו כתוב כמונולוג – זהו היומן שכותב D. הוא נפתח עם הרשימה הראשונה שכותב D ביומנו. ברשימה זו מתאר D את התרגשותו מהכתיבה, שדומה לדעתו "למה שחשה אישה כשהיא שומעת לראשונה בתוכה דופק של אדם חדש… זה אני, ובו בזמן זה לא אני". הכתיבה של D היא לידה – דרך הכתיבה הוא מגלה את עצמו, הוא בעצם יוצר את עצמיותו.

D מתחיל לכתוב את היומן כמחווה לקראת שיגור האינטגרל, בעקבות הנחית המדינה (שמוציאה הוראה לכל התושבים לכתוב נאומים, פואמות וחיבורים שיהללו את מדינת האחדות, אותם ישא האינטגרל עימו לעולמות רחוקים). כלומר, נקודת הבריאה של האינדבידואליות של D התקיימה, למעשה, בהנחיית הכח. זוהי עוד דוגמא אנקדוטית להכלתו של הכח את מקומות ההתנגדות אליו עצמו.

הכתיבה היא התנאי המקדים שמאפשר את מפגשו של D עם I. השם I, הוא כמובן, במובנו המיידי, "אני". I היא התגלמות האני, האינדבידואל. היא מוקד העצמיות שסביבו סובבות כל הדמויות, המפתח להיותם אינדבידואלים בתוך מסגרת הכח המשתקת. היא ה"אחר" שהוא ה"אני" שצומח בתוך D, האלטר-אגו שהכתיבה העצמית יוצרת אצלו.

הנקודה הארכימדית של האינדבידואל היא באקט הכתיבה העצמית. אקט זה יוצר הפרדה, הוא יוצר את ה"אחר" שבתוך האני. הסובייקט הופך לא לאחד ולא לשניים, אלא למשהו ביניהם. המרווח שנוצר הוא שמאפשר את חופש הפעולה של האינדבידואליות, את ההתהוות המתמדת והשינוי הנחוצים לקיום האינדבידואל. דרך הכתיבה אנחנו משתחררים לתוך חלל של אפשרויות. דרך הכתיבה אנחנו קוראים את עצמנו.