כפיר פרבדה פרסם לא מזמן פוסט המספר על השתלשלות העניינים בנושא היחס הלא מכובד לזקנים שהופגן בסניף מגה ברעננה. בעקבות הפוסט שלו בנושא והשיחות על כך בטוויטר הגיעו הדברים להנהלת מגה, שאף קיבלה את הצעתו לתרום כסף לבתי זקנים באזור. כפיר כותב:
ללא שום כיסוי תקשורתי מסורתי, רק עם מקלדת, טוויטר ובלוג, ניתן לשפר את הסביבה שלנו. או במילים יותר בוטות: אין יותר תירוצים לא לשנות את מה שמפריע לנו, או לתקן עוולות סביבנו.
אולם כמו שכתבתי בתגובה לפוסט של כפיר – האם באמת כל אחד יכול? האם אדם פחות מוכר ופחות מקושר לגורמים בעולם הפרסום והמדיה יוכל לעורר את אותו אפקט שיצר פוסט אחד של כפיר?
המיתוס של המדיה החברתית מציג תמונה ורודה של טכנולוגיה אשר מבזרת את מוקדי הכח והשליטה על המידע ומחזירה אותם לידי ההמון. לפי תמונה זו, אכן “כל אחד יכול”. אולם גם אם המדיה החדשה מטלטלת את מערכי הכח הקיימים, היא אינה שוברת אותם לחלוטין, אלא רק משנה את היחסים ביניהם. אנו עדיין נותרים עם מבנה היררכי של יכולת השפעה. כבלוגר אזוטרי היכולת שלך להשמע ולהשפיע מצומצמת מאד. עליך לפלס דרך במעלה ההיררכיה (דרך A בלוגר כלשהו או מדיה מסורתית) כדי לא להבלע תחת שטף רעש המידע הזורם ברשת.
המחשבה כי הרשת מפרקת את ההגמוניה של גורמי הכח וההון המסורתיים עומדת גם היא בסימן שאלה. בכתבה שפורסמה לאחרונה במגזין The Atlantic נבחנת תפיסה זו לאור נתונים אודות מידת החשיפה של בלוגים בארה”ב. לפי הכתבה 42% מהתנועה בבלוגים ברשת מתנקזת אל קבוצה של 50 בלוגים מרכזיים. מתוך קבוצה זו, 21 בלוגים הינם בבעלות גורמים כמו CNN, New York Times או ABC. עולם הבלוגים, אומר בכתבה ניקולס קאר, הופך דומה יותר ויותר לעולם מדיית ההמונים המסורתי.
אין בכך שום הפתעה. ככל שהמדיום צובר פופולאריות ומקבל תהודה כך נכנס יותר כסף לתמונה ותאגידי המדיה מבקשים לשלוח אליו ידיים ולתפוס נתח עסיסי. תוצאה נוספת היא שהרוח הדמוקרטית והחופשית שהניעה את עולם הבלוגים הראשוני נכפפת לכוחות השוק. כל אחד רוצה להיות פרו בלוגר.
נראה אם כן כי המדיה החברתית, שהיתה אמורה להחזיר את הכח לידי ההמון, אינה שונה בעצם מכל מדיה אחרת. זהו מרחב שמציית לכללי המשחק הקפיטליסטיים המוכרים. יתרה מזאת – ייתכן כי עליית המדיה החברתית אף תפגע עוד יותר בכוחו של היחיד למול מנגנוני הכח.
פגיעה אפשרית זו קשורה לצד נוסף ומדובר של הסיפור – החלשותה של העיתונות המסורתית. העיתונות אולי גוססת, אך תאגידי המדיה ששולטים בה לא נעלמים כל כך מהר. כמו שמראים הנתונים בכתבה, התאגידים מצליחים לבסס נוכחות שלטת גם במדיה החדשה. לצד תאגידי המדיה המסורתיים צומחים ברשת תאגידים חדשים אשר מבססים את עצמם כגורמי הכח המרכזיים בעולם החדש – חברות כדוגמת גוגל ופייסבוק אשר שולטות בזרימת המידע ובתכנים.
