דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית מטאפורות

לגעת ברוח

פורסם בגיליון מס' 10 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", ינואר 2011.

אתם מראיינים אנשים לתפקיד בכיר אשר דורש יחסי אנוש טובים. הכנתם רשימה ארוכה של שאלות שבוחנות לעומק את אופיים של המועמדים. המועמדת הראשונה נכנסת. לאחר הראיון אתם מציינים לעצמכם כי היא נראית חמה וידידותית. המועמדת השנייה עוברת גם היא את הראיון בהצלחה, אך אתם מתרשמים כי היא יוצרת קשר קצת פחות בקלות. כנראה שתעדיפו את המועמדת הראשונה. אתם מרוצים מההחלטה המושכלת שקיבלתם. אתם מניחים שהצלחתם לבחון את אופיין של המועמדות. אולם הייתכן כי העדפתם את המועמדת הראשונה רק בגלל שבזמן הראיון החזקתם כוס חמה של קפה בידיכם?

את הטענה הזו מעלים לורנס וויליאמס מאוניברסיטת קולוראדו וג'ון בארג' מאוניברסיטת ייל. במחקר שביצעו בשנת 2008 הם ביקשו מנבדקים להעריך 10 תכונות אופי של אדם זר על סמך קטע קריאה המתאר אותו. בדרכם אל החדר בו בוצע הניסוי ניתן לחצי מהנבדקים להחזיק כוס קפה חמה ולחצי השני כוס של קפה קר. הנבדקים שהחזיקו את הכוס החמה נתנו לאדם הזר ציון גבוה יותר במדד של חום האישיות מאלה שהחזיקו את הכוס הקרה. בשאר התכונות לא היה הבדל משמעותי בין הקבוצות.

הקשר בין טמפרטורה פיזית ליחסים חברתיים נבחן גם בניסויים של צ'ן-בו זונג וג'פרי לאונרדלי מאוניברסיטת טורונטו. בניסוי הראשון הוכנסו נבדקים לחדר והתבקשו לשחזר סיטואציה מהעבר. חצי מהנבדקים התבקשו להיזכר במקרה בו הרגישו מבודדים חברתית, וחצי במקרה בו הרגישו שייכים חברתית. לאחר מכן התבקשו להעריך את הטמפרטורה בחדר (בתירוץ שצוות התחזוקה של המעבדה ביקש זאת). הנבדקים שנזכרו בבידוד חברתי העריכו את הטמפרטורה כנמוכה יותר מאשר אנשי הקבוצה שהתבקשה לדווח על שייכות חברתית.

בניסוי השני ביקשו זונג ולאונרדלי לייצר סיטואציה עכשווית של בידוד חברתי. הנבדקים השתתפו במשחק מחשב של מסירות כדור, לכאורה עם שלושה שחקנים אנושיים אחרים (למעשה המחשב שלט בשחקנים האחרים). לחצי מהנבדקים המחשב הפסיק למסור את הכדור לאחר שתי מסירות ראשונות, באופן שיצר הרגשה שהשחקנים האחרים מתעלמים מהם. לאחר מכן התבקשו הנבדקים למלא שאלון שיווקי, לא קשור לכאורה, ולהעריך את המידה בה הם היו רוצים מוצרים מסוימים. בין המוצרים היו גם מוצרי מזון ושתיה קרים וחמים. הנבדקים שחוו בידוד חברתי רצו מזון ושתיה חמים יותר מקבוצת הביקורת. לגבי מוצרים מסוגים אחרים לא הובחן הבדל בין הקבוצות. לטענת זונג ולאונרדלי מחקרים אלה מראים כי תחושת בידוד חברתי גורמת לנו לתחושה של קור פיזי ממש.

מחקרים אלה מצטרפים לשורת ניסויים מהשנים האחרונות אשר מצביעים על קשר הדוק ודו-כיווני בין תהליכי חשיבה וקבלת החלטות לבין הסביבה והגוף הפיזיים. הם מחזקים את התיאוריה אשר טוענת כי התודעה שלנו היא תודעה נטועת-גוף (embodied cognition).

