קטגוריה: מחשבות

1990. כריסטיאן סלייטר (אולי בתפקידו הטוב ביותר), תלמיד תיכון שקט בפרבר מנומנם באריזונה, מקים תחנת רדיו פיראטית מחדר השינה שלו בבית הוריו. תחת השם "Hard Harry" הוא פורק את כל תסכוליו על חוליי החברה האמריקאית, מנהלת בית הספר המרושעת שמסלקת תלמידי תיכון רק כי הם מורידים את הממוצע, מורים שלא יודעים להקשיב לילדים, פקידי ממשל אפורים וחסרי מעוף, וכל הפאקינג מערכת המנוונת שמדכאת כל שביב מקוריות וחיים.

האמת הישירה ששופעת מדבריו של "הארי" נוגעת בליבם ובחייהם של התלמידים, עוד ועוד מתחילים להאזין לו ורואים בו את הקול שאומר את מה שתמיד היה צריך להיאמר, קול שחותך את כבלי האשליה של המציאות האפורה וקורא להם לצאת מהקופסא, לחיות, לנשום, ולהשמיע את קולם שלהם, הקול האמיתי.

רוב המבוגרים מזועזעים כמובן מהתופעה, סוכנות התקשורת הפדרלית נשלחת בעקבות פורע החוק, הטבעת הולכת ומצטמצמת סביבו, ובסופו של מרדף אחר הרכב ממנו הוא משדר, אל מול קהל מאזיניו, "הארי" נושא את דבריו האחרונים:

But why did I bother coming out here tonight and why did you? I mean it's time, it begins with us, not with politicians, the experts or the teachers, but with us, with you and with me, the ones who need it most… Everyone mix it up, it's not game over yet, it's just the beginning, but it's up to you. I'm calling for every kid to seize the air. Steal it, it belongs to you. Speak out, they can't stop you. Find your voice and use it. Keep this going. Pick a name, go on air. It's your life, take charge of it. Do it, try it, try anything. Spill your guts out and say shit and fuck a million times if you want to, but you decide. Fill the air, steal it. Keep the air alive…

רק שנים ספורות יעברו, והנה חזונו של "הארי" מתממש – פתאום אי אפשר להשתיק אותנו יותר! כל אחד יכול להשמיע את קולו – לכתוב בלוג, לשדר רדיו (או פודקאסט), אפילו לפתוח ערוץ טלוויזיה (אינטרנטי) משלו. על עתיד כזה לא חלם "הארי" (הבלוגר הראשון?) בחלומותיו הפרועים ביותר. עכשיו כל אותם קולות מושתקים ומדוכאים יעלו ויופיעו, המערכת תאבד את שליטתה, גורם הכח המנוון יתפורר והאמת תזקוף את ראשה הרענן והצעיר. הנוער לא יסכים להצטופף יותר בקוביה הקטנה והחשוכה שמקצה לו החברה הבהמית והדורסנית, גלי האינטרנט ימלאו בחיים חדשים ואותנטיים!

אבל מה באמת קיבלנו? זרובבלה.

ההמון אמר את דברו, והתברר שהוא בעיקר רוצה לראות ערוץ 2. אולי אנחנו חברה שסובלת כולה מתסמונת שטוקהולם, יותר מדי זמן צרכנו את הסומה השלטונית שאיננו יכולים עוד בלעדיה. או שאולי פשוט אין יותר במה למרוד. החופש ניתן לנו וגילינו שבעצם אנחנו רק רוצים להיות כמו כולם.

פרמנידס (בתרגום יהודה ליבס):

בוא אחוך הסכת ונצור את הסיפור ששמעת
אלה דרכי המחקר היחידות להשכל ולדעת.
זו האחת: שישנו, ומציאות האיננו איננה;
זהו שבילה של פיתו, הלא היא לאמת משרתת.
והאחרת: שאין, וצריך שיהיה האיננו;
זהו, אודיע לך, הנתיב שמחוץ לכל דעת,
כי לא תכיר את אשר לא קיים, אי-אפשר לעשות כן,
לא יעלה על שפתיך; הן מה שמושג גם קיים הוא.

