אחת המגמות הבולטות בעידן האינטרנט הנוכחי (עידן ה-Web 2.0) מתוייגת תחת "שיתוף". בקטגוריה זו נכללים בין השאר אתרים לשיתוף תמונות וסרטים, בלוגים, ורשתות חברתיות. אתרים מסוג זה מספקים לנו כלים לחשיפה אישית, במימדים שלא היו אפשריים בעבר. אנשים בוחרים יותר ויותר לוותר על פרטיותם כדי להיחשף בפני קהל גולשים, אנונימי יותר או פחות.
לאור שינויים אלה עלינו לבחון מחדש את מעמד הפרטיות בחברה מרושתת, ובעיקר את האופן בו פרטיות נתפסת בקרב אנשים אשר "דוברים" את שפת האינטרנט כשפת אם, קרי, הדור הצעיר, אשר גדל בעולם בו האינטרנט וה"שיתוף" אינם תופעות חדשות אלא עובדות קיימות ומובנות מאליהן.
מהי פרטיות?
מושג הפרטיות הוא מושג מורכב הנתון לפרשנויות רבות ולשימושים שונים. אין המקום כאן לספק ניתוח מלא של המושג, אך ברצוני לתת כיוון כללי לסוג הפרטיות עליה מדובר.
לוקאס אינטרונה מציג שלוש קבוצות של הגדרות למושג הפרטיות[1] –
א. פרטיות כחוסר נגישות למרחב האישי. (בקבוצה זו נכללת ההגדרה הקלאסית לפרטיות של וורן וברנדיס משנת 1890 – "the right to be let alone").
ב. פרטיות כשליטה על המידע האישי.
ג. פרטיות כחופש מפני שיפוט על-ידי אחרים.
אינטרונה טוען כי מושג הפרטיות אינו יכול להיות מוסבר על-ידי הגדרה אחת בלבד, אלא הוא מכיל אספקטים שונים שמתוארים על-ידי ההגדרות שלעיל. הוא אומר כי פרטיות הינה מושג יחסי והדרגתי, התלוי בהקשר של הסיטואציה והאנשים המעורבים.
אהרון בן-זאב מציין מספר הבחנות חשובות בין מושג הפרטיות למושגים הקרובים אליו[2]. מידע פרטי (private) הוא מידע אשר מיועד לאדם מסוים בלבד. זהו מידע שאינו עניינם הלגיטימי של אנשים אחרים. מידע אישי (personal) הוא מידע הנוגע לענייניו של אדם מסוים. אלו מושגים קרובים אך לא חופפים – לא כל דבר אישי הוא גם פרטי. אני יכול לכתוב סיפור מאד אישי, אך לא לשמור אותו כפרטי אלא לפרסם אותו בבמה חדשה כדי שאנשים אחרים יוכלו לקרוא אותו. בדומה, לא כל דבר פרטי הוא אישי. סיסמת החיבור שלי לאינטרנט היא פרטית (היא מיועדת לשימושי שלי בלבד), אך היא אינה מידע אישי – זהו רק רצף מספרים חסר משמעות.
הציבורי הוא היפוכו של הפרטי – זהו מידע אשר פתוח לכל האנשים. בן-זאב מדגיש כי למרות הנטייה לראות את ההבחנה בין הפרטי לציבורי כבינארית (או פרטי או ציבורי), למעשה יש כאן טווח הדרגתי. הפרה של פרטיות לא חייבת להתבטא בפרסום של מידע פרטי בפני כל האנשים בעולם – כל גישה לא רצויה למידע פרטי, גם אם מדובר באדם אחד בלבד, היא כבר הפרה של פרטיות. ככל שליותר אנשים יש גישה למידע הפרטי, כך ההפרה חמורה יותר.
חשיפה בעולם המודרני
הצורך בחשיפה הוא צורך אנושי ותיק, אשר מצא ביטוי גם בתקופות קדומות יותר של ההיסטוריה (שחקנים, סופרים ויוצרים אחרים היוו חלק מהחברה האנושית מראשיתה). אולם בעולם המודרני צורך זה מקבל ביטוי עז מאי-פעם, ובהיקפים חסרי תקדים. הסבר אפשרי לתופעה זו טמון בשילוב שבין הטכנולוגיה, אשר מספקת את היכולת לחשיפה, לבין הגדלת המרחב הפרטי של האדם המודרני.
