המוזיקה ששמענו בילדותנו כמעט תמיד תהיה זו שתשאיר בנו את החותם הרגשי העמוק ביותר. במהלך חיינו עוד נתקל במוזיקה חדשה יותר, טובה יותר, עמוקה יותר, מרשימה יותר. אך דבר לא ישתווה לחדוות הגילוי ולהתמקדות הטוטאלית של ימי הנעורים. המוזיקה ששמענו בשנות העשרה של חיינו תשאר תמיד צרובה בנימי הנפש, עוגיית מדלן של העידן המודרני.
דרך המוזיקה נפתח חלון אל העבר. כל שיר, כל תקליט, נושא עמו זמן, מקום, מרחב, תמונה, הרגשה. אל ימים שהולכים ומתרחקים, ואולי תמיד היו רחוקים. המוזיקה היא יד שאנו שולחים כדי לגעת בילד ששם.
____________________
אני נאחז בצלילי העבר כדי לחלץ שביבי זיכרון מתוך ערפל הגבינה השוויצרית של מוחי. כמו כל זיכרון, זהו סיפור. חלקו אולי נאמן למציאות. חלקו אולי לא התקיים מעולם, אלא נטווה מסביב לחורים כדי למלא את החלל הריק.
את ההתחלה יש למקם בשפה העברית. מקומה המוזיקלי ילך ויתמעט עם השנים, אך זהו המקום הנכון להתחיל ממנו במה שאולי יהפוך עוד לסדרה.
____________________
חוויותי המוזיקליות העצמאיות הראשונות כרוכות במכשיר נשכח. טייפ סלילים.
של סוני, אם אני זוכר נכון. שבת בבוקר, ההורים כנראה עוד ישנים. אני יושב על הרצפה מול המכשיר עם קופסאות קרטון מרובעות שבתוכן גלילי סרט ההקלטה הגדולים. מעביר את קצה הסרט דרך המוביל, תופס אותו בגלגל הריק. מסובב את הידית הגדולה. (לא לחיצה אלקטרונית יפת-נפש כמו בימינו אלה. סיבוב אמיתי וחזק. היה משהו פיזי מאד במכשירי המוזיקה של פעם). הגלגל מסתובב, הסרט רץ על גבי הראש המגנטי והצלילים בוקעים מתוך האזניות השחורות הגדולות שעל אזניי.
המבחר לא היה גדול. שני גלגלים היו חביבים עלי במיוחד. באופן לא מפתיע אלה שניים מאבות המזון של המוזיקה הישראלית.
[audio:https://zarim.net/blog/wp-content/uploads/audio/drive_slow.mp3|titles=לאט סע|artists=אינשטיין אריק]כבר אז, כילד (או נער צעיר) עורר בי השיר הזה של אריק איינשטיין תחושה של געגוע. עצבות מהורהרת ונעימה של חורף. גם אני רציתי לשיר ביטלס בקולות, מבלי שאדע כמעט מי הם בכלל. שם כנראה החלו געגועי לשנות השישים (אם אין אלה שיירים מגלגול קודם).
לשלמה ארצי (המאוחר) אתכחש כמובן ברגע שטעמי המוזיקלי יתגבש יותר. אולם באותם ימים שמעתי את “לילה לא שקט” הלוך ושוב. אולי אלה איזכורי השדיים, אולי ההפקה המהוקצעת, אולי אוירת יום הזכרון המרחפת מלמעלה. משהו החזיר אותי לשם שוב ושוב.
[audio:https://zarim.net/blog/wp-content/uploads/audio/local_siesta.mp3|titles=מקומית סייסטה|artists=ארצי שלמה]לא ידעתי אז מה “נחשב” ומה לא. לא קראתי את הביקורות האחרונות. לא הייתי מעודכן במגמות החדשות. שמעתי מה שהיה זמין, וכל דבר היה חדש ורענן. טיילתי בין השירים וספגתי את נופיהם ללא חציצת הביקורת המוקדמת. אולי בשל כך הרושם שהם השאירו עלי הוטבע כה עמוק.
שבת בבוקר היה גם זמנן של תכניות המערכונים ברדיו. את חלקן הקלטנו על אותו טייפ סלילים. גם לסלילים אלה אהבתי לחזור לעיתים קרובות. עד היום מושגי מפתח בשפה התרבותית שלי יהיו משפטים כמו “תריס זז! תריס רץ!”, “עומד או לא עומד?”, “יופי נחמה!”, “רבע עוף או – בורקס?”. זר לא יבין זאת.
[audio:https://zarim.net/blog/wp-content/uploads/audio/reva_of_oh_burekas.mp3|titles=בורקס או עוף רבע|artists=מיכאלי ורבקה בנאי יוסי]
מספרים עלי שבגיל שנה נהגתי לעמוד בלול ולהאזין לטייפ סלילים כזה. אני לא ממש זוכר את זה, אבל כשפינו את הדירה של סבתא שלי, לא הסכמתי שיזרקו את הטייפ הישן, והוא עדיין שמור אצלי איפושהו במחסן, ככל הנראה כאבן שאין לה הופכין.
אני חושב גם שלנו עדיין נמצא אצל ההורים שלי איפשהו. הוא בא קומפלט עם שני רמקולים שסגרו אותו כמו מכסה. Portable עאלק. הדבר הזה שקל איזה 50 קילו.
פוסט מקסים בנושא הקרוב לליבי. ראה את הפרספקטיבה האישית שלי, כאן –
http://www.blogim.org.il/bradsblog/1906/%EE%F1%F2+%E4%F7%F1%ED+%E4%EE%E9%F1%FA%E5%F8%E9.html
טייפ סלילים. יש כבוד! לצערי, אני גדלתי בבית שאפילו פטיפון לא היה בו, כך שנאלצתי להיחשף לעניין המוזיקה בגיל מאוחר, יחסית. כילד, חווית המוזיקה העיקרית שיש לי היא של אבא שלי מנקה את המטבח ביום שבת לצלילי ״שירים ושערים״ שעשו להם לאמנות, לקטוע את השירים באמצע. ועם זאת, זכור לי מקרה אחד של שיר שהתנגן ברדיו והתאהבתי בו משמיעה ראשונה. לימים, התברר לי שהמדובר באלינור ריגבי של הביטלס, שעד היום צועד גבוה בפלייליסט האישי שלי.
הערה אחרונה – סחתיין על האבחנה בין שלמה ארצי המוקדם למאוחר (כן. לא רק ויטגנשטיין). קל לרדת על הפתטיות בשיריו לעת זקנה (אצלי עובר הקו בין ״תרקוד״ ל״לילה לא שקט״). שוכחים, שבצעירותו הוא כתב שירים נהדרים (לחן וכן – גם מילים)
סדרה, בהחלט סדרה.
לך על זה.