טל ירון כתב לאחרונה על רעיון הדמוקרטיה הישירה שמתחיל להתעורר קלות לקראת הבחירות המתקרבות. הוא אומר כי דמוקרטיה ישירה נתפסה באופן מסורתי כבלתי אפשרית, אך כי ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות מסמנות תחילתו של תהליך שמכשיר את השטח למימוש של דמוקרטיה ישירה:
…כדור הארץ מתחיל להתכווץ לכדי כפר וירטואלי קטן. הדבר הזה מאפשר ליצור קהילות קטנות ואינטימיות, שבהן חברי הקהילות מכירים אחד את השני. כיום גם קל יותר לכנס את הציבור, מאשר בתקופתו של רוסו. הכינוס נעשה ממילא באינטרנט, בקלות ובשעות הפנאי. רוב העם נהנה היום מפריחה כלכלית שדורו של רוסו לא הכיר (יחד עם זאת, ככל שיותר חלקים באוכלוסיה יהנו משפע כלכלי, כך תגדל היכולת להקים דמוקרטיה ישירה יעילה). השינויים הללו, הם להערכתי הסיבה,שבגללה הדמוקרטיה הישירה מתחילה לפרוח באופן עצמאי. מובילי המהפך היו המתכנתים, שזכו למשכורות שמנות ויכלו להרשות לעצמם להתפנות לעזרה לציבור בשלל פרויקטים של הקוד הפתוח. אין זה סוד שאדם הנאבק על קיומו, אינו פנוי לסייע לציבור. גם החיבור הקהילתי שהאינטרנט מאפשר, יוצר מעצמו קהילות אינטמיות שבהן מתקבלות החלטות במשותף.
טל מייצג בדבריו את הגישה האופטימית, זו הרואה באינטרנט מכשיר שמעודד תקשורת בין-אישית, יצירה של מסגרות חברתיות חדשות וחוצות גבולות, מודעות לסביבה ולבעיות חברתיות. ואכן, ניתן למצוא ברשת, ובמיוחד בנבכי הבלוגוספירה, מקרים לא מעטים שמעודדים הסתכלות אופטימית כזו. (התייחסות כזו ניתן למצוא למשל אצל טל גלילי ואורי אמיתי).
אבל האם זהו אופיה של הטכנולוגיה? אני מבקש לרגע להציג את הצד השני – זה אשר רואה בטכנולוגיה ובאינטרנט איום על עתידנו המוסרי. לוקאס אינטרונה, אשר עוסק רבות בהבטים פילוסופיים ותרבותיים של עולם המידע, טוען כי העולם האלקטרוני שאנו חיים בו מרחיק אותנו מהאפשרות לפעול באופן מוסרי. (כאן ניתן למצוא את המאמר של אינטרונה ב-PDF).
אינטרונה אומר (בעקבות ג'ון קפוטו) כי בבסיס המוסריות שלנו לא עומדים חוקים או כללים, אלא רגש של מחויבות מוסרית. אנו פועלים באופן מוסרי כאשר מתעורר בנו רגש של מחויבות כלפי האחר. זהו רגש שאנו חווים כחלק מהיותנו בעולם, במפגש פנים-מול-פנים עם אנשים אחרים; לרוב הוא יתעורר בשעת אסון, כשאנו נתקלים באופן ישיר במצוקה של אדם אחר. זהו רגש שמזעזע אותנו, מוציא אותנו משלוותנו, בועט אותנו מתוך האגו שלנו אל התמודדות עם נוכחותו של אדם אחר.
המוסר, לפיכך, בנוי על בסיס לא-רציונאלי. אנו יכולים לבנות תאוריות, להגדיר חוקים, להמציא צווים קטגוריים, אך בסופו של דבר מוסר הוא משהו שעלינו לחוות, לא לחשוב. המחויבות המוסרית בולעת אותנו לתוכה ולא משאירה לנו ברירה – הפעולה המוסרית אינה נקבעת ברגע של שיקול דעת אלא שואבת אותנו כהכרח שמתעורר במפגש האנושי המיידי.
