גבולות האכפתיות

כמו בכל שנה, שעון הקיץ עומד להסתיים בקרוב, טרם יכנס צום יום כיפור. כמו בכל שנה, נשמעים קולות המוחים על שעון הקיץ הקצר וקוראים להאריכו כמו במדינות אחרות. שלא כמו בכל שנה, הפעם קולות המחאה האלה נשמעים קצת יותר חזק.

העצומה למען הארכת שעון הקיץ, שנפתחה לפני פחות משבוע, הצליחה לאסוף נכון לעכשיו כבר כמעט 115,000 חתימות ומעל 42,000 לייקים בפייסבוק. הרעש שמעוררת העצומה, שחלק גדול ממנו יש לזקוף לזכות האינטרנט, אף הביא את שר הפנים אלי ישי להכריז כי הוא מוכן להחזיר את שעון הקיץ לתקופה נוספת לאחר הצום*.

לעומת זאת, העצומה נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, שנפתחה לפני כמעט שנה, הצליחה לאסוף רק כ-15,000 חתימות ו-8,000 לייקים. רשימת החותמים על מכתב המחאה לראש הממשלה מונה גם היא פחות מאלפיים איש.

ההבדל בהיענות לשתי קבוצות המחאה הללו מסמן את גבולות האכפתיות של החברה הישראלית (או, לפחות, של החלק הפעיל ברשת של החברה הישראלית).

מקצרים לנו את היום בשעה? נצטרך לצאת מהעבודה בחושך? ועוד בגלל הדתיים? נחתום! בטח שנחתום!**

הולכים להרוס את החיים באופן שרירותי ל-400 ילדים? מזעזע! רגע, ילדים של מי? עובדים זרים? כן, זה באמת לא נעים. אז מה אמרתם על שעון הקיץ?

הם עוברים מאד קרוב אלינו, גבולות האכפתיות. מקיפים אותנו במעגל קטן שאין בו מקום כמעט לאיש מלבדנו.

ילדי העובדים הזרים הם רק סממן, כמובן. האדישות לאַחֵר מתגלה בכל כיוון. אפשר לראות אותה באפליתם של אזרחי המדינה הערבים ובהעלמת העין הכללית מאפליה זו. ביחס המתנשא כלפי שכבות מצוקה. בחיילים המצלמים עצמם על רקע פלסטינאים אזוקים. בנהגים שלא עוצרים במעבר חציה אפילו לקשישים, באלה שנדחפים ברמזור, באלה שחונים על מדרכות. בהתמקדות בשאלה “האם היו שם ישראלים” בכל פעם שיש אסון במדינה אחרת. בגסיסתן של חדשות החוץ ברוב אמצעי התקשורת.

זה לא מפתיע במדינה שחיה את רוב שנותיה בהכחשה ובהדחקה, מדינה שנסמכת על ממסד דתי אתנוצנטרי במקרה הטוב וגזעני במקרה השגרתי. אבל מי שחושב שהצרת גבולות האכפתיות לא משפיעה עלינו עצמנו, מי שמאמין שהתנהגותנו כלפי הזר יכולה להיות נפרדת מהתנהגותנו כלפי הקרובים אלינו, הוא או תמים או טיפש.

______________________

תזכורת: גירוש הילדים אמור לצאת לפועל בערב ראש השנה. הפגנה נגד הגירוש תערך ביום שלישי ה-7.9 בשעה 18:30 ברחבת הסינמטק בתל-אביב.

הרחבת גבולות האכפתיות

* לא יודע מה איתכם, אבל לי זה נשמע כמו ספין. דרך טובה לגרום לכולם לשכוח את עניין הגירוש ולצאת בתור מי שמקשיב לרחשי לב העם.

** גם אני בעד הארכת שעון הקיץ, וגם אני חתמתי.

4 תגובות בנושא “גבולות האכפתיות”

  1. ללא קשר לעניין ילדי העובדים הזרים, למה להשתמש ברטוריקת יש מיליוני ילדים רעבים באפריקה? להיפך, אם מאבק חברתי כלשהו יצליח במדינה הזו אולי אנשים יתאוששו קצת מהיאוש ויתחילו להאבק על שאר הדברים המהותיים.

    1. אני לא יודע, קצת קשה לי להאמין בזה. בעיקר כי המאבק להארכת שעון הקיץ (שכאמור, אני בעדו), הוא לא באמת מאבק חברתי. הוא מאבק על נוחות אישית. הוא מאבק די מפונק בסך הכל. ואין בו בכלל את המילה המוקצה הזו שמרמיט הזכיר, סולידריות.

  2. מה הקשר בכלל? שעון קיץ הוא מעבר למאבק "מפונק". המדינה ששולטת בזמן זה לא נושא לבדיחה וכן שעון קיץ הוא דבר רציני. לגרום לשמש לשקוע בחמש וחצי בימים של 30 מעלות כי אלי ישי רוצה זה דיקטטורה לכל דבר. אני לא אכנס לכל היתרונות בשעון קיץ שרובם מוכרים אבל היכולת של בני אדם לחיות את חייהם באור ואת שעות הפנאי שלהם זו זכות שמבחינתי היא כמעט בסיסית.
    שנית, מה הקשר בכלל לילדים? 15,000 לנושא פרובלמטי זה דבר יפה מאוד. אמנם זה נראה כקונסנזוס כי מי רוצה לגרש ילדים אך זכותם של אנשים לחשוב אחרת ואני לא חושב שזה קונסנזוס כי גירוש הילדים נוגע בליבה של ההגדרה האזרחית האתנית של ישראל.
    אגב, למען הילדים יצאו 3000 ילדים ואני בינהם לרחובות. לא ראיתי מישהו יוצא החוצה למען שעון הקיץ ואת האמת חבל כי אז אולי היינו מצליחים לנצח את החושך.
    אגב, אני מאמין שכול קשור וניצחון במאבק כזה רק מחזק ולא מחליש.

  3. פינגבאק: מדברים עלינו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *