דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית טלויזיה

מצבו של פרס טוב, מצבה של התקשורת רע

התמוטטות של דמות ציבורית בכירה כמו הנשיא שמעון פרס, במיוחד בגילו המתקדם, היא נושא לחדשות. יש אפילו מקום לדיווח מיוחד בעת ארוע מסוג זה. אך הסיקור שיצא לי לחזות בו אמש בערוץ 2 נע בין המגוחך, הפתטי והעצוב.

בעת הארוע, בין השעות 11 ל-12 בלילה, הפסיק הערוץ פעמיים את שידוריו הרגילים לצורך דיווח מיוחד על התמוטטותו של פרס. כל דיווח כזה נמשך כ-10 דקות. כלומר, במצטבר שידר הערוץ דיווח חדשותי של כ-20 דקות שהתמקד אך ורק בהתמוטטות.

20 דקות אלו היו מלאות ברברת חסרת תוכן ומידע. את כל מה שנאמר ב-20 דקות אלה ניתן לסכם בשלושה משפטים, שאכן הופיעו על המסך באופן קבוע – הנשיא פרס התמוטט. הוא נלקח לבית חולים. מצבו טוב.

מסביב לשלושה משפטים אלה נתפרו תמונות חוזרות על עצמן של אמבולנס המגיע לבית חולים ודמויות מתרוצצות, כמו גם קטעי ארכיון של פרס מתקופות שונות (הלו, הוא לא מת עדיין!). הכתב המתבקש מהשטח (שלצערי שכחתי את שמו) דיבר ודיבר בלי לומר דבר, ובקטע מביך במיוחד ניסה להדחף לשיחה פרטית בין יועצת התקשורת של פרס לבין הרופא שדיווח על מצבו.

נועם יורן כתב לאחרונה על “נגינת הטרור” שהפכה לנימה המרכזית המלווה את העיתונות הישראלית. זו אותה מנגינה שעלתה מדיווחיו של ערוץ 2. דרמטיזציה, היסטריה, התלהמות. זלזול מופגן ביכולת של הצופה להבחין בין עיקר לטפל.

זלזול זה כנראה מוצדק. טבלאות הרייטינג מראות כי יש מי שקונה את הזבל שערוץ 2 (ודומיו) מוכרים. לזבל יש ביקוש. זה מה שהקהל רוצה. אני מניח שזאת תהיה אחת ההצדקות העיקריות של העוסקים במלאכה. אותם אנשים שנמצאים שם, עורכים את המהדורה, מדווחים, מדברים וממלאים את דקות המסך הארוכות והמשמימות במילים ריקות ומיותרות. אנשים שחלקם, מן הסתם, מוכשרים וטובים בבסיסם. האם הם באמת חושבים שהם עושים עבודה חשובה? האם הם מודעים לביזיון שהם חלק ממנו? או שהתירוץ – “זה מה שהקהל רוצה” – הוא המנחה אותם?

צר לי חברים, זה לא עובד ככה. אתם כמו סוחר סמים שמחכה לילדים מחוץ לבית הספר ומצטדק שאלה הם כוחות השוק. כמו אותו סוחר סמים, האחריות מוטלת עליכם. במו ידיכם אתם מדרדרים את התקשורת הישראלית מטה אל התהום ולוקחים יחד איתכם את התרבות כולה. כולכם שותפים. כולכם אחראים. אם אתם מאמינים במה שאתם עושים אתם כנראה מטומטמים. אם אתם מודעים לחומרת הדברים אתם פשוט מנוולים. דמה של התקשורת הישראלית על ידיכם נמצא.

גזענות בפריים-טיים

שוב יום שישי בערוץ 10. תכנית שידוכים מהז'אנר הנחות למדי, בחורה מחפשת חתן, אבל עם טוויסט – המשפחה בוחרת את המועמד. אמא, אח ואחות מגיעים לאולפן כדי לראיין את המועמדים. הם מתלוננים שהבחורה תמיד מביאה הביתה בחורים שלא מתאימים לה. בחורים שלא מתאימים למשפחה. בחורים, איך נגיד, "שחרחרים". כל מיני "שרעבים" ו"אבוטבולים" כאלה, שלא משתלבים טוב בשיחות התרבותיות ליד השולחן; צ'חצ'חים-לייט שאוהבים חריימה ולא מעריכים את הבישול המתוחכם שהאמא משקיעה בו כל כך הרבה מאמץ. האמא הייתה מעדיפה איזה בחור אשכנזי טוב, מישהו ממשפחה מזרח-אירופאית, מישהו שבא מבית שיודע להעריך תרבות, השכלה, מישהו שיוכלו לדבר איתו בגובה העיניים, מישהו שיתאים לבת שלה. כולם די מאוכזבים שהבת הרווקה נמשכת בדרך כלל דווקא למזרחיים.