 

לאו צה, ספר הטאו (בתרגום ניסים אמון):

היש
מורכב ברובו
מהאין

האין
והיש
אין ניגוד
בין
השניים

כל הדברים בתבל
באים מהקיים
והקיים
מהלא קיים

*כנראה שלא.

שאלת הגוף והנפש היא אחת מהתעלומות הגדולות המלוות את החשיבה האנושית לאורך ההיסטוריה. שאלה זו מקבלת בשנים האחרונות תשומת לב מחודשת בגלגולה המודרני – שאלת התודעה. חקר התודעה האנושית הוא כיום אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני המדע, וההתפתחויות בתחום הביאו מדענים לטעון כי אנחנו נמצאים בדרכנו להבין ולהסביר את התודעה האנושית. ההסבר המדעי של התודעה אמור, אם כך, לספק לנו סוף-סוף את הפתרון לבעיית הגוף והנפש. באמצעות המדע נוכל להסביר את הסיבות הגופניות של התודעה, או יותר מכך – להסביר את התודעה עצמה במונחים גופניים על ידי מחקר התהליכים המוחיים והנוירולוגיים שמהווים את התודעה. (אחד מהתומכים הנלהבים של גישה זו הוא דניאל דנט).

אבל האם באמת ניתן לתת הסבר מדעי מלא לתודעה? הניסיון לבצע רדוקציה של התודעה להסברים פיזיקאליים ופיזיולוגיים מעורר (לפחות אצלי) תחושת אי-נחת, הרגשה שמשהו הולך לאיבוד. יש דבר מה בתודעה שנראה כחומק מחיבוקו של הרדוקציוניזם הפיזיקאלי. דיויד צ'למרס וקן וילבר מנסים להסביר מדוע התודעה אינה ניתנת להעמדה על תהליכים פיזיקאליים גרידא, ומהו סוג המדע הנחוץ להתמודדות עם שאלת התודעה.

להמשיך לקרוא האם המדע יפתור את שאלת התודעה?*

האם באמת קיימים אלקטרונים? מהי בכלל אנרגיה? האם מישהו ראה אי-פעם את כח הכבידה?

התיאוריות המדעיות הולכות ומתרחקות מעולם התופעות המוכר לנו. הן מתארות עולמות רוחשים חלקיקים, כוחות, יצורים אבסטרקטיים, תופעות מוזרות. האם כל אותם דברים מסתוריים המתוארים על-ידי המדע המודרני באמת קיימים בעולם?

הגישה האינסטרומנטליסטית גורסת כי אין שום סיבה לחשוב כך. התיאוריות המדעיות הינן מכשירים שימושיים ביותר שמאפשרים לנו להסביר, לחזות ולשלוט על מגוון של תופעות. אולם היותו של המכשיר מוצלח לא מעידה דבר על אמיתותו. אנו יכולים להשתמש במכשיר כי הוא עובד, אבל אין לנו שום סיבה להניח כי אותם יצירים תאורטיים שמרכיבים את המכשיר מתארים משהו אמיתי בעולם. עמדה זו רווחת היום בפיזיקה המודרנית. מכניקת הקוונטים ותורת המיתרים הן מערכות מתמטיות מורכבות ומסובכות שמצליחות לספק את החיזויים הטובים ביותר לתופעות פיזיקליות, אך קשה מאד לגזור מהן מסקנות ריאליסטיות לגבי טיבו של העולם, או לגבי קיומן של הישויות המתמטיות שמרכיבות תיאוריות אלה. 