אך העולם הולך ומרחיק אותנו ממפגש אנושי כזה. אינטרונה חושב כי הטכנולוגיה הופכת את העולם להיפר-מציאות שתיאר בודריאר. אנו הולכים ומתרחקים מה"אמיתי", אין יותר עובדות אלא רק פרשנות, הייצוגים מתנתקים ממה שהם אמורים לייצג והופכים להיות למציאות בפני עצמם. אין יותר שטח – יש רק מפה. בעולם כזה, אומר אינטרונה, אסונות נעשים לארועי מדיה היפר-ריאליסטיים ואנשים מוחלפים בייצוגים אלקטרוניים. הארועים והייצוגים ההיפר-ריאליסטים מופיעים בפנינו, אנו יכולים להתבונן בהם – אבל אנחנו לא מעורבים בהם. הקשר עם העולם הופך להיות יותר ויותר מתווך על-ידי טכנולוגיה. אנו מאבדים את היותנו פנים-מול-פנים עם האחר. בעולם כזה נחלש רגש המחויבות ואיתו מתפוררת התשתית המוסרית כולה.
אינטרונה טוען כי ההיפר-ריאליסטיות שאנו חיים בה, הוירטואליות האנושית המודרנית, היא שגורמת לאנשים לבצע מעשים נפשעים בלי להרגיש כלל כי ביצעו מעשה לא מוסרי. הוא מביא כדוגמה את ניק ליסון, שגרם בשנת 1995 להתמוטטות בנק Barings הלונדוני לאחר שהפסיד 1.4 מיליארד דולר בהימורים כושלים על מניות וחוזים עתידיים. אינטרונה אומר כי ליסון היה יכול לגרום נזקים חמורים כל כך לאנשים רבים כל כך ועדיין לטעון כי לא גנב דבר בשל העובדה שהוא חי בעולם היפר-ריאליסטי. עבור ליסון הכל היה וירטואלי – הוא סחר בחוזים עתידיים וירטואליים של מניות וירטואליות בשווקים וירטואליים. עבור ליסון היו אלה רק מספרים על צגי מחשב – ולא כספי הפנסיה היחידים של אותם אנשים בעלי פנים ושמות שאיתם שיחק.
דוגמה אחרת היא קריסתה של חברת אנרון בסוף שנת 2001. מתוך הסרט המצוין שמציג את סיפור התמוטטות החברה נחקקה בזכרוני סצנה אחת במיוחד – בחלל המסחר העצום של החברה יושבים עשרות ברוקרים ויוזמים הפסקות חשמל ברחבי קליפורניה כדי להגביר את הביקוש ולהעלות את רווחי החברה. עבור בכירי החברה, אך גם עבור כל אותם סוחרים זוטרים שידעו או ניחשו מה קורה – היו אלה רק משחקים במחשב, קוים ונקודות בצבעים זוהרים, מספרים רצים, צגים ומקלדות. לא האישה שרצתה בדיוק לחמם מים כדי לרחוץ את התינוק, לא הזקן שביקש להדליק את המזגן כדי להמלט מהחום. אין אנשים – רק עוד ועוד מספרים.
אולי זו גם הרעה החולה של הקפיטליזם והגלובליזציה באופן כללי – וירטואליזציה של האדם, התרחקות מהמפגש האישי לטובת קונגלומרטים שמכסים את הכל בדו"חות דיגיטליים של רווח והפסד.
אינטרונה מציג כאן גישה פסימית, אולי מדי, אך אני מסכים איתו כי הקשר האנושי, המיידי, המוחשי הוא מהותי לקיום שלנו כבני אדם מוסריים. מרחבים וירטואליים אינם יכולים, לטעמי, להחליף באופן מלא את העולם האמיתי. אנחנו מתקיימים בגוף, ואנחנו מתקיימים גוף-אל-גוף. המימד הפיזי הוא הכרחי לקיום האנושי. אנו לא יכולים להתקיים כבני אדם מאוזנים ושלמים ללא חיבור אל הפיזי, וללא קשר פיזי עם אנשים אחרים. אנחנו לא יכולים להיות באמת וירטואליים.
לכן אם כמו שאמרה יולי תמיר (בציטוטה של אילנה דיין מתוך מאמר בהארץ) – "העיקרון הדמוקרטי הבסיסי אינו שלטון הרוב, אלא הגמוניה של מערכת ערכים הומניסטיים, שעיקרם מתן כבוד לאדם כיצור אוטונומי", הרי שייתכן ובניגוד לדעתו של טל ירון, הטכנולוגיה המודרנית לא מקרבת אותנו אל הרעיון הדמוקרטי אלא אף מרחיקה אותנו ממנו. אנו מאבדים את המגע הבין-אישי, מטשטשים את הפנים המוחשיות לטובת ייצוגים דיגיטליים קרים. הקהילות הקטנות והאינטימיות אולי מתקיימות בשולי הרשת, אך ההמון מעדיף לאסוף מאות חברים וירטואליים בפייסבוק על פני תחזוקה של קשר אינטימי ומוחשי. דמוקרטיה אמיתית יכולה להיעשות רק על-ידי בני אדם אמיתיים. כאלו שיש להם פנים.
