שוב יום שישי בערוץ 10. תכנית שידוכים מהז'אנר הנחות למדי, בחורה מחפשת חתן, אבל עם טוויסט – המשפחה בוחרת את המועמד. אמא, אח ואחות מגיעים לאולפן כדי לראיין את המועמדים. הם מתלוננים שהבחורה תמיד מביאה הביתה בחורים שלא מתאימים לה. בחורים שלא מתאימים למשפחה. בחורים, איך נגיד, "שחרחרים". כל מיני "שרעבים" ו"אבוטבולים" כאלה, שלא משתלבים טוב בשיחות התרבותיות ליד השולחן; צ'חצ'חים-לייט שאוהבים חריימה ולא מעריכים את הבישול המתוחכם שהאמא משקיעה בו כל כך הרבה מאמץ. האמא הייתה מעדיפה איזה בחור אשכנזי טוב, מישהו ממשפחה מזרח-אירופאית, מישהו שבא מבית שיודע להעריך תרבות, השכלה, מישהו שיוכלו לדבר איתו בגובה העיניים, מישהו שיתאים לבת שלה. כולם די מאוכזבים שהבת הרווקה נמשכת בדרך כלל דווקא למזרחיים.
מדהים, נכון? ישראל 2007. כמובן שהעיתונות רעשה, חברי הקשת המזרחית יצאו בהפגנות, מספר אינטלקטואלים דיברו שוב על הביזוי המתמשך של עדות המזרח בארץ, על איך האפליה על בסיס מוצא עדיין מפעמת בלב האומה ויש להוקיע אותה בראש חוצות, על כך שהטלויזיה משתפת פעולה עם פרובוקציה גזענית כזו משיקולי רייטינג.
זהו, שלא.
אולי בגלל שהיה הבדל קטן אחד בין התיאור שלי לבין התכנית האמיתית – מה שבאמת נאמר הוא שהבחורה מביאה הביתה כל הזמן אשכנזים. בחורים לבנבנים כאלה, "אקונומיקה", עם עיגולדים, כל מיני "פרידמנים" שלא אוהבים חריף, שלא אוכלים חריימה, שנבוכים מהחום (כמובן) של המשפחה המרוקאית הגזעית… (חום? זה חום זה? זה תנור כבשן, להביור ממוקד ששורף את הביצים של כל גבר שעובר באזור! משפחה מסרסת כזאת כבר מזמן לא ראיתי. אבל זאת לא הנקודה).
הנקודה היא שגזענות היא גזענות. לא משנה מאיזה צד היא באה. ומשום מה מהתבטאויות כאלה בוחרים להתעלם. זה כאילו מגניב, כאילו דחקות עממיות שמסתלבטות על הסנוביות, שאין מה לקחת אותן קשה, אלא אם אתה סתם איזה לחוץ חסר חיים. תגובה לגיטימית לכאורה של העם נגד האליטות. אבל למעשה זאת גזענות לכל דבר, גזענות נמוכה, רדודה ובוטה.
זהו היפוך שנולד מן הסתם כתגובה לקיפוח (האמיתי!) של עדות המזרח שהתקיים כאן בעבר (ואולי אפילו מתקיים גם היום במקומות מסוימים). אבל גזענות לא מצדיקה גזענות. זאת תגובה שאינה יכולה להשיג דבר מלבד הגברת קיטוב והחייאת המאבק העדתי המיותר כל-כך. ובכל זאת, בשל איזה פוליטקלי-קורקט מגוחך או סתם התחסדות, ניתנת כיום לגיטימציה לסוג כזה של גזענות, לאנטי-אשכנזיות שמתחבאת תחת כסות של "אותנטיות" ו"עממיות".
והתופעה כמובן רחבה יותר. היא מתבטאת בהתבטלות של התרבות למול המיינסטרים, בהאדרת העממיות הפיקטיבית הזו על חשבון עומק, מחשבה וביקורת. ב"אנחנו" המזוייף שמנסים לכפות עלינו מכל כיוון. בביטויי הלאומיות-לאומנות שאמצעי התקשורת מטיחים בנו באופן ציני ובוטה (קמפיין נגד השתמטות למשל). בפרסומות שמהללות את הנלעג ובעצם צוחקות על כולנו. זהו מעגל אימים שמזין את עצמו, כי בכל זאת, יש מי שקונה את הזבל הזה.
הערת אגב – בלי להתכוון זו כבר הפעם השניה שאני נכנס חזיתית בהפקה שמעורבת בה גלית גוטמן. באמת שאין לי שום דבר נגדה. אבל באופן לא ברור היא הופכת להיות הנציגה הרשמית של הדברים הכי נמוכים ובזויים שמתרחשים בטלויזיה הישראלית. אולי כדאי שתיקח זאת לתשומת לבה.