בעוד העיתונות המסורתית החזיקה בתדמית – לא תמיד מוצדקת – של “כלב השמירה של הדמוקרטיה”, הרי תאגידי המדיה החדשה השילו מעליהם אף מראית עין זו. אין כבר כל יומרה של איכות או ערכים. את מקום העורכים בעלי האג’נדה תופסים אלגוריתמים אוטומטיים. לא חשוב מה כתוב אלא כמה תנועת גולשים הוא מייצר. ה”תרבות” הפכה ל”תוכן” שכל מטרתו לייצר מצע לפרסומות.
במקום לחזק את הדמוקרטיה, מהווה עולם המדיה החברתית ותוכן הגולשים גן עדן מוזהב לתאגידים החדשים מבוססי הפרסום. עלייתה של המדיה החדשה ונפילתה של העיתונות היא גם ניצחונה של הכלכלה על פני הערך האנושי. אנו “מפריטים” לכאורה את יכולת ייצור המידע וההשפעה ומאפשרים לכל מי שירצה בכך לקחת חלק. אולם למעשה אנו מחזקים את מי שיכול לעשות כסף מתוך שפע המידע שנוצר ומחלישים את אותם גורמים מרכזיים ובעלי כח שהיו אמורים לייצג את האינטרסים שלנו.
התשובה לכך היתה יכולה אולי להגיע דווקא מאנשי המדיה המסורתית, אלה שמחזיקים עדיין בעולם מושגים שרואה חשיבות בעקרונות ולא רק בכסף (יש כאלה בכלל?). אולם ביקורת כמו זו של נחום ברנע, שמונעת מחוסר היכרות, חוסר הבנה ופחד, אינה מקדמת אותנו כלל וכלל. יש צורך באנשים טובים שנמצאים בתוך המדיה המסורתית אך גם מבינים לעומק את המדיה החדשה, שיוכלו למצוא את הסינתזה שתיקח את הטוב שברשת יחד עם הכח והעומק שמביאה העיתונות. שומע, אולי, dovalfon@ ?
עם כל הכבוד לכפיר, אני מהמרת שאף דובר לא עוקב אחר הבלוג שלו אלא שהגיעו אליו בעזרת כלי כריית מידע ומעקב אחר שיחות לגבי המותג שלך ברשת. זה לא הסיפור היחיד, הם יגיעו לכל אחד אבל יבחרו אולי להגיב למי שנתפס בעיניהם כבולט שזה כבר קשור לטענה שלך… אני דווקא חשבתי על זה שמשפחת שטרית הייתה לחוצה מאד על "חורים ברשת" אבל לא הזיז להם שרחביה ברמן מדבר על זה, למשל
standing ovation & mexican wave
אכן, לא כל הבלוגים נולדו שווים, כמו שלא כל הבלוגרים נולדו שווים ולא כל שירותי ההוסטינג נולדו שווים.
אבל מעל ומעבר לכך, גם לא כל השינויים והמאבקים נולדו שווים. אין דין בעיה מקומית בסניף מגה (שמאפשרת להנהלה, כדרך אגב, לעשות גרינווֹש ולמנף את ה"משבר" ליח"צ חיובי) כדין מאבקים מהותיים ועמוקים יותר, כדוגמת הניסיון הנואל לגרום לאנושות להתעורר עם חיוך גדול על השפתיים, או אפילו רק לעורר את היאהוד למחשבה נוספת על נחיצות הברית-מילה.
אבל בדבר אחד מר פראבדה צודק: אין יותר תירוצים. כל אחד יכול לשנות:
be kind and merciful
let no one ever come to you
without going away
better and happier
(מתוך הדף המרנין הזה שסטימבלתי ואף צייצתי:
http://www.weblife.org/beginning/
)
יפה מאוד, והנה טרקבק מן העבר.
כרמל, אכן דוגמה טובה.
מרמיט, לא אמרנו שדווקא השינויים הקטנים והמקומיים הם המהותיים יותר?
שחר, אחלה פוסט, לא זכרתי אותו.