תחזירו את הדמוקרטיה לעם (רעיון הדמוקרטיה הישירה)
לאחרונה אנו עדים לפיחות הולך וגדל במעמדם של חברי הכנסת והשרים. הציבור איבד את אמונו בפוליטיקאים הישראלים, ואינו יודע למי להצביע בבחירות הקרובות לכנסת ה-18. הפוליטיקאי הישראלי שוכח את הבוחר מיד לאחר הבחירות, וכל ההחלטות וההצבעות בכנסת הם תוצאה של אינטריגות וטובות הנאה בין המפלגות השונות, שמור לי ואשמור לך. בסקר אקראי שערכתי בין כ-100 חברים בעלי זכות בחירה ענו 60% שהם לא יצביעו בבחירות הקרובות כי אין למי להצביע.
הגיע הזמן לבצע שינוי יסודי בהלך המחשבה של ציבור הבוחרים. יש לחזור לדמוקרטיה המקורית כפי שהיתה נהוגה ביוון העתיקה.
הדמוקרטיה המקורית, ה"דמוס – קרטיה" ("דמוס" – כלל החברים בקהילה, "קרטיה" – שלטון) הומצאה באתונה לפני 2,500 שנה. ב"דמוס-קרטיה" היתה לכל גבר חופשי ב"דמוס" סמכות להשתתף בכל הצבעה על כל החלטה פוליטית. ובמידה ונזקקו לנציגים בחרו אותם בהגרלה.
כיום מה שאנו מכנים "דמוקרטיה", זו הזכות לבחור מי יחליט עבורנו כיצד ייראו חיינו.
משטר בו מחליט קומץ נציגים את כל ההחלטות הפוליטיות המחייבות את כל תושבי המדינה, נקרא משטר נציגים.
נשאלת השאלה מדוע איפה עבר העולם ממשטר דמוקרטי למשטר נציגים?
והתשובה לכך היא, שהצבעה וספירת קולות של מיליוני מצביעים נמשכת זמן רב, מלבד זאת המרחקים גדלו ולא היתה אפשרות להגיע לכל הבוחרים לצורך ביצוע המשאל. כל ההחלטות מבוצעות ע"י קומץ נציגים, שכפי שאנו רואים, כלל אינם מתאימים לבצע את ההחלטות הנ"ל.
האמור להלן היה נכון עד להמצאת האינטרנט. כיום מחליטים מיליוני אנשים בעולם מיליוני החלטות, כל יום.
אזרחים ישראלים המטיילים בכל העולם מושכים כסף בכספומטים, חשבון הבנק שלהם בישראל מעודכן און ליין. מחשבי הבנק מצרפים כל שנייה מיליוני החלטות של מליוני אנשים לסכום יחיד ומאפשר למנהלי בנק לראות כל דקה את המאזן הכולל של הבנק.
יש אפשרות לרתום את הטכנולוגיה הזאת כדי לבצע משאלי דעת קהל במידה ותקום מפלגה מתאימה נוכל לראות את ה"דמוס – קרטיה" חוזר.
אך למפלגה שכזאת צריכים לקבוע כללים ועקרונות שהרי לא מספיק לקיים משאלי עם, צריך גם ליישם אותם בצורה הוגנת. להלן הצעתי לכמה עקרונות יסוד עליהם תהיה מושתת מפלגה שכזאת.
מרכז המפלגה הוא רשימת חברי המפלגה שהתפקדו למפלגה והינם בעלי זכות בחירה, והם אינם חברים בשום מפלגה אחרת (ההתפקדות תתבצע דרך אתר אינטרנט).
למפלגה לא יהיו סניפים ברחבי הארץ. מקור המידע יהיה אתר האינטרנט שלה, בו יהיו מדורים של:
2.1. פירוט הצעות חוק שעל הפרק.
2.2. מדור להצבעת החברים בעד/נגד הצעות החוק.
2.3. פורומים לדיונים שונים.
2.4. מדור להעלאת הצעות חוק פרטיות שיעברו לאישור כלל החברים.