מושג זה הוא ליבה של תיאוריה חדשה המבקשת להציב אלטרנטיבה לתיאוריה הקלאסית (קוגניטיבית) של התודעה, שהייתה מרכזית עד לשלהי המאה ה-20. התיאוריה הקלאסית היא המשכה של התפיסה הדואליסטית המבחינה בין גוף לנפש, שההיסטוריה הארוכה שלה מגיעה עד לאפלטון, ומזוהה בעיקר עם דקארט. את הדואליזם הקרטזיאני החליפה במאה ה-20 מטאפורה מתחום מדעי המחשב, לפיה המוח הוא ה"חומרה" והתודעה ה"תוכנה". התיאוריה הקלאסית טוענת כי את החשיבה, שהיא התפקוד העיקרי של התודעה, ניתן להסביר במונחים של עיבוד מידע, כמניפולציה של סמלים. תהליכי התודעה הם תהליכים חישוביים המתבצעים על ייצוגים פנימיים, ומטרת חקר התודעה היא מציאת מודלים חישוביים המסוגלים להסביר תהליכים אלה. בהמשך לדקארט, התודעה נתפסת כעולם שניתן לחקור אותו באופן מבודד ובמנותק מהסביבה הפיזית.

לעומת זאת, התיאוריה של תודעה נטועת-גוף מסתכלת על התודעה כעל חלק מרצף אבולוציוני של התפתחות. לפי תפיסה זו לא ניתן לדבר על התודעה האנושית במנותק מהתגלמותה הפיזית. הנחת היסוד של התיאוריה היא כי הבסיס לתודעה הוא בראש ובראשונה אינטראקציה עם העולם. כדי שיתפתחו תהליכים חשיבתיים מורכבים צריכה להיווצר קודם כל פעולה בעולם. יצור חי לומד לשלוט על תנועותיו ולבצע פעולות. הוא מפתח הבנה של מקומו בעולם, של תפיסותיו ושל יכולותיו. החוויות החישתיות והתנועתיות שלו, שמוכתבות על-ידי המבנה הספציפי של מערכות התנועה והחישה, מהוות את הבסיס לתהליכים מורכבים יותר של יצירת קטגוריות ומושגים. התיאוריה טוענת, באופן שמהדהד את קאנט, כי ההתגלמות הגופנית המסוימת שלנו קובעת את יכולות התודעה ואת מגבלותיה.

יחסי הגומלין בין הגוף לחשיבה נבדקו על-ידי שין ביילוק ולורן הולט מאוניברסיטת שיקגו. במחקר משנת 2006 הן מצאו כי חוויות פיזיות משנות את יכולות החשיבה של אנשים שונים. כדי לבדוק זאת הן בחנו קבוצה של ספורטאים (שחקני הוקי ושחקני פוטבול) לעומת קבוצה של לא ספורטאים. שתי הקבוצות התבקשו לקרוא משפטים, ואז להחליט אם תמונה מסוימת קשורה למשפט. שתי הקבוצות ענו נכון באותה מידה, אולם הספורטאים הגיבו מהר יותר למשפטים אשר קשורים לתחום הספורט שלהם מאשר קבוצת הביקורת. במחקר נוסף מצאו ביילוק והולט כי קלדניות מקצועיות שהתבקשו לבחור צמדי אותיות מועדפים נטו לבחור צמדים אשר קלים יותר להדפסה (מבלי שהקלדניות הצליחו להסביר מדוע עשו זאת).

מייקל ספיבי ואליזבת גראנט מאוניברסיטת קורנל גילו כי אנשים שניסו לפתור חידה שקשורה ביחסים מרחביים הפגינו תנועת עיניים ייחודית בדיוק לפני שהגיעו לפתרון החידה, כאילו עקבו באופן לא מודע אחר הפתרון באמצעות עיניהם. החוקרים אלחנדרו לראס ולורה תומאס מאוניברסיטת אילינוי ביצעו ניסוי המשך – הם גרמו לאנשים שמנסים לפתור את אותה חידה לבצע באופן לא מודע את תנועת העיניים שגילו ספיבי וגראנט. החוקרים מצאו שביצוע תנועת העיניים שיפרה את המהירות בה הגיעו הנבדקים לפתרון.

מחקרים אחרים מצביעים על קשר בין פעולה גופנית לבין יכולות לימוד. סוזן גולדין-מדו מאוניברסיטת שיקגו מצאה כי ביצוע תנועת V עם אצבעות הידיים הקלה על תלמידים לפתור בעיות חשבון שקשורות לקיבוץ אברים, גם כאשר התנועה לא הצביעה על האברים הנכונים בתרגיל. גולדין-מדו הניחה כי התנועה עזרה לתלמידים להפנים את עקרון הקיבוץ עצמו. ארתור גלנברג מאוניברסיטת אריזונה גילה כי ילדים שקראו סיפור תוך כדי הצגת ההתרחשויות בו בעזרת צעצועים מתאימים זכרו את הסיפור טוב יותר מילדים שרק קראו אותו כמה פעמים. הלגה וטוני נויס מקולג' אלמהורסט באילינוי מצאו שלשחקנים קל יותר ללמוד את שורות התפקיד שלהם כאשר הם זזים.