טוב, עכשיו שלחת אותי לקרוא את הפוסט של כפיר עד הסוף וגיליתי שאכן, הסוף הטוב מסתכם בזה שמגה בעיר תרמו כסף למסיבת ראש השנה של הזקנים.
רוצה להתערב שהלוגו שלהם בצבץ פה ושם במסיבה הזאת?
אז כן, השינויים הקטנים והמקומיים הם המהותיים, אבל לא כשמעורב בהם תאגיד שמן שגוזר קופון מהמחדל שלו. קודם שהסופרמרקטים ישימו מספיק קופאיות בשעות העומס, יתנו לכל עובדיהם את הכבוד והיחס והזכויות המגיעות להם לפי חוק, ויפסיקו להשתמש בכל טריק שפל שיש בספר כדי לנסות למכור לי מצרכים מיותרים, מזיקים ויקרים. אחרי זה אני אתלהב מתרומה שלהם לבית זקנים.
כל זאת, מבלי לגרוע מההערכה למאמציו הכנים והיפים של כפיר.
השינויים שאני מדבר עליהם אחרים מטבעם. הם לא כרוכים בפנייה לתאגידים (התחליף הצרכני להגשת פטיציה לברון?) אלא בפנייה פנימה, אל הדפוסים וההתנהגויות המזיקים שלי, המלווה בשליחת אדוות עדינות החוצה שאף אחד לא יכול לגזור עליהן קופון.
(את זה קצת קשה יותר להשיג בבלוג, אם כי יש כאלה שדי מתקרבים, כמו הבחור המוכשר הזה:
http://mojo1000.com/
)
אני מסכים שבמקרה הספציפי הזה זה נשמע בעיקר כמו גרינווש, אבל פחות עניין אותי המקרה המסויים.
לגבי השינויים – אלה הפנימיים הם קריטיים. אני לגמרי בעניין של עבודה עצמית ופיתוח מודעות. (אולי לא תמיד באופן מעשי… אבל לפחות בתיאוריה). אבל לא תוך התעלמות מן החוץ. פה יש לי ביקורת על רוב גישת השיפור העצמי של הניו-אייג' המודרני. כבר אמרו את זה הרבה – הגישה הזו היא אימוץ של האינדיבידואליזם הקפיטליסטי. זו שוב "הפרטה". כל אחד בעולם הפרטי שלו, והכלל נשאר מופקר ופרוץ.
דווקא אותם שינויים קטנים ומקומיים המתנהלים בחוץ, גם כשהם דורשים אינטראקציה מול תאגיד שעשוי לנצל אותם לטובתו, יכולים להדביק קצת את הפירוד לבדידים שאנחנו חיים בתוכו. או משהו כזה.
טוב, זה נהיה בוקר של תגובות בבלוגים, שזה ממש לא מה שאני אמור לעשות כרגע, אבל המילים שוטפות:
חשבתי שהציטוט הקצר שהבאתי לעיל הבהיר שלא מדובר *רק* על עבודה פנימית (אוננות רוחנית). כבר כתבתי מזמן שמתישהו במהלך התעוררות "רוחנית" *כנה* מגיעה התובנה שאי אפשר לשבת מואר בשלווה עם כל הסבל והזעקות האלה מסביב. השלווה שבפנים שלובה הדוקות בשלווה שבחוץ, כי המיקרוקוסמוס הוא המאקרוקוסמוס וכיו"ב. נדר הבודהיסאטווה הוא הכרה בודהיסטית בעובדה הפשוטה הזאת. החוכמה היא להצליח בכל זאת להירגע לפעמים בתוך כל החרא הזה. בזה, אני חייב להודות, החשיש עוזר לי רבות.
אה, סליחה, זה לא הבלוג שלי… בכל אופן, האקטיביזם המשמעותי ביותר בעיניי (דהיינו, זה שכמה שפחות אינטרסים יכולים לנצל ולעוות לצרכיהם) הוא זה שמתרחש הרחק מתחת לעדשה התקשורתית.