גישה דומה ביחס למתמטיקה הוא הפורמליזם. לפי עמדה זו אמיתות המתמטיקה אינן נסובות "על" שום דבר בעולם. המתמטיקה היא מערכת של סימנים, אקסיומות וכללים; היא משחק בסימנים. המתמטיקאי לא צריך להתעניין בשאלת הקיום של הישויות המתמטיות, אין משמעות אם תיאוריה מתמטית היא "אמיתית" בעולם או לא. תפקידה של המתמטיקה הוא רק לבנות ולפתח מערכות פורמליות קונסיסטנטיות. דיויד הילברט ניסה, בתכנית המרשימה שלו, לבסס את המתמטיקה כולה כמערכת אקסיומטית קונסיסטנטית ושלמה. תכנית זו אמנם הוכחה כבלתי אפשרית על-ידי גדל, אולם המוטיבציה הפורמליסטית של הילברט נשארה חיה ופועמת בלב המתמטיקה ונגזרותיה (שפות המחשב הפורמליות).

נראה לי כי לגישה האינסטרומנטליסטית יש חלק גדול ביכולת ההתקדמות של המדע. על-ידי שבירת המחוייבות של המדען או המתמטיקאי לעולם האמיתי, נפתח מרחב פעולה גדול שמאפשר העלאת השערות ותיאוריות קיצוניות ומוזרות, שיכולות להצליח יותר במקומות שתיאוריות קונבציונאליות יותר נכשלות.

הגיאומטריה מספקת דוגמה יפה לכך – הגיאומטריה הקלאסית, האוקלידית, מורכבת מאקסיומות שמשקפות את העולם החושי המיידי שזמין לנו. ברגע שאנו מנתקים את המחוייבות הריאליסטית של הגיאומטריה, ניתן להתחיל לשחק עם האקסיומות וליצור מערכות גיאומטריות אחרות, "לא טבעיות", מערכות שלא היו מובנות כמתארות את העולם שאנו מכירים כשנוצרו. רק מאוחר יותר התברר שלגיאומטריה הלא-אוקלידית יש תפקיד חשוב בפיזיקה, והיא היוותה בסיס לתיאור המרחב בתורת היחסות הכללית.

____________________________

אבל איך בכל זאת אפשר להסביר את העובדה שתיאוריות מדעיות ומערכות מתמטיות משמשות אותנו ככלים יעילים כל כך לגבי העולם? אני מציע דרך ביניים בין הריאליזם לאינסטרומנטליזם (או אולי זו בכלל הסתכלות אחרת).

כל תיאוריה מדעית או מתמטית היא פרספקטיבה אפשרית בה ניתן לראות את העולם, נסיון למפות חלק מהמציאות. המציאות עצמה היא אינסופית ובלתי ניתנת למיפוי. לכן כל תיאוריה, בהכרח, תהיה תמיד חלקית.

כל תיאוריה יכולה להתאים לאספקט מסויים של המציאות בתנאים מסויימים. מכיוון שאנו עצמנו מתקיימים כפרספקטיבה מסויימת של המציאות, לא תמיד אנו יכולים למצוא את התנאים שבהם התיאוריה מתקיימת.

אנו מסוגלים לשנות את הפרספקטיבה שלנו לגבי המציאות. זהו תהליך התפתחות התודעה, שמתקיים באופנים שונים. המדע והמתמטיקה הם חלק מהכלים שמשמשים אותנו להרחבת התודעה. כשהתודעה שלנו מתרחבת, הפרספקטיבה משתנה, ואנו מסוגלים לזהות תנאים חדשים שיתאימו לתיאוריות חדשות. זהו תהליך גומלין משותף בין המדע, המתמטיקה, התודעה והעולם. (וגם כל אספקט אחר של הקיום האנושי).

כך שהישויות הפיזיקליות והמתמטיות גם קיימות וגם לא קיימות. הן קיימות כאספקט בתוך המציאות. אך הן גם לא קיימות מכיוון שכל אספקט הוא חלקי וזמני בלבד, ונתון לשינוי בהתאם לפרספקטיבה שמתוכה אנו חווים את המציאות.

וגם אנחנו, כמובן, אספקט של המציאות.

(בהמשך לפוסט הקודם).