הגוף שלנו קובע לא רק איך פועלת החשיבה, אלא גם מה אנחנו חושבים. החשיבה האבסטרקטית שלנו, טוען הבלשן ג'ורג' לייקוף מאוניברסיטת ברקלי, מוגבלת על-ידי המערכות התנועתיות והחישתיות שלנו. מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו מוגדר על-ידי היכולות של הגוף והיחסים שלו עם הסביבה.

בסדרת ספרים שכתב לייקוף עם הפילוסוף מרק ג'ונסון מאוניברסיטת אורגון מבקשים השניים להראות כיצד המושגים שלנו נבנים מתוך החוויה הגופנית. בניגוד לתיאוריה הקלאסית לפיה החשיבה היא פעולה חישובית (לוגית), טוענים לייקוף וג'ונסון כי ביסוד החשיבה עומדת מטאפורה. המערכת המושגית שלנו היא מערכת מטאפורית. בעזרת מטאפורות אנו יכולים לבצע הפשטה וליצור מושגים, הן מאפשרות לנו לארגן ולהסביר את ההתנסויות שלנו. מטאפורות הן האמצעי לעבור מהלא-מוכר אל המוכר, מהקונקרטי אל המופשט. העובדה כי השפה שלנו עמוסת מטאפורות איננה תופעה לשונית בלבד – זוהי עדות לגבי מבנה החשיבה עצמו.

לייקוף וג'ונסון מראים כי המטאפורות היסודיות ביותר בשפה הן בעלות בסיס פיזי. המושגים המופשטים שלנו הם ברובם מטאפורות שנטועות ביכולות החישתיות והתנועתיות. אלו הן מטאפורות כמו חום – אהבה, כבד – חשוב, קשה – קשוח, זמן – מרחק. הסיבה לכך, הם טוענים, היא שהגוף והחוויה החושית הן הבסיס הראשוני עליו יכולות להבנות מטאפורות. זהו המצע המוכר שמאפשר לנו ליצור מושגים שמארגנים את הלא-מוכר. איננו יכולים להעניק משמעות למושגים ללא חוויה גופנית.

מייקל אנדרסון מאוניברסיטת מרילנד מציע הסבר אפשרי ליכולת של המוח לאפשר חשיבה מטאפורית. הוא טוען כי תיאוריות חדשות לגבי מבנה המוח מראות שאחד מעקרונות הארגון היסודיים של המוח הוא שימוש-חוזר במערכות נוירולוגיות לצרכים קוגניטיביים שונים. מעגלי נוירונים שנוצרים למטרה אחת יכולים להיות מנוצלים במהלך האבולוציה או ההתפתחות המוחית הרגילה לתפקוד אחר, אך מבלי לאבד את תפקודם המקורי. כך שייתכן כי הקשרים המטאפוריים בין מושגים לחוויות גופניות מצביעים על שימושים חוזרים שמתרחשים במערכות החושיות והתנועתיות שלנו לצורך חשיבה מושגית ומופשטת.

החוקרים לינדן מיילס, לואיס נינד וניל מק'ראה מאוניברסיטת אברדין ביקשו לבחון את המטאפורות המרחביות שקשורות לחשיבה על זמן, כמו "מסתכלים אחורה בזמן" או "מצפים קדימה לעתיד". הם ביקשו מנבדקים לחשוב על אירועים שקרו בעבר או לדמיין אירועים בעתיד, וגילו שהנבדקים מימשו בגופם את המטאפורות הללו. כשהנבדקים חשבו על העבר גופם נטה מעט אחורה. כשהם חשבו על העתיד הם נטו מעט קדימה. התנועה היתה קטנה מאד, אך עקבית ומובחנת.

ג'ושוע אקרמן מ-MIT ביצע סדרת ניסויים שבחנו קשרים מטאפוריים שמבוססים על תחושות מגע. כדי לבדוק את הקשר בין משקל לחשיבות נתן אקרמן לקבוצת נבדקים להחזיק לוח שעליו קורות חיים של מועמד. חצי מהלוחות היו כבדים יותר מאחרים. נבדקים שהלוח שבידיהם היה כבד יותר העריכו את המועמד כרציני יותר ביחס לעבודה. נבדקים אלה גם ציינו את ההערכה של עצמם כחשובה יותר. בנושאים שלא קשורים לחשיבות לא התגלה הבדל לעומת הנבדקים שהחזיקו לוחות רגילים. ניל ג'וסטמן מאוניברסיטת אמסטרדם מצא קשרים דומים בין משקל פיזי לבין תחושת חשיבות.