המרחב הפרטי והאישי, טוען צ'רלס סייקס, השתנה באופן ניכר בשתי המאות האחרונות. בעבר לאנשים כמעט ולא הייתה פרטיות. צורת המגורים והמבנה החברתי גרמו לכך שרוב האנשים לא היו כמעט אף-פעם לבדם, ורוב מעשיהם היו חשופים לביקורת מצד אנשים אחרים (שכנים, אנשי הדת, וכו'). אולם העלייה ברמת החיים בעידן המודרני הגדילה את המרחב הפרטי של האדם – אנו חיים בבית פרטי, נוסעים ברכב פרטי. אחת האינדיקציות העיקריות של רמת חיים כיום היא היכולת להסתמך כמה שפחות על שירותים ציבוריים. האינטרנט מוסיף נדבך למגמה זו, ומאפשר לבצע פעילויות נוספות מבלי צורך לצאת מהמרחב הפרטי (למשל לבצע פעולות בנקאיות או להזמין מצרכים מהסופר מבלי לצאת מהבית). ייתכן כי התפשטות זו של המרחב הפרטי גורמת לבידודו של הפרט מהמארג החברתי, ולכן יוצרת את הצורך לצאת מהמרחב הפרטי אל הציבורי, צורך שעשוי להתבטא בחשיפה מוגברת.
במקביל לעליית הצורך בחשיפה, התפתחו בעולם המודרני טכנולוגיות אשר מאפשרות חשיפה כזו. הביטוי המשמעותי הראשון לכך הופיע בטכנולוגיה ותיקה מעט יותר מהאינטרנט – הטלוויזיה. את תחילת הז'אנר הטלוויזיוני שמתמקד בחשיפה אפשר למקום כנראה בשנות ה-70 של המאה ה-20, עם תכנית האירוח של פיל דונהיו ("The Phil Donahue Show"), שכללה דיונים על נושאים שנחשבו בגדר טאבו עד אז. בשנת 1986 עלתה לאוויר תכנית האירוח של אופרה ווינפרי, שהמשיכה לפרוץ את גבולות המוסכם בתכנים שהציגה, תוך חשיפה ווידויים אישיים של ווינפרי עצמה ושלל אורחיה. התכנית זכתה לאחוזי צפייה גבוהים מאד, וסללה את הדרך לשלל רב של תכניות אירוח שהלכו ונהיו חושפניות וצהובות יותר (ג'רי ספרינגר, ריקי לייק, הרלדו).
בשנות ה-90 צמח ז'אנר טלוויזיוני חדש – תכניות המציאות – שהיווה הכלאה בין הדוקומנטרי לבידורי, והתבסס על תיעוד והיחשפות של אנשים "רגילים". נהוג לסמן כסנונית הראשונה את התכנית "העולם האמיתי" (The Real World) שעלתה בערוץ MTV בשנת 1992 (למרות שהייתה העתקה של תכנית הולנדית ששודרה שנה קודם לכן). ז'אנר תכניות המציאות זכה להצלחה רבה, והשתלט, בווריאציות שונות, על חלק גדול מהעשייה הטלוויזיונית בעולם כולו.
חשיפה והאינטרנט
טכנולוגית האינטרנט, אם כן, לא המציאה את מתן אפשרות החשיפה, אלא המשיכה את המגמה שצברה תאוצה במדיום הטלוויזיוני. אולם בניגוד לטלוויזיה, שיש בה תהליך סינון וקבלה (גם אם רק ממגבלה טכנית ולא מיומרות איכותיות), האינטרנט פתח את יכולות החשיפה בפני כל אחד החפץ בכך – בתנאי, כמובן, שהוא (או היא) מחוברים לרשת. ובעוד בטלוויזיה יש עדיין צורך בסוג מסוים של יצירת עניין ודרמה – באינטרנט כל אחד קובע לעצמו את צורת החשיפה המתאימה לו, וזו יכולה לנוע מהדרמטי והפרובוקטיבי ועד ליומיומי והשגרתי לחלוטין.
נקודת ציון חשובה בדברי ימי האינטרנט היא ג'ניקאם (JenniCam). ג'ני רינגלי, צעירה אמריקאית, ניהלה בין השנים 1996-2003 אתר שתיעד את חייה. האתר כלל יומן כתוב, וכן מצלמת רשת ששידרה מחדרה במשך כל שעות היום וללא סינון.