איך משתנה מרחב הידע (המערך ההיררכי של המומחיות) בעידן הנוכחי לעומת העבר? אני מציע כאן השערה ספקולטיבית שאינה מסתמכת על שום ידע […] אמפירי מוצק.

בעבר היה הידע מרוכז בידי אנשים מועטים שהיוו חלק קטן מהאוכלוסיה הכוללת. בתקופה הקדומה, חכם השבט (או השמאן) החזיק את הידע בדבר סודות הקיום, אותו קיבל בהכשרה אישית וממושכת מהקודם לו. מאוחר יותר היו אלה אנשי הדת אשר החזיקו במונופול על הידע. הם היו היחידים יודעי קרוא וכתוב, והיחידים שלהם גישה ישירה לכתבי הקודש. כך היוו גורם מתווך בין האדם הפשוט לבין הידע האלוהי.

טכנולוגית הדפוס שינתה את יכולת הפצת הידע ואת הנגישות אליו, והמהפכה המדעית הפקיעה את מונופול הידע מידי הכנסייה. מערך הידע התרחב, אך עדיין נשאר היררכי ומונופולי במידה רבה, כשבראש הפרמידה ניצבת עתה האקדמיה – אנשי המדע והרוח.

אפשר, אם כן, לתאר את היררכית הידע בעבר בצורה הסכמטית הבאה (כל נקודה יכולה לתאר אדם או קבוצה של אנשים):

הידע מרוכז בקרב קבוצה קטנה ומורמת מעם. רוב האוכלוסיה מבודד ממרחב הידע וחייב להסתמך על הקבוצה המחזיקה במונופול על הידע.

עידן האינטרנט משנה באופן מהותי את התמונה. יכולת הנגישות לידע קופצת במספר דרגות, ויותר מכך – הזמינות הבלתי נתפשת של ייצור תוכן וידע שמביא העידן המודרני. כתוצאה מכך מרחב הידע ההיררכי משתטח, וניתן לתאור כך:

כל אדם כיום יכול, באופן פוטנציאלי, ליטול חלק פעיל במערך הידע. כל אדם ממוקם בו-זמנית בכמה חתכים של מרחב הידע, במיקום שונה בכל חתך. כלומר, כיום אנו יכולים להיות במקביל צרכנים פשוטים במרחב ידע מסויים, "מומחי משנה" במרחב ידע שני ומומחים-לכל-דבר במרחב ידע שלישי. המונופולים הולכים ונעלמים, מרחב הידע הופך למרחב של יחסי גומלין דינמיים – אנחנו צורכים, מייצרים, מפיצים, מעבירים, מוסרים, סופגים, מעכלים. מרחב הידע הופך להיות מרחב החיים של כולנו, אנו הופכים להיות, אולי יותר מכל, יצורים של ידע.

ועדיין, לפעמים גם חשוב לסגור את המחשב.

לפני כמה ימים פרסמתי פוסט על מיתוס המדע לפי פול פייראבנד. בדיון המעניין שהתנהל בתגובות לפוסט היו גם כמה שאלות שניסיתי לענות עליהן, אך שחרגו מהתחום שאני מרגיש כי יש לי בו ידע מספק. דבר זה עורר בי את השאלה – מה צריך להיות היקף ידיעותי בנושא לפני שאוכל לכתוב עליו בבלוג? ומהצד השני – כמה ניתן לסמוך על דברים שאני קורא בבלוגים אחרים?

זוהי כמובן לא שאלה חדשה כשאנו מדברים על האינטרנט. דיונים רבים התנהלו ומתנהלים על חוכמת ההמון. ויקיפדיה, בלוגים, וידאו; כל תחום התוכן-שמיוצר-על-ידי-משתמשים מעמיד בשאלה את מעמד המומחה לעומת ההמון. אומת ההמונים החדשה שמייצר המרחב הוירטואלי מאיימת להחליף את מוסדות הידע הישנים, להדיח מכסאו הרם את המומחה.