בניסוי אחר ביקש אקרמן מנבדקים לפתור פאזל שחלקיו חלקים ונעימים למגע, או מכוסים בנייר שיוף גס ומחוספס. לאחר מכן הנבדקים התבקשו לקרוא קטע שמתאר סיטואציה חברתית לא ברורה, ולהביע עליה דעה. אלה שפתרו את הפאזל המחוספס ראו את הסיטואציה המתוארת כקשה ועוינת יותר מהאחרים. קבוצה אחרת קראה דו-שיח בין מעביד לעובד. לפני הקריאה חלק מהנבדקים מישש קוביית עץ קשה וחלק שמיכה רכה. הנבדקים שנגעו בעץ הקשה חשבו שהמעביד נוקשה וקשוח יותר מאלה שנגעו בשמיכה.

אקרמן מצא כי תחושת הקושי משפיעה לא רק על השיפוט שלנו כלפי אחרים אלא גם על קבלת החלטות. הוא ביקש מנבדקים לתת שתי הצעות מחיר על מכונית. חלק מהנבדקים ישבו על כסא קשה, והאחרים על כסא רך. אלה שישבו על כסא קשה ניהלו משא ומתן קשוח יותר – הם עלו פחות במחיר ההצעה השנייה שלהם מאשר הנבדקים שישבו על הכסא הרך.

ג'וסטמן ואקרמן משערים כי חוויות המגע והמשקל שאנו חווים בילדות המוקדמת יוצרות קישורים שעליהם נבנים המושגים המאוחרים יותר. דבר כבד דורש יותר תשומת לב, דבר מחוספס הוא פחות נעים ויותר מרתיע. המוח משתמש בחוויות החושיות הללו כדי להבין מושגים מופשטים יותר כמו חשיבות או קושי, כך שמושג אחד מפעיל גם את המושג השני.

מטאפורה יסודית מובהקת נוספת נמצאת בקשר שנפוץ בכל התרבויות בין ניקיון למוסר. זו מתגלה בביטויים כמו "נקי כפיים", "מצפון נקי", או בשטיפת הידיים האובססיבית של ליידי מקבת לאחר הרצח.

צ'ן-בו זונג יחד עם קייטי לילינקוויסט מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בדקו קשר זה. הם ביקשו מקבוצת נבדקים להיזכר במעשה טוב או רע שעשו בעבר. לאחר מכן הנבדקים התבקשו להשלים מילים שחסרות בהן מספר אותיות. לכל מילה כזו קיימות כמה אפשרויות השלמה, חלקן מילים שקשורות לניקיון. הנבדקים שנזכרו במעשים לא מוסריים השלימו לעיתים קרובות למילים שקשורות לניקיון, בעוד הנבדקים האחרים לא גילו נטייה כזו.

בניסוי אחר שביצעו השניים ביקשו מהנבדקים לספר על מעשה רע שעשו. לחלק מהנבדקים ניתנה הזדמנות לנקות את ידיהם. לאחר מכן נשאלו אם יהיו מוכנים לסייע לסטודנט אחר לממן מחקר. 74% מהנבדקים שלא ניקו את ידיהם הסכימו. רק 41% מאלה שניקו את ידיהם הסכימו לעזור. החוקרים שיערו כי פעולת הניקוי עזרה לנבדקים "לנקות את מצפונם", ובכך הקטינה את רצונם לפצות על המעשה הרע על-ידי עזרה לאחרים.

סיימון שנל מאוניברסיטת פלימות' בחן צד אחר של מטאפורת הנקיון. הוא ביקש מנבדקים לפתור משחק מילים, שאצל חצי מהם הכיל מילים שקשורות לנקיון. לאחר מכן ביקש מהם לשפוט מגוון של דילמות מוסריות. הנבדקים שנחשפו למילים הקשורות לניקיון שפטו את הדילמות פחות בחומרה מאשר הנבדקים האחרים. קבוצה אחרת של נבדקים נחשפה לתחושה של גועל (באמצעות ריחות מסריחים וחדר מלוכלך). נבדקים אלה שפטו דילמות מוסריות לחומרה יותר מאשר קבוצת הביקורת.