מדהים, נכון? ישראל 2007. כמובן שהעיתונות רעשה, חברי הקשת המזרחית יצאו בהפגנות, מספר אינטלקטואלים דיברו שוב על הביזוי המתמשך של עדות המזרח בארץ, על איך האפליה על בסיס מוצא עדיין מפעמת בלב האומה ויש להוקיע אותה בראש חוצות, על כך שהטלויזיה משתפת פעולה עם פרובוקציה גזענית כזו משיקולי רייטינג.

זהו, שלא.

אולי בגלל שהיה הבדל קטן אחד בין התיאור שלי לבין התכנית האמיתית – מה שבאמת נאמר הוא שהבחורה מביאה הביתה כל הזמן אשכנזים. בחורים לבנבנים כאלה, "אקונומיקה", עם עיגולדים, כל מיני "פרידמנים" שלא אוהבים חריף, שלא אוכלים חריימה, שנבוכים מהחום (כמובן) של המשפחה המרוקאית הגזעית… (חום? זה חום זה? זה תנור כבשן, להביור ממוקד ששורף את הביצים של כל גבר שעובר באזור! משפחה מסרסת כזאת כבר מזמן לא ראיתי. אבל זאת לא הנקודה).

הנקודה היא שגזענות היא גזענות. לא משנה מאיזה צד היא באה. ומשום מה מהתבטאויות כאלה בוחרים להתעלם. זה כאילו מגניב, כאילו דחקות עממיות שמסתלבטות על הסנוביות, שאין מה לקחת אותן קשה, אלא אם אתה סתם איזה לחוץ חסר חיים. תגובה לגיטימית לכאורה של העם נגד האליטות. אבל למעשה זאת גזענות לכל דבר, גזענות נמוכה, רדודה ובוטה.

זהו היפוך שנולד מן הסתם כתגובה לקיפוח (האמיתי!) של עדות המזרח שהתקיים כאן בעבר (ואולי אפילו מתקיים גם היום במקומות מסוימים). אבל גזענות לא מצדיקה גזענות. זאת תגובה שאינה יכולה להשיג דבר מלבד הגברת קיטוב והחייאת המאבק העדתי המיותר כל-כך. ובכל זאת, בשל איזה פוליטקלי-קורקט מגוחך או סתם התחסדות, ניתנת כיום לגיטימציה לסוג כזה של גזענות, לאנטי-אשכנזיות שמתחבאת תחת כסות של "אותנטיות" ו"עממיות".

והתופעה כמובן רחבה יותר. היא מתבטאת בהתבטלות של התרבות למול המיינסטרים, בהאדרת העממיות הפיקטיבית הזו על חשבון עומק, מחשבה וביקורת. ב"אנחנו" המזוייף שמנסים לכפות עלינו מכל כיוון. בביטויי הלאומיות-לאומנות שאמצעי התקשורת מטיחים בנו באופן ציני ובוטה (קמפיין נגד השתמטות למשל). בפרסומות שמהללות את הנלעג ובעצם צוחקות על כולנו. זהו מעגל אימים שמזין את עצמו, כי בכל זאת, יש מי שקונה את הזבל הזה.

הערת אגב – בלי להתכוון זו כבר הפעם השניה שאני נכנס חזיתית בהפקה שמעורבת בה גלית גוטמן. באמת שאין לי שום דבר נגדה. אבל באופן לא ברור היא הופכת להיות הנציגה הרשמית של הדברים הכי נמוכים ובזויים שמתרחשים בטלויזיה הישראלית. אולי כדאי שתיקח זאת לתשומת לבה.

רד מעל מסך הטלויזיה שלי!

ערוץ 10. 10 בלילה. סוג של פריים-טיים, אני מניח. על המסך גלית גוטמן, מהללת איזו בחורונת שמצטיינת בלבישת ביקיני. הצלם מתיז עליה (על הבחורונת, לא על גלית גוטמן) מים. זה נראה קר. בחורונת אחרת מתמרחת בחול על חוף הים ושולחת מבטים ספק תאוותניים ספק מעורפלי-תודעה אל המצלמה. אולי בלעה יותר מדי חול. היא מתראיינת עם אמא. רק שתתחתן עם יהודי. הבחורונת הקודמת לא אוהבת מרפקים.

ביקיני

צילום אילוסטרציה.

אוקיי, הנושא הזה נטחן עד דק. ובכל זאת – מה זה לעזאזל? זה מה שמשדר ערוץ (שמתיימר להיות) מרכזי בשעות השיא? אולי אני לא רואה מספיק ערוץ 2 או 10 (אני לא רואה בכלל) בשביל להבין את מלוא נומך הקומה של הטלויזיה בארץ, או שסתם קמתי היום עצבני, אבל גם אם היו קוראים לי פלשתינאי ומבצעים בי חיפוש רקטאלי הייתי נפגע פחות מאשר מאוסף גללי הסוסים שהושלך עלי מהמסך (ואני אוהב סוסים!).