אולם החוויה האישית שלי קצת שונה. אני מזדהה מאד עם דבריה של איילת:

אני מרגישה כאילו אני הולכת על חבל דק בין הניסיון לומר אמירה שאפתנית ורעננה (בתור סמי-אקדמית צעירה, שעתידה לפניה), לבין הסכנה שאתבזה ב”קפיצה מעל הפופיק” (בתור בסה”כ בוגרת תואר ראשון ששכחה את מקומה)… ומה לגבי כל מה שאני לא יודעת (שתמיד נראה אינסופי), ועוד יותר – מה לגבי כל מה שאני אפילו לא יודעת שאני לא יודעת? 

ככותב, חלק מהעניין הוא אולי חוסר בטחון פסיכולוגי, מידת האמונה בידע האישי שלי, במה שיש לי להגיד. אבל לא רק. המדיום החדש הוא מהיר, מיידי. היכולת לכתוב ולפרסם זמינה יותר מאשר אי-פעם. אך כתוצאה מכך, מנגנוני הבקרה מתפוגגים. במדיה המסורתית קיימים מערכים של סינון, הגהה, עריכה, עוד עיניים ומוחות שמסתכלים על הדברים ויכולים לתקן ולשנות לפני שהם משוחררים לאויר העולם. מאמרים אקדמיים עוברים מסלול מכשולים של ביקורת לפני שמאושרים לפרסום בכתב עת מכובד. אין כאן ערובה לדיוק ואמת, אך יש סוג של בקרה נוספת.

כמו כל דבר, המשמעויות הן גם חיוביות וגם שליליות. יותר אנשים יכולים להתבטא, אנחנו חשופים למגוון רחב של דעות ותפיסות, האסמכתא האקדמית לא מהווה מכשול על מנת שאנשים יוכלו להשמיע את דברם ולהציג את רעיונותיהם. אך במקביל, קשה לנו יותר לדעת על מי לסמוך, למי להאמין.

האחריות, אם כך, נופלת כרגע על הקורא. עלי להעריך את איכות הכתיבה שנפרשת לפני, לדעת לקחת הכל בערבון מוגבל, להצליב מידע ולחפש מקורות אחרים באם מדובר בעניינים אשר חשובים עבורי. האם זה הופך אותנו לקוראים חכמים יותר? או שמא רוב האנשים מרימים ידיים ומעדיפים לסמוך על הכתוב ולא לחקור במופלא מהם?

אין ספק כי מוקדי הכוח של הידע מתארגנים מחדש. אבל אינני בטוח כי אנו צועדים לעבר עידן חסר מומחים. תמיד נצטרך את אותם אנשים שבחרו להקדיש את חייהם (או לפחות חלק גדול משעות עירנותם) לתחום מסויים, שהחליטו להתמקד בערוץ אחד מבין שלל ערוצי המידע הזמינים לנו. רופאים, חוקרים, פסיכולוגים, פיזיקאים, מורי זן, בעלי חומוסיות. אנחנו צריכים אנשים שיודעים מה הם עושים. רק שכיום היכולת שלנו לבקר, לבחון חלופות ולהבין בעצמנו על מה מדובר, גם אם באופן חלקי, גדולה הרבה יותר משהיתה בעבר. כך שהמומחה לא נעלם, אבל הוא יורד אל העם, או יותר נכון – העם עולה אליו.

נוצרת כאן דמוקרטיזציה של ידע על-ידי הרחבת המערך ההיררכי של המומחיות. הרשת מולידה יותר ויותר "מומחי משנה" שכותבים ונקראים ללא חותמת רשמית של מישהו מלבד הקוראים. אולם כדי שלא נקפץ על מדרון חלקלק שיוביל לאידיוקרטיה (הרעיון חביב, הסרט פחות), דרושה כאן אחריות כפולה – ככותבים, אחריות בסיסית כלפי המילים שאנו משחררים. וכקוראים – הבנה של המדיום ומגבלותיו, והפנמה של הצורך בקריאה חכמה וביקורתית.