הופעתן של מטאפורות דומות בתרבויות שונות מחזקות את דעתם של לייקוף וג'ונסון כי מקורן הוא בחוויה גופנית משותפת. אך האם בכל זאת ייתכן כי דווקא השפה היא זו שמכתיבה את הקשר המטאפורי, וכי הגוף רק מגיב לה?

מחקריו של דניאל קאסאסנטו מאוניברסיטת סטאנפורד מראים כי אין זה כך, וכי הגוף הוא אכן המקור הדומיננטי. קאסאסנטו ביצע שורה של ניסויים כדי לבדוק האם קיימים הבדלים בתפיסה בין אנשים ימניים לשמאליים. המטאפורה בשפה קושרת בין צד ימין לבין ערכים חיוביים (כנראה בשל היות הימניים הרוב באוכלוסיה). "right" באנגלית הוא גם נכון וצודק. בעברית אנו מכירים ביטויים כמו "קם על צד שמאל" שמבטאים תחושה שלילית. אם השפה מכתיבה את תגובת הגוף, היינו מצפים כי הן ימניים והן שמאליים יגיבו בצורה דומה לאותם גירויים.

אולם קאסאסנטו גילה כי בעוד שאנשים ימניים אכן נוהגים לשפוט עצמים הנמצאים בצד הימני שלהם באופן חיובי ועצמים הנמצאים לשמאלם באופן שלילי, הרי ששמאליים מראים נטייה הפוכה – עצמים בצידם השמאלי ייתפסו כחיוביים ועצמים בצד ימין כשליליים. בניסוי אחד הציג קאסאסנטו לנבדקים צמדים של חפצים אבסטרקטיים וביקש מהם להחליט איזה חפץ נראה שמח יותר או חכם יותר. הוא מצא כי אנשים ימניים נטו לראות את החפצים שבצד ימין כחכמים, שמחים, אמינים ומושכים יותר, בעוד אנשים שמאליים נטו לשייך את התארים החיוביים לחפצים שבצד השמאלי דווקא.

בחן את עצמך

בניסוי אחר ביקש קאסאסנטו מקבוצת נבדקים לקרוא תיאורים קצרים של מוצרים, שחלקם הופיעו בצד ימין של הדף וחלקם בצד שמאל. הנבדקים התבקשו לציין אילו מהמוצרים היו רוצים לרכוש. רוב הימניים ציינו כי היו מעוניינים במוצרים שהופיעו בצד ימין של הדף. רוב השמאליים בחרו את המוצרים שהופיעו בצד שמאל. במבחן אחר קראו הנבדקים קורות חיים של שני מועמדים שהודפסו זה מול זה. הימניים נטו לבחור את המועמד שקורות החיים שלו הודפסו בצד ימין. השמאליים נטו לאלו שבצד שמאל.

העובדה שהנבדקים השמאליים "התנגדו" להטייה הלשונית מראה כי הבסיס למטאפורה הוא גופני ולא לשוני. קאסאסנטו טוען כי בהתאם לתיאוריה של תודעה נטועת-גוף, אנשים בעלי גוף שונה, אשר האינטראקציה שלהם עם הסביבה שונה באופן מהותי, יפתחו מערכות מושגים שונות.

הגילויים האחרונים אודות טיבה של התודעה ומקורה הגופני מעמידים בפנינו מראה ממנה משתקפת דמות חדשה של אדם. רציונאלי פחות מכפי שאולי היינו רוצים לחשוב; מחובר לעולם ומושפע מסביבתו הרבה יותר משאנו מעריכים. לאורך ההיסטוריה האדם למד לשנות את הסביבה בה הוא חי. כעת אנו רק מתחילים להבין את האופנים הרבים והסמויים בה הסביבה משפיעה על האדם.

ימין ושמאל, הבדל גדול

איך אנחנו מקבלים החלטות? רובנו אוהבים לחשוב כי אנו יצורים רציונליים. שוקלים את האפשרויות העומדות בפנינו, בוחנים את הנתונים, משקללים יתרונות וחסרונות. אנו מניחים כי תהליך החשיבה שלנו מתבצע במרחב מנטאלי של נתונים ומידע שמאפשר לנו החלטה מושכלת.