האקטיביזם שלי, אם יורשה לי לחזור לדבר על הנושא האהוב עלי, מתבטא למשל בלהמשיך לחייך לילד הערבי שמדבר אלי בטון מאיים במרכז לוד, וכשאני אומר לו שאני לא מבין ערבית הוא מחקה ירייה באקדח וזורק עלי ניירות. זה קרה לי אתמול כשחיכיתי שם למישהו (ולמשהו), וזה צרב בכל מיני רמות, אבל את האדווה שלי שלחתי כשלא התעוררה בי שום אגרסיביות כלפיו.
חמלה זה לא מטבע עובר לסוחר, זה הדבר החמקמק הזה בעיניים שיכול להציל את העולם.
טוב, די.
(מה אני אגיד לך, ריגשת. קבל כוכב.)
פוסט משובח. כל אחד יכול לפעול, ורצוי שיפעל למען שיפור הסביבה שלו. טבעי שעם גדילת המדיה, יהיו בלוגים יותר פופלריים ופחות פופלריים.
אני זיהיתי את הפוטנציאל הכלכלי של הבלוגים, ופצחתי בקריירה חדשה באתר חדש. אני מקווה שזה לא יפגע בבלוג האישי שלי שהוא פוליטי, מוזיקלי, טיול, סיפורי ולא מסחרי.
אין ספק שלא כל הבלוגרים נולדו שווים ושלא לכל אחד יכולת השפעה שווה. אבל אני חושב שקצת מוקדם להסיק שמדובר דווקא בהדרדרות לעומת עולם העיתונות המסורתי.
יש פה איזה התנשאות, הרי אתה אומר בעצם, אני ואתם – אנחנו בסדר, עלינו כוחות השוק לא עובדים, עובדה, אנחנו פה, אז אנחנו באמת יכולים להחשף לכל מה שבא לנו בעקבות זה שיש בלוגים, אף תאגיד לא מכתיב לנו איזה בלוג לקרוא (ושים לב שיש לנו הרבה יותר חופש עכשיו, לעומת עולם העיתונות המסורתי שלא השאיר לאנשים כמונו הרבה ברירות מה לקרוא).
אבל, חוץ ממני ומכם שקוראים אותי עכשיו, יש גם את האנושות, סוג של אספסוף שמתקבץ סביב כמה בלוגים פופולריים שענקי מדיה ישלחו את טלפיהם המזוהמות לעברם.
אני לא חושב שאני או אתה נעלים על אף אחד, אז כמו שאני הגעתי ללקרוא אותך, ככה כל אחד אחר יוכל להגיע ללקרוא אותך. ולמה לא להאמין שככל שיותר אנשים יקראו בלוגים יותר ויותר אנשים יתחילו לקרוא אותך? יותר ויותר אנשים ירחיבו קצת את האופקים שלהם ויגיעו למצב שלך – משוחררים מכוחות השוק ויכולים להחשף למה שבא להם.
הדברים האלו גם מזינים את עצמם, בסוף עוד יצא מזה משהו טוב.
אני לא חושב שאנחנו משוחררים מכוחות השוק. להפך, אני חושב שככל שהמגמה של פרו-בלוגינג מתגברת כך עולם הבלוגים מאמץ לחיקו את התרבות והשפה של כוחות השוק. ומאד קשה להתחמק מזה.
עכשיו, מה לעשות, רוב האנשים צורכים את המידע שלהם מתקשורת המונים. זה לא עניין של התנשאות, זה עניין של מציאות. זה לא עניין של אספסוף, זה עניין של מודעות, נגישות, רצון ויכולת. ודווקא בגלל זה הפגיעה באיכות של הגורמים המרכזיים היא כל כך חמורה. כן, אלה שעזבו את המרכז התקשורתי לטובת השוליים של הבלוגוספירה אולי מקבלים פחות זבל. אבל אני עדיין מודאג ממה שקורה במרכז.
מי שמחפש לקרוא במרכז בדרך כלל לא קורא בלוגים, הוא קורא
Ynet' ואגב, ynet – הוא לדעתי ברמה הרבה יותר גבוהה מהמקבילה שלו בעולם התקשורת הכתובת – ידיעות אחרונות, ומאפשר להחשף להרבה יותר דעות ורעיונות, כולל כאלו שלא ממש במרכז.