ג'ני ב-1999, מתוך ויקיפדיה.
ג'ניקאם היוותה דוגמה לאופי בו האינטרנט לוקח צעד קדימה את יכולת החשיפה המוגבלת שהעניקה הטלוויזיה. היא יצרה מרחב אישי-ציבורי שנוהל על-ידה, בו תיעדה את חייה ברמה יומיומית, על כל המשתמע מכך – מצד אחד, שעות שלא ממש קורה בהן כלום (ג'ני מול המחשב, ג'ני צופה בטלוויזיה), ומצד שני, רגעים אינטימיים של חשיפה מוחלטת (עירום, יחסי מין, אוננות).
התפתחות האינטרנט והפס הרחב מגדילים כל הזמן את יכולת השימוש במצלמות רשת. ה"ג'ניקאם" הנוכחי הוא ג'סטין. המצלמה של ג'סטין כבר לא נמצאת נייחת בחדרו, אלא מחוברת לכובע שהוא חובש, ומשדרת באופן רציף את העולם מנקודת מבטו. (עם זאת, שלא כמו ג'ני, ג'סטין הוא בחור ביישן. כשחזר לאחרונה לדירתו יחד עם בחורה איתה יצא, הוא סגר את המצלמה. 3000 צופים, אגב, נשארו בוהים במסך החשוך).
ג'סטין, צילם: Scott Beale / Laughing Squid
כמובן שאין צורך כיום לפתוח אתר אישי כדי לשדר ממצלמת רשת. אתרים כמו Ustream ו-BlogTV (הישראלי), ולאחרונה גם JustinTV עצמו, מספקים פלטפורמה אשר מאפשרת לכל אחד שידור חי ממצלמת רשת, תוך אינטראקציה עם קהל הצופים.
שידורי מצלמות הרשת (וידאו-בלוגים) נמצאים במגמת עלייה, אך עדיין מהווים חלק קטן יחסית מעולם התוכן האישי שבאינטרנט. פופולאריים יותר הם אתרים אשר מספקים כלי שיתוף אחרים, כגון שיתוף תמונות (flickr), שיתוף וידאו (YouTube), ושיתוף מחשבות ורעיונות (פלטפורמות בלוגים כמו Blogger או בלוגלי הישראלי). הרשת מצמיחה גם כלי שיתוף ייחודיים כמו Twitter (פלטפורמת מיקרו-בלוגינג), שעל בסיסה מופיעים מאשאפים כדוגמת Twittervision (המרתק).
הרשתות החברתיות (כגון Myspace, Facebook) מהוות פלטפורמה משולבת, אשר מספקת אוסף של כלי שיתוף מקובלים (כתיבת בלוג, שיתוף תמונות, סרטים או מוזיקה), תוך התמקדות בשיתוף של ההגדרה העצמית (הפרופיל האישי) וההגדרה החברתית (מעגל החברים).
רשתות חברתיות ואתרי שיתוף אחרים מהווים סביבה אשר מוגדרת על-ידי דנה בויד כ"מרחבים ציבוריים מתווכי-טכנולוגיה" (Mediated Publics). זוהי סביבה אשר דומה מבחינה מסוימת למרחבים ציבוריים פיזיים רגילים – מרחב בו אנשים נפגשים, יוצרים קשר עם חברים ועם אנשים חדשים, מחליפים דעות ומנהלים סוגי תקשורת שונים. אולם, בויד מציינת ארבעה הבדלים מהותיים בין מרחבים ציבוריים רגילים לבין מרחבים ציבוריים ווירטואליים –
א. המרחב ברשת אינו זמני. במרחב הפיזי התקשורת היא בדיבור ולכן רגעית. לעומת זאת, הדברים שנכתבים ומועלים לרשת נשמרים. דברים שכתבת בגיל 15 יהיו זמינים גם בגיל 40.
ב. המרחב ברשת ניתן לחיפוש. אפשר לחפש את הנוכחות של אדם ברשת, למצוא את המרחבים שהוא פועל בהם, דברים שכתב, תמונות בצילם, שיחות שניהל.
ג. המרחב ברשת ניתן להעתקה. אפשר להעתיק שיחות ופריטי מידע ממקום אחד לשני, קשה לדעת אם המידע מקורי או מועתק, קשה לדעת מה ההקשר המקורי בו נאמרו הדברים.