אולם נראה כי ההחלטות שאנו מקבלים והדרך בה אנו תופסים את העולם מושפעים מגורמים רבים שמעבר לשליטתנו ולהכרתנו. התבוננו בצמדי החפצים האבסטרקטיים הבאים. איזה מהם נראה חכם יותר? איזה מהם נראה שמח יותר?

fribbles

דניאל קאסאסנטו מאוניברסיטת סטאנפורד מצא כי אנשים ימניים נטו לראות את החפצים שבצד ימין כחכמים, שמחים, אמינים ומושכים יותר, בעוד אנשים שמאליים נטו לשייך את התארים החיוביים לחפצים שבצד השמאלי דווקא.

מבחן זה הוא חלק מסדרת מחקרים שערך קאסאסנטו כדי לבדוק האם קיימים הבדלים בתפיסת העולם של אנשים ימניים לעומת שמאליים. הוא גילה כי ימניים נוטים לשפוט עצמים הנמצאים בצד הימני שלהם באופן חיובי ועצמים הנמצאים לשמאלם באופן שלילי, לעומת שמאליים אשר נטייתם הפוכה – עצמים בצידם השמאלי ייתפסו כחיוביים ועצמים בצד ימין כשליליים.

כך למשל ביקש קאסאסנטו מקבוצת נבדקים לקרוא תיאורים קצרים של מוצרים, שחלקם הופיעו בצד ימין של הדף וחלקם בצד שמאל. הנבדקים התבקשו לציין אילו מהמוצרים היו רוצים לרכוש. רוב הימניים ציינו כי היו מעוניינים במוצרים שהופיעו בצד ימין של הדף. רוב השמאליים בחרו את המוצרים שהופיעו בצד שמאל. במבחן אחר קראו הנבדקים קורות חיים של שני מועמדים שהודפסו זה מול זה. הימניים נטו לבחור את המועמד שקורות החיים שלו הודפסו בצד ימין. השמאליים נטו לאלו שבצד שמאל.

קאסאסנטו מבקש לבדוק את שאלת היחסים בין הגוף לבין התודעה והשפה. נקודת המוצא שלו היא הגישה הרואה את התודעה כנטועה בגוף (embodied cognition). התבונה האנושית, לפי תפיסה זו, היא אוסף של כלים קוגניטיביים שהתפתחו כדי לאפשר לנו לפעול בתוך הסביבה הפיזית שלנו. לכן המימד הפיזי – הגוף – עומד בבסיס המחשבה והשפה. המושגים שלנו (ובכללם מושגים אבסטרקטיים) הם ייצוגים וסימולציות של חוויות חישה ותנועה.

המחקר של קאסאסנטו מראה כי לגוף קדימות על השפה. הביטויים השגורים בשפה מייחסים ערכים חיוביים לצד ימין ושליליים לצד שמאל. “right” שהוא גם נכון וצודק באנגלית. “קם על צד שמאל” בעברית. ההטייה של השפה לטובת הימין נובעת מן הסתם מהיות הימניים הרוב באוכלוסיה.

אם השפה היתה הגורם המשפיע על תפיסת העולם, היינו מצפים כי גם אנשים ימניים וגם שמאליים ייחסו ערכים חיוביים לצד ימין, בהתאם להטייה שהשפה יוצרת. אולם העובדה כי אנשים שמאליים “מתנגדים” להטייה הלשונית מראה כי הגוף בונה את תפיסת העולם שלנו ואת הדרך בה אנו משתמשים במושגים ובמטאפורות. קאסאסנטו טוען כי אנשים בעלי גוף שונה, אשר האינטראקציה שלהם עם הסביבה שונה באופן מהותי, יפתחו מערכות מושגים שונות (הוא קורא לתיאוריה The Body-Specificity Hypothesis).

אנו השמאליים רגילים שהעולם מתנהג מוזר. זה לא רק המספריים ההפוכים או פותחן הקופסאות הבלתי אפשרי. גם סיטואציות חברתיות מהוות סוג של אתגר. (שמאליים, למשל, נוטים להתנגש יותר באנשים ברחוב. רוב האנשים זזים ימינה כשמישהו בא מולם. אנחנו זזים שמאלה).

המחקר של קאסאסנטו מראה כי ההבדלים משתרעים על מרחב גדול הרבה יותר, ונוגעים גם במערכות המושגים הבסיסיות המנחות אותנו. באיזו רמה משפיעים הבדלים אלה על חייהם של ימניים ושל שמאליים? האם גם הבדלים גופניים אחרים הינם בעלי השפעה דומה? (איך משפיע, למשל, הגובה על תפיסת העולם?). אלו שאלות מרתקות וחשובות, והתשובות להן מתחילות, אולי, להתגלות עכשיו.

עוד על המחקר ניתן לקרוא כאן וכאן.