אני לא בטוח למה אתה מתכוון כשאתה אומר שהתרבות והשפה של כוחות השוק חודרות לעולם הבלוגים.
ניקח אותי נניח, אני מסתובב לי ברשת, קורא בלוגים ותגובות, נותן צ'אנס כמעט לכל אחד שנתקלתי בתגובה מענינת שלו בבלוג כלשהוא, נותן צ'אנסים לבלוגים שהוא ממליץ או מקשר אליהם.
בסופו של דבר אני מגבש לי את הרשימה שלי של הכמה בלוגים שיותר מענין לי או כיף לי איתם ואני עוקב אחריהם באופן קבוע וממשיך להיות פתוח גם לבלוגים אחרים. אני לא רואה איך כוחות השוק משפיעים על התהליך הזה או על השפה של הבלוגים שאני קורא, אולי ברמה מאוד כללית ולא משמעותית.
רוב האנשים שאני מכיר וקוראים בלוגים, עובדים אותו דבר כמוני, אז נכון שיש בלוגרים שצוברים יותר פופולריות וקהל טבעי יותר גדול, זה טבעי, זה קורה גם בספרות ומוסיקה, זה גם לא תמיד אומר שזה רע, כמעט כל הסופרים והמוסיקאים שנחשבים לנסכי צאן ברזל של התרבות המערבית היו פופולרים בזמנם, ההבדל הגדול מזמנים עברו הוא שבימינו יש באמת לכל אחד שרק יש לו טיפת זמן פנוי וסקרנות הרבה יותר אפשרויות להחשף להרבה יותר דברים. ואני לא רואה את התהליך הזה עוצר, לפחות כל עוד לא מתחילים לצנזר את האינטרנט.
שלום לכולם, ותודה על הפוסט והתגובות הרבות.
כמה נקודות:
1. לדעתי מגה עלו על הסיפור בעיקר עקב השימוש שלי בטוויטר, והעובדה שלא מעט אנשי פרסום עוקבים אחרי שם.
2. מגה בעיר לא תרמו למסיבת ראש השנה אלא תרמו סכום כסף כללי לכל בית זקנים
3. בנוגע לגרינווש – חבל לי שרואים את זה ככה. ראשית, לדעתי, תרומה עדיפה מהתנצלות פומבית שלא מובילה לשום ערך אצל אלו אשר נפגעו. שנית, גרינווש הוא בדרך כלל מהלך בעל אופי יחצ"ני, בעוד שמגה בעיר לא רצו מצידם לדחוף את התרומה כנושא שיחה. שלישית – אינני מכיר דרכים יעילות יותר לגרום לכך שחברה גדולה שפוגעת בחלק מלקוחותיה, אם בכוונה ואם לא, תעשה פעילות שתתקן במשהו את הנזק.
אני באמת מאמין שיש יותר כח לאזרחים היום מאשר פעם, עם כלי המדיה החברתית. אני באמת מאמין שחברות מאוד מודאגות ממעמדן בכלים אלו, מכיוון שהכלים הללו הם התגלמות הסיוט של החברות עצמן. ואני באמת מאמין שיותר מדי אנשים מתלוננים במקום להסתכל ימינה ושמאלה, ולהשתמש בטכונולוגיה העומדת לרשותם, חינם, כדי להביע דעות ולנסות להפוך את העולם סביבם לטיפל'ה יותר טוב.
כפיר, מצד אחד זה נכון שהאינטרנט נותן הרבה יותר כח לאזרח, לפחות פוטנציאלית. אבל יש גם הרבה ביקורת על הז'אנר החדש של "אקטיביזם אינטרנט" – שזה נותן הרגשה של עשייה שמחליפה עשייה אמיתית. שיש פה פירוק של הקולקטיב לפעולות בדידות ולכן גם פחות מסוכנות מבחינת הממסד. ברור שזה לא רק שחור או רק לבן. הרבה דברים טובים יוצאים מהאינטרנטים האלה. אבל לא רק.