ואין לי שום דבר נגד הבחורות החביבות. הן בהחלט נראות טוב בבגדי ים ומצטיינות בלבישתם. כל אשמתן היא שהן צעירות ואין להן משהו מעניין להגיד. אשמת הערוץ, לעומת זאת, חמורה יותר. כי הוא הניח שאנחנו רוצים לשמוע מה יש להן להגיד. ואם זו רק אצטלה כדי שנראה בחורות בביקיני על המסך – בהחלט עדיף ערוץ האופנה. שם לפחות הדברים מקבלים את הקונטקסט הראוי להם, אנחנו יודעים במה מדובר, מה כללי המשחק, אנחנו נמצאים מראש ומבחירה בעולם של נשים דקות, בגדים נוצצים ומעצבים אקסטרווגנטים. אבל ערוץ 10 רוצה שנחשוב שיש כאן משהו חשוב, משהו בעל ערך, יש פה אנשים שראוי לשמוע מה הם אומרים, לעקוב אחריהם בעודם מפלסים דרכם בעולם האכזר של צילומי בגדי-הים.

זה לא עניין של תרבות גבוהה נגד תרבות נמוכה. יש מקום לזה ולזה, ואני מוכן לבלות שעות ארוכות בבהייה מתמשכת בבחורות בביקיני. זה עניין של יומרנות ושל זלזול. היומרנות של להציג דבר מה קציפתי כבעל תוכן שאין לו. והזלזול בכך שהצופה הממוצע לא יבחין ברפש הרעיוני-ערכי שזורקים עליו.

מה שעצוב הוא שנראה לי שהאנשים שאחראים לכך אינם טיפשים כלל וכלל. אם היה מדובר בחבורה של מטומטמים, ניחא. באמת לא היה על מה לכעוס. אבל אני מניח שהשרשרת המקצועית שמעורבת ב"יצירה" דנן ואחראית לשידורה מכילה לא מעט אנשים מקצועיים ואינטיליגנטיים, כך שהציניות שמבצבצת כאן רק מתגברת ועולה. או שבאופן ראוי לציון האנשים האלה הצליחו לשכנע את עצמם שהם עושים משהו נכון, או ששוב אנו נתקלים בציניות הקרה של בצע הכסף.

מזלזלים בנו, יורקים עלינו, זורקים עלינו זין, חושבים שאנחנו חבורה של חסרי דעת נבובים שאפשר לסמם אותם בערימות של פסולת בלי שנזוז, בלי שנגיב, רק נמשיך ונבהה כשהרוק זולג מזוית הפה בעוד הקופה הרושמת מצלצלת – צ'יצ'ינג! צ'יצ'ינג! עוד דקה ועוד שקל, עוד פרסומת ועוד ג'יפ לבעל הערוץ, האלכימאים החדשים, הופכים זבל לזהב!

ואנחנו משתפים פעולה, כי אם הם מוכרים אזי יש מישהו שקונה. באמת לאף אחד לא אכפת? האם באמת יש כל כך הרבה אנשים שלא מרגישים את היריקות מתנפצות על פדחתם, שחושבים שככה זה צריך להיות, זה מה שהם אמורים לראות בטלויזיה? האם כל תרבות הנגד מתמצה באותם שלושה קוטרים מעצבנים שמנופפים בידיהם ומפריעים לכולם לראות?

תמונות קשות, גדי.

פרטיות וחשיפה בעידן של שיתוף

אחת המגמות הבולטות בעידן האינטרנט הנוכחי (עידן ה-Web 2.0) מתוייגת תחת "שיתוף". בקטגוריה זו נכללים בין השאר אתרים לשיתוף תמונות וסרטים, בלוגים, ורשתות חברתיות. אתרים מסוג זה מספקים לנו כלים לחשיפה אישית, במימדים שלא היו אפשריים בעבר. אנשים בוחרים יותר ויותר לוותר על פרטיותם כדי להיחשף בפני קהל גולשים, אנונימי יותר או פחות.

לאור שינויים אלה עלינו לבחון מחדש את מעמד הפרטיות בחברה מרושתת, ובעיקר את האופן בו פרטיות נתפסת בקרב אנשים אשר "דוברים" את שפת האינטרנט כשפת אם, קרי, הדור הצעיר, אשר גדל בעולם בו האינטרנט וה"שיתוף" אינם תופעות חדשות אלא עובדות קיימות ומובנות מאליהן.

להמשך קריאה »