ד. הקהל ברשת הוא ברובו בלתי-נראה. במרחב הפיזי אנחנו רואים מי עומד מולנו ומי נמצא בסביבתנו ויכול לשמוע אותנו. ברשת הקהל הוא בדרך כלל אנונימי ובלתי-נראה. כמו כן, בשל שלוש התכונות הקודמות, קהל חדש יכול להגיע בכל עת אל דברים שנוצרו או נאמרו לפני זמן רב.
הבדלים אלה משנים את כללי המשחק. האופן בו אנו יכולים לחשוף את עצמנו, יכולת השליטה על מידע שאנו יוצרים או משחררים, הנגישות למידע, דרכי התקשורת שלנו עם אנשים אחרים – כל אלה מקבלים גוון שונה במרחב הווירטואלי. השילוב של חשיפה מוגברת וכללי המשחק החדשים במרחבי הרשת יוצר אצל רבים תגובה של חרדה. דוגמה אופיינית ניתן למצוא במאמר שהופיע במגזין הבריטי המקוון HEXUS וכותרתו "Social network users have ruined their privacy, forever":
"Social networking users need to take a step back and think about just what they're posting onto the Internet. It'll probably be too late for a number of people, and it'll take a lot more 'victims' of the lack of privacy before most users actually start heeding these warnings. Just beware that anything posted online to your friends now, could very easily come back to haunt you in days, months, or even years to come."
אולם האם אין זו הסתכלות שנטועה בעבר, בתוך מערכת החוקים של עולם הולך ונעלם? הדור הצעיר שגדל עכשיו נולד לעולם מרושת. עבורו אין אלה כללי משחק חדשים – זהו העולם היחיד שהוא מכיר. איך מתמודד דור זה עם המרחב החדש שנפתח בפנינו?
בני נוער, חשיפה ופרטיות
אמילי נוסבאום, בכתבה של ה-New York Magazine שעוררה הדים ברחבי הרשת, טוענת כי האינטרנט יוצר פער דורות חדש, שלא נראה כדוגמתו מאז ימיו הראשונים של הרוק-נ-רול. בעוד הדור הקדם-אינטרנטי צופה בחרדה ובהשתוממות על המתרחש באתרי השיתוף למיניהם, צעירי האינטרנט משתפים יותר ויותר מידע אישי ואינטימי באופן טבעי לחלוטין, משוחררים מהזהירות המופרזת שמפגין הדור הישן. המרחב הציבורי החדש שנוצר באינטרנט הוא מגרש המשחקים הטבעי עבור דור האינטרנט, והוא מבין את תכונותיו המיוחדות ומפנים את כללי המשחק החדשים המתקיימים בו. אחת המרואיינות בכתבה מגיבה לטענה דומה לזו שהובעה בציטוט הקודם:
"What's the worst that's going to happen? Twenty years down the road, someone's gonna find your picture? Just make sure it's a great picture."
לטענת נוסבאום, הדור הצעיר שגדל לתוך עולם של שיתוף וחשיפה מקבל באופן טבעי את הרעיון כי פרטיות היא רק אשליה. עבור דור זה הקיום הציבורי והתיעוד הפומבי של החיים הם עובדה נתונה. לא רק שלא צריך להימנע מכך – זוהי צורת הקיום ההגיונית והמובנת מאליה. ילדים היום כותבים בלוגים מגיל צעיר, מחזיקים פרופילים ברשתות חברתיות, וכלל מנהלים חלק נכבד מחיי החברה שלהם באינטרנט. לא מפתיע, אם כך, כי בני נוער אלה רואים את עצמם באופן טבעי כדמויות ציבוריות, כבעלי קהל. החשיפה והפרסום הפומבי של פרטים ואירועים יומיומיים הופכים עבורם למרכיב אשר מעניק משמעות לאירועים אלה. כמו שאומרת בכתבה Xiyin, שכותבת בלוג מגיל 13 –
"I always find myself more motivated to write things when I know that somebody, somewhere, might be reading this". "To me, or to a lot of people, it's like, why go to a party if you're not going to get your picture taken?"