לאחר כינון המפלגה והצלחתה בבחירות יבחרו נציגי המפלגה לכנסת ע"י כלל חברי המפלגה הרשומים.
כל הצעת חוק שתעלה בכנסת, תפורט באתר המפלגה, וחברי המפלגה יתבקשו להצביע בעד/נגד. תוצאות ההצבעה יחייבו את נציגי המפלגה להצביע כנ"ל בכנסת.
כל נציג של המפלגה לכנסת יפקיד מראש מכתב התפטרות חתום מהכנסת, ללא תאריך אצל יו"ר המפלגה, התפטרות זו תצא לפועל במידה והנציג לא יפעל לפי אמות המידה של תקנון המפלגה.
אני מאמין שהשיטה תיצור זן חדש של תרבות ומעורבות, לאזרחים שיקחו חלק פעיל בהצבעות הכנסת. סוג חדש של תרבות פנאי תקום בארץ. אנשים יתאספו יחדיו כדי להחליט איך להצביע להצעות חוק, או להחליט מי יהיה הנשיא הבא של מדינת ישראל. יוצרו קבוצות דיון במקומות שונים בארץ, והאזרחים יבטחו בשלטון שיבצע את רצונם.
שיטה זו תהיה נקייה משוחד פוליטי כיוון שנציגיה עושים את רצון הציבור ולא את רצונם האישי.
למידע נוסף על מפלגת האינטרנט "הישירה":
http://www.iwp.co.il/yeshira
הלל, האם טרחת לקרוא את הפוסט לפני שהעתקת לכאן את הפמפלט הזה?
מרגוליס –
אני מסכים לאמירה המרכזית, שאין תחליף למפגש האנושי הישיר. וגם כאן יש לאינטרנט תרומה גדולה. אנשים רבים מכירים ברשת, ומעבירים את ההיכרות הלאה. קח לדוגמא את כל אתרי ההיכרויות – התחלה וירטואלית יכולה להפוך למשהו גשמי ביותר.
אבל השירות המרכזי של הרשת (ועל כך דיבר טל) הוא בכך שהוא מרחיב באופן חסר תקדים את ההיקף בו אפשר לנהל דמוקרטיה ישירה. אם באתונא העתיקה היית מוגבל למספר אנשים שיכול להתכנס ברגע נתון במבנה נתון, הרי שבמרחב הוירטואלי אינך מוגבל כמעט בכלל. יתר על כן – המתאספים אינם צריכים להגיע לאותו מקום באותו זמן. כל אחד/ת אומר/ת את דברו/ה ותורמ/ת את תרומתו/ה בזמנו/ה הפנוי. זו מהפכה של ממש.
הלל –
(א) אני מצטרף לשאלתו של מרגוליס.
(ב) מה יהיה עם סעיף 5.1 בתקנון שלך? עולה ממנו הרושם שאתה לא יורד לעומקו של העקרון הדמוקרטי, מה שמחבל קשות במאמציך.
אורי, בוודאי שהאינטרנט מהווה מהפכה מבחינת יכולות תקשורת, נגישות, זמינות, וכן הלאה.
הנקודה שרציתי להעלות היא שבבסיס הדמוקרטיה קיים מרכיב הומניסטי. וכאן הטכנולוגיה היא גורם בעייתי. מצד אחד היא תורמת לנו רבות. מצד שני היא יכולה ליצור ריחוק וחוסר קונקרטיזציה שפוגע באינסטינקטים המוסריים שלנו.
הטיעון שלך תאורטי מדי לטעמי. הברית הקרובה בין הטכנולוגיא להתעוררות המודעות החברתית מוכיחה את ההיפך. ראה מאמרה המעניין של כרמל ויסמן "הם לא משלנו": http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=56362
אני בהחלט מסכים שהאינטרנט יכול לפתוח אותנו להתעוררות חברתית, אישית וקוסמית. בפוסטים אחרים גם הבעתי את הצדדים היותר אופטימיים שלי. אבל לכל אור יש גם חושך. זה מה שאני מבקש להראות. טכנולוגיה יכולה להתפתח בשני הצדדים. תלוי מה נעשה איתה.
באופן קצת יותר ממוקד, אני תוהה פעמים רבות עד כמה אנחנו, החיים בבלוגוספירה, באמת מבינים מה קורה באינטרנט. אנחנו מסתובבים בשלולית יחסית מצומצמת של עצמנו. וזאת אמנם שלולית לא רעה בכלל, עם הרבה מודעות, רצון לשינוי, אנשים פעילים ומעורבים. אבל האם השלולית מייצגת את כל האוקיאנוס? אתה אומר ש"הברית הקרובה בין הטכנולוגיה להתעוררות המודעות החברתית מוכיחה את ההיפך". הוכחה באיזה קנה מידה? באיזו מסגרת ייחוס?
ייתכן כי הבלוגוספירה שאנחנו מכירים מצטיירת ככזו מהיותה, באופן טבעי, מושכת אנשים יותר פעילים ובעלי מודעות גבוהה יותר. זהו מרחב שדורש כתיבה, יצירה – ולכן מן הסתם גם הסתכלות בעלת מאפיינים מסויימים. אבל זהו בהחלט לא הרוב. זהו מיעוט. ובאותה מידה ייתכן שהרוב שאנחנו לא שומעים, לא מכירים, יטה את הכף לטובת כוחות האופל. או אם להיות פחות דרמטיים, לטובת שימוש בטכנולוגיה שבסופו של דבר מביא פחות לקירבה ויותר לניכור.
כמו שכתבתי כבר בפוסט, אני חושב שלטכנולוגיה יש פוטנציאל ניכור גבוה. ניכור זה לא מדויק, כי מדובר על האפקט ההיפר-ריאליסטי. כמו הדיון הארוך שהתנהל כבר על חברים בפייסבוק. יש אשליה של קירבה ושל קשר בין-אישי. אבל זהו קשר של ייצוגים וירטואליים. אני חושב שאינטרונה מצביע על נקודה חשובה, שקשר וירטואלי כזה הוא מאד מטעה, הוא לכאורה אנושי אבל בעצם יש לו פוטנציאל של ריחוק מוסרי מאד גדול.
השאלה מה יהיה האפקט המצטבר על כלל משתמשי האינטרנט. לא רק על הבלוגרים, שהם כנראה יודעים לנצל את יתרונותיו החיוביים של המדיום, אלא על כולם.
אולי לשם דוגמה אחרונה, בוא ניקח את הטלויזיה. זה מדיום שיש לו פוטנציאל אדיר – ללימוד, להרחבת אופקים, לשינוי חברתי. ועדיין רוב מה שיש שם זה זבל מוחלט שגורם לרוב האנשים, אם אין להם מודעות בסיסית בעניין, להסתממות וטמטום. האינטרנט עשוי בקלות לצעוד באותה דרך, אם הוא לא כבר שם.
מרגוליס, מצוין, אהבתי 🙂
אכן הנקודות שאתה מעלה יש בהן יותר משמץ של אמת. אין כמו הקירבה, היכולת לשתות בירה ביחד, לדבר על הא ועל דה… הכל נכון, ואמת ויציב. הבעיה היא שבמערכת הנוכחית מי ששולט אלו אליטות מאד מגובשות פיזית. אם תשים לב, אנשי האליטות מקפידים להיפגש בארועים, לעשות "מינגלינג", ללחוץ ידים, לשתות כוס יין ביחד, להתחבק ולתכנן תוכניות. היכולת ליצור קרבה פיזית בצורה תכופה, היתה לפי דעתי מאז ומעולם בסיס של היכולת של האליטות להתארגן ולשלוט בהמונים.
הבעיה שהקבוצות האנושיות גדלו מעבר לחמולה או לשבט הקטן, האדם הפרטי הלך ואיבד את החופש שלו, לא כולנו יכולים להיפגש. לא כולנו יכולים להגיע למסיבות הנחשבות (או רוצים). בפעם הראשונה בהיסטוריה, האינטרנט מזמן לנו כלי לעשות "מינגלינג" ענקי. להכיר, להיות מוכר, לשתף ולהשתתף.
נכון, אינני יכול לשתות איתך כוס בירה קרה, ועוד לא ניגבנו חומוס ביחד, אך זה שאני מכיר אותך, למרות שמעולם כנראה לא נפגשנו פיזית, הוא כבר שלב בדרך של הקהל לומר את דברו. אני מאמין שכך, לאט לאט, ההמון יוכל להתארגן ולהכריע. פעם ראשונה שהמונופלים הגדולים והאליטות, יצטרכו להקשיב לנו כקהל.
ועדיין, אני מקווה, שלעולם, אבל לעולם, לא יהיה תחליף לישיבה ביחד על כוס קפה או בירה ולהעביר שעה או שתיים בשיחת רעים… 🙂