מושג הפרטיות, אם כן, עובר שינוי מהותי בקרב דור האינטרנט הצעיר. הפרטיות על כל מרכיביה המסורתיים (חוסר נגישות למידע האישי, שליטה על המידע האישי, וחוסר שיפוט על-ידי אחרים) הופכת בעבור דור זה לא רלוונטית, או לפחות – מצטמצמת למרחב קטן הרבה יותר משהיה בעבר. כך נוצר פער דורות פרדיגמאטי שנובע מהגדרה שונה של הגבולות בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי.
התמונה שמציירת נוסבאום מתאזנת קמעה על-ידי מחקר שפורסם באפריל 2007, אשר בדק את עמדותיהם של בני-נוער (אמריקאים) כלפי פרטיותם ברשתות חברתיות. מחקר זה מציג מספר נתונים מעניינים:
1. ל-55% מתוך בני הנוער יש פרופיל ברשת חברתית (מדובר באחוזים מתוך בני הנוער האמריקאיים שגולשים באינטרנט, שהם כ-80% מכלל בני הנוער).
2. מתוך בעלי הפרופיל, אצל 66% הגישה לפרופיל מוגבלת באופן כלשהו, ולא פתוחה לכולם.
3. מתוך בעלי הפרופיל הציבורי, אצל 46% לפחות חלק מהמידע שבפרופיל אינו נכון.
נתונים מעניינים נוספים נוגעים לסוג המידע שבני הנוער נוהגים לפרסם בפרופיל האישי שלהם:
· 82% מתוך בעלי הפרופיל יכללו שם פרטי.
· 79% יכללו תמונה.
· 61% יכללו את שם העיר בה הם גרים.
· 29% יכללו שם משפחה.
· 2% יכללו את מספר הטלפון שלהם.
· 5% יכללו את שמם המלא, תמונה ואת מקום מגוריהם.
מנתונים אלה ניתן לראות כי בניגוד לטענתה של נוסבאום, שאלת הפרטיות לא נעלמת, אלא משחקת תפקיד אצל בני הנוער במהלך יצירת הזהות הווירטואלית שלהם. רבים מגבילים את הגישה לפרופיל האישי שלהם לחברים בלבד, ולא חושפים אותו לכלל הגולשים. רוב בני הנוער בוחרים אילו פריטי מידע לחשוף בפרופיל ואילו לא. וכן, ניתן לראות כי קיים עדיין מידע שנחשב פרטי על-ידי מרבית בני הנוער, ולרוב לא יפורסם כלל בפרופיל – זהו בעיקר מידע המאפשר איתור בעולם הפיזי (שם מלא, טלפון וכדומה).
מהמחקר עולה כי בדומה לעולם הפיזי, גם באינטרנט שאלת הפרטיות היא מורכבת ותלוית הקשר וסיטואציה –
"Our survey suggests that there are a wide range of views among teens about privacy and disclosure of personal information. Whether in an online or offline context, teenagers do not fall neatly into clear-cut groups when it comes to their willingness to disclose information or the ways they restrict access to the information that they do share. For most teens, decisions about privacy and disclosure depend on the nature of the encounter and their own personal circumstances."
נתוני המחקר עומדים לכאורה בסתירה לטענותיה של נוסבאום, אולם לדעתי אין הדבר בדיוק כך. המחקר מפחית אמנם מחוזקת טענותיה של נוסבאום בכך שהוא מראה כי שאלת הפרטיות מעסיקה עדיין גם את הדור הצעיר. אך יש לשים לב כי מדובר באספקטים שונים במקצת של פרטיות.
נוסבאום מתמקדת במידע אישי כתוכן – בלוגים (כלומר סיפורים אישיים) ושיתוף תמונות. המחקר עוסק בעיקר בפרטים אישיים (שם, טלפון וכו'), אך אינו נוגע כמעט בסוגי התכנים שמעבר לפרטים מזהים גרידא. ניתן לומר כי המחקר מתייחס לפרטיות בעיקר במובן של שליטה על המידע האישי, ובאופן יותר ספציפי, שליטה על פרטים מזהים (זיהוי פיזי). במובן זה אכן נראה כי אין שינוי מהותי במושג הפרטיות גם בקרב הדור הצעיר – יש שיקולים של פרטיות, ניסיון להגן על מידע שנראה רגיש, וחשש מפני אובדן פרטיות.
נוסבאום, לעומת זאת, מתייחסת לפרטיות במובן של חופש מפני שיפוט של אחרים. נראה כי כאן יש אמנם שינוי משמעותי בקרב הדור הצעיר. החשיפה האישית המוגברת והקיום הציבורי שמתוארים בכתבה משמעם למעשה אובדן החשש מפני שיפוטיות. ככל שאני חושף יותר מידע אישי כך עלי להיות פחות מוטרד משיפוטם של אנשים את מידע זה. (או לפחות עלי לפתח עור עבה מאד). כך שככל שדור האינטרנט מנהל את חייו בצורה יותר גלויה וחשופה, הולך ומצטמצם, ואולי אף מתבטל, אספקט זה של פרטיות. מדובר בשינוי התיחום שבין המרחב הפרטי לציבורי, תיחום שמסומן, במידה רבה, על-ידי הפחד משיפוט (מה מקובל לחשוף ומה לא, ההשלכות החברתיות של חשיפה).
ניתן לראות, אם כן, כמה מגמות מקבילות ביחס לפרטיות בעידן האינטרנט. אנו הולכים ונחשפים, מצמצמים את המרחב הפרטי שלנו ומוציאים אל המרחב הציבורי עוד ועוד חלקים מחיינו. תפיסת הפרטי והציבורי משתנה באופן משמעותי; איתה משתנים גם המשמעות החברתית של היחשפות, והכוח של השיפוט החברתי על הפרט. תוך כדי כך, קיים עדיין גרעין קשה של מרחב פרטי, גם אם מצומצם, עליו אנו מנסים להגן ולשמור.
האם אנו עומדים בפני עידן חדש? האם אנו מסתכלים לעבר תרבות חסרת עכבות, לעבר חברה שמטשטשת לחלוטין את הגבול בין הפרטי לציבורי? או שמא צודקים נביאי הזעם, והילדים של היום יבינו מחר את השלכות אובדן הפרטיות שמזלזלים בו כל כך?
האמת, מן הסתם, נמצאת אי-שם באמצע. והנבואה גם כך ניתנה לשוטים.
[1] Introna, Lucas D. 1997. Privacy and the Computer: Why we need privacy in the information society. In Metaphilosophy, Vol. 28 No. 3, pp. 259-275.
[2] Ben-Ze'ev, Aaron. 2003. Privacy, emotional closeness, and openness in cyberspace. In Computers in Human Behavior, Vol. 19, pp. 451-467.
אכן, אנשים חושפים עצמם ברשת ומגלים: ברובה, האנושות לא מעניינת במיוחד, ודי חוזרת על עצמה. גם ככה אין לי כל כך הרבה מבקרים בבלוג, אלוהים יודע כמה היו נשארים אם הייתי מתחיל לספר על חיי האישיים.
ואולם באופן פרדוקסלי משהו דווקא אלה שלא חוסכים בפרטים אישיים הם אלה שדווקא זוכים להמון הקוראים. של ידידי, כנראה שאתה לא מיינסטרים.
מעניין לאללה, חשבתי על זה גם בשנה החולפת.
אם סרטר אמר ש"הזולת הוא הגיהנום", מה זה אומר על דור שמבחינתו להיחשף אישית מול מאות ואלפי זרים זו נורמה? אמנם אין פה אלמנטים של כפייה, אבל למעשה זה גם אי כבוד לפרטיות. המושג מאבד ממשמעותו.
כשהמקובל הוא לחשוף את עצמך, בעיקר כאשר מדובר בתוכן אישי, אתה מעמיד את עצמך כל הזמן לשיפוט של האחר ומכניס את עצמך לתבניות קבועות מראש. אתה הופך להיות משהו קבוע, כמעט בלי יכולת להשתנות באמת. אולי זה הנזק האמיתי בהיעדר פרטיות.
כן, אדר, אני מניח שהקונטקסט מאד חשוב פה. אני יכול לחשוב על מצבים בהם חשיפה יכולה להיות חיובית, בהם המבט של האחר משמש לא לשיפוט אלא לתיקון. אבל לא נראה לי שזה המצב ברשת. יכול להיות שזה באמת יוצר דפוס של התקבעות שנובע מתפקיד מסויים שאתה לוקח על עצמך. זה כמו בכתיבת בלוג, באיזשהו אופן. בשלב מסויים אתה יכול למצוא את עצמך "מחוייב לקוראים" וכך עושה דברים כבר לא באמת